צ'ורטקוב

 לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה


      

 

בחזרה לדף הבית

קרל אמיל פרנצוז Karl Emil Franzos

The Jews Of Barnon: Esterka Regina 1882

 "אסתרקה רגינה". תרגמה ציונה רז.

 

בשם אסתרקה רגינה נהגנו לקרא לה בכל פעם שחזרנו לעיירה מחופשת אמצע הקיץ. היינו סטודנטים בגימנסיה של טרנופול ושל צ'רנוביץ. גם כאשר עברנו ללמוד באוניברסיטה של וינה, כשדיברנו על הבנות של ברנוב (כינוי סיפרותי לצ'ורטקוב) המשכנו לקרא לה בשם זה.

שמה האמיתי היה רחל וולט. כשנישאה לחיים הגבוה והרזה, חיים סוחר הבקר, שונה שמה לרחל פינקוס. היא הייתה ילדה ענייה שחיה באזור העני של ברנוב. היא התגוררה קרוב לאזור של בית המטבחיים היהודי. אביה הירש וולט היה קצב. הירש וולט היה איש חסון בעל אופי גס. האנשים לא אהבו את אופיו ונימוסיו.

למרות אביה, אנחנו המשכנו להעריץ אותה מרחוק. מכובדי ברנוב הגויים העריצו אותה לא פחות מאתנו, אבל הם פחדו להראות לה את זאת. במקום לטייל בגנו של הגרף בזמנם הפנוי, מקום של נוף קסום, אויר צלול וריח נפלא של פרחים, הם בחרו לטייל הלוך ושוב ליד ביתה. היא גרה ברחוב הצר של אזור המטבחיים, מקום בלי ריחות נעימים ובלי משב רוח רענן. אפילו קציני חיל המצב לא התעייפו להסתכל על הירש וולט חותך בשר בסכין הקצבים, בדרך חוקי היהדות והתלמוד, כדי לפגוש בעיני בתו. עיניה הזוהרות של אסתרקה רגינה!...

שם זה התאים לה כמו כפפה ליד. שם זה ניתן לה על ידי משורר מפוקפק בשם מר תדאוס וויליצבסקי, שלמד פילוסופיה בלמברג. למד, אבל לא עבר את הבחינות. הוא היה צעיר שאפתן, מתנשא ושונא יהודים. הוא לבש תמיד צ'מרה- בגדים צמודים ומכופתרים. שערות ראשו היו ארוכות. הוא כתב שירה למגזין נשים בקרקוב. בפעם הראשונה שהוא ראה את רחל וולט מטיילת לאורך הנהר, לבושה בבגדי שבת עלובים, הוא אמר את הדברים הבאים: "עכשיו אני מבין את התנ"ך, זוהי בדיוק אסתר מהמגילה. אני לא מגזים, אסתר שבגללה מלך פרס שלח את המן למותו. לכן שמה יהיה אסתרקה המלכה!"

לדבריו, "בגלל בחורה כמו אסתר-רחל, גם המלך הפולני קזימירס הטוב שלנו, המלך שעוזר לאנשים הפשוטים, הרשה ליהודים להתיישב בחופשיות בכל פולין. ובניגוד למלך הפולני, "הגרמנים החכמים", לא אפשרו ליהודים להתיישב בחופשיות בארצם".
מאז אותו יום, כל האנשים המלומדים בברנוב (צ'ורטקוב) כינוה בשם אסתרקה רגינה.

הסופר מסביר: לא הייתה שום הגזמה בשם זה. גם אני שלם עם עצמי בקריאת רחל וולט בשם אסתרקה רגינה. אינני יכול אלא להדגיש עד כמה היא הייתה יפה. עיניה היו עמוקות, שחורות, זוהרות כמו הים בלילה מלא כוכבים.
שערותיה היו שחורות ומדיפות בושם כמו לילה דרומי. חיוכה דמה לחלום אביבי. אני הכרתי אותה. יחד עם זאת, אני נזכר בה ומתמלא עצב, כי יופיה הביא עליה קללה. אסתרקה המלכה היפה הייתה אומללה.

היא מאושרת עכשיו מנוחתה עדן. היא נחה ב"מקום הטוב". היא נקברה במקום זה לפני שנים רבות. אני מאחל לה לנוח בשלום על משכבה. היא סבלה רבות בחייה, עצבונה היה גדול מיופייה. היא נפטרה משברון לב"

לדעת הסופר, מעט מאד אנשים נפטרים בגלל שברון לב. אפילו אנשים שמכריזים על לב שבור, נפטרים בשיבה טובה או מקלקול קיבה.

רחל לא התלוננה וגם לא נאנחה על מזלה הרע. היא עשתה את כל מה שהיה מוטל עליה בביתה, כל עוד כוחה היה במותניה. כשאזל כוחה, וראתה כבר את סופה, היא התיישבה רועדת לכתוב מכתב ארוך בעברית. היא חתמה את המכתב ונגשה לדואר לשלוח אותו. היא ביקשה מהפקיד לכתוב את המען בגרמנית: "לכבוד ד"ר אדולף ליבלינגר בבטוויה". הפקיד צחק בלבו לשם כתובת זו, אך הוא לא הראה לה שהוא צוחק, מכיוון שמספיק היה להסתכל בפניה, כדי להבין שסופה קרב. עם שליחת המכתב, היא שבה לביתה ונפטרה.

סיפורה היה פשוט. כל כך פשוט שסיפור כזה חוזר על עצמו הרבה פעמים במציאות, בשונה גם ממה שהמשורר תדיאוס הגוי חשב עליה. כשאני משחזר את קורות חייה, אינני יכול להישאר אדיש לסבלה, כי הכרתי אותה אישית, את אסתרקה רגינה האומללה!...

הכרתי אותה עוד מקטנותה, כשהייתה בת שבע ולמדה איתי בבית הספר. אני הייתי פרחח שמקטר על המשמעת הקפדנית בכיתה. הייתי רואה אותה כל יום באותה השעה. כהרגלי, בכל הבקרים החורפיים, רצתי במורד הרחוב הצר והאפל, על גבי תרמילי המלא בספרים. נעצרתי ליד דלתה, וקראתי בקול רם: "אהרון! אהרון!"  אהרון היה שמו של אחד מחברי לכיתה. אהרון השחור.

אהרון גר עם אמו בעליית גג עלובה, בבית שבו גרה גם אסתרקה. אביה, הירש וולט נתן את דירת הגג העלובה בחינם, כצדקה לגב' ליבלינגר, אלמנת הקצב. הגב' הייתה ענייה מרודה, בקושי התפרנסה ממכירת פירות. ברגע שקראתי בשמו של אהרון, נפתחה גם דלתה. רחל הקטנה יצאה מביתה, כשידיה מוחבאות בתוך בגד הסרפן שלה. אהרון יצא אחריה. הוא ירד במדרגות האכולות מתולעים, בבגדים בלויי סחבות. רחל נתנה במהירות לאהרון את האוכל שהחביאה מתחת לסרפן. אהרון לקח את האוכל, לעיתים בהססנות, ותמיד בלי מילת תודה. הוא הסתכל עליה בצורה מוזרה, וחייך. ומי שלא ראה חיוך עדין זה, לא היה מאמין שילד עצוב ורציני כל כך יכול לחייך כך.
שאלתיו, "אהרון האם תבוא איתי להחליק על הקרח?
"לא"
"למה לא? מדוע אתה תמיד כל כך שקט ועינך עצובות?"
"איזו סיבה יש לי לשמוח? האם העוני משמח? קשה להסכין לקור ולרעב. האם הסבל והמכות שאני סופג עושות אותי למאושר? מנהל בית הספר מרביץ לי, כל הילדים הנוצרים מכים אותי, ולמה? מכיוון שאנחנו צלבנו את משיחם? אני לא צלבתי אותו. למה הם מאשימים אותי?"

הכול יסתדר כשנגדל ונהייה עורכי דין".

"אני אף פעם לא אהיה פרקליט. אני מתכוון להיות רופא עשיר ומפורסם. אני אחזור לעיירה, ואומר להירש: "הירש, אני מחזיר לך את מאה הדוקטים, עבור החובות ופיגור התשלומים על שכר הדירה". כשהפולנים יתחננו שארפא אותם, או שאלווה להם כספים, אומר להם: תסתלקו כלבים!"

"ורחל?"
"זה לא עסקך! טוב- אם אתה בכל זאת רוצה לדעת- אני מתכוון לשאת אותה לאשה. אלביש אותה במחלצות משי, שיהיו יפות ומהודרות פי אלף מאלה של הגרפינה".

אהרון ליבלינגר היה טיפוס מוזר וחריג עוד בילדותנו. לא היה דבר מיוחד במראהו. הוא היה נמוך קומה, מצחו נמוך, פניו היו כמעט מכוערות, שערותיו היו שחורות ומתולתלות. אבל עיניו, כיפרו על מראהו הרגיל. הן היו יפות ומלאות הבעה. היו לו רעיונות של בחור חושב ורציני, וזאת למרות הרקע ממנו בא, בן של רוכל בער, שחי בעלית גג עלובה. הוא פילס את דרכו לעיתים אפילו בכוח. הוא נחשב בעיני הביות כבחור בעל אינטליגנציה מהירה, שאפתן בעל רצון עז ומלא אנרגיה. היה זמן שאנשים אמרו שהוא יגיע רחוק, יצליח בכל משימותיו, תשוקותיו ומטרותיו. אמו קיוותה שכשהוא יסיים ללמוד לקרא את ספר התפילות, הוא יעזור לה בעבודתה כמוכרת פירות, אבל אהרון רצהלהמשיך את לימודיו בישיבה, וכך היה. הוא רצה ללמוד את התלמוד, והצליח לעבור בידיעותיו את כל תלמידי כיתתו. כשסיים רצה להמשיך את לימודיו בבית הספר הנוצרי, דבר שלא היה מקובל באותם ימים, וגם פה הוא הצליח למלא את משאלת לבו.

הדרך להשגת מטרתו הייתה יוצאת דופן. ראשית הוא הודיע לאמו על נחישותו ללמוד בבית ספר זה. האם הייתה אדוקה, צדקנית, חסודה וצרת אופקים. היא קיללה והשביעה אותו כנגד רצונו זה. אחר כך היא מיהרה לישיבה והיספידה את בנה לפני כל הנאספים. לדבריה, בנה פנה לנצרות. וכי מדוע יפנה ילד יהודי לבית ספר נוצרי?  רק אבי, רופא העיירה, שלח את ילדיו להמשך לימודיהם לבית הספר הנוצרי. אבי, הרופא, נחשב על ידי אנשי העיירה רק לחצי יהודי. הוא היה יוצא דופן במלבושיו, הוא לבש חליפות בגדים "גרמניים".

רבני הישיבה שיבחו את האלמנה על דרכיה החסודות, והזמינו את בנה לשיחה.

כשהגיע, עוד לפני שנתן להם להציג את מחאתם ואיומיהם, דבר שהבין שיתאים למצב, הוא הודיע להם: "אני יודע את מה שאתם מתכוונים להגיד לי. אני מתכוון לחסוך לכם את הצורך לומר זאת. עכשיו אתם תקשיבו לי, אינכם יודעים מה בפי. מטרתי ללמוד בבית ספר זה. אני נחוש ללמוד את כל מה שנותן בית ספר זה. אין צורך שנדוש בעניין, כי אני כבר החלטתי. מה שאנחנו צריכים להסכים עליו זה, האם אני לומד שם כיהודי או כנוצרי?   אמי לא מסוגלת לתמוך בי כספית, היא מזדקנת. אומר לכם בפשטות, אם תתמכו בי כספית באוכל, בבגדים ובספרים, אשאר יהודי, ובתמורה אלמד ילדים יהודים. אם תסרבו, אני אלך לכומר השמן, שבודאי ישמח "להציל" נפש יהודית"

האיום עבד. זקני הקהילה התכופפו לפני רצון הברזל שלו. הם הבטיחו עזרה דלה. הוא היגיע למנזר כיהודי, לבוש בקפטן ושערות מתולתלות. קשה לתאר את הסבל שעבר בגלל לבושו. כנראה שאלוהים ספר את דמעותיו ואת המכות שקיבל, כי הוא עצמו התעייף מלספור אותם. הוא ספג הכול בהשלמה: את חוסר הצדק, המכות, הרעב, הקור וגם את מעט החיבה שהראו לו. הצורך בידע והצורך בנקמה סיפקו אותו. פניו כמעט ואיבדו את המראה של בחור צעיר. ריחמתי מאד על חברי לספסל הלימודים, אהרון ליבלינגר.

אבל גם לאנשים מסכנים יש צורך לדבוק בתקווה. הילד העצוב והסגור, אהב מאד את רחל הקטנה. פניו העלו הבעה של רוך ונועם כשהוא דיבר אתה. חשתי שהוא נהנה מאד לדבר עליה, אם כי לא הבנתי למה. הוא היה מוכן למות עבורה.
כשחלתה פעם באבעבועות רוח הוא בכה. הוא בקושי בכה כשאמו נפטרה. מות אמו לא ציער אותו והוא לא חש ריקנות כשהיא הסתלקה מהעולם.
כמתבגר, הוא המשיך לגור לבדו בעלית הגג. הירש וולט סיפק לו מזון אחרי מותה, אבל הוא לא ביקש ממנו דבר נוסף.

מוקדם, בבוקר קיצי אחד הוא בא להיפרד: "באתי אליך מכיוון שאתה תמיד היית נחמד אלי. אני עוזב היום את ברנוב, ומקווה לחזור לכאן כאיש עשיר".

"תמות ברעב בדרך"...

"או לא, יש לי כסף שאימי הורישה לי, שלושה פלורינים. אני הולך ללמברג, להתראות"
הוא עזב ולא שמעתי ממנו יובלות.

..........................................................

אסתרקה רגינה!
קיץ, חודש יולי, אחר צהרים נהדר. שמש האירה את שיחי האברש הפרחוניים והמתוקים. חרקים זמזמו בכל עבר. בניגוד למזג האוויר העגמומי ברוב ימות השנה, בתקופת הקיץ הקצרה, הכל פרח, הכול היה מלא צבעוניות וריחות משכרים. הגטו היה שקט. המסחר התנהל בעצלתיים. הרחובות היו רקים.

צעירים יהודיים לבושים בבגדי שבת טיילו ליד הנהר. צעירים אלו נראו חיוורים ומבוגרים לגילם האמיתי. נושאי השיחות בין הצעירים היו על לימודיהם בתלמוד-תורה ועסקיהם. כאשר צעירה יהודיה יפה עברה לידם, רק לעיתים נדירות היה אחד האברכים תופס אומץ ואומר בלחש לחברו, "אהיה שמח ובר-מזל לזכות בה ככלה, וזאת כמובן שאבי לא יתנגד לשידוך".       והבנות? מה רצו הבנו? גם הן רצו לתפוס חתן. הן צחקקו במבוכה כשעברו ליד הבנים

כל הצעירים, הבנים והבנות היהודים הנוצרים, שלבשו את מחלצותיהם היפות, טיילו בפרומנאדה היהודית, ליד הנהר, בגלל מטרה אחת בלבד. הם כולם רצו לפגוש באסתרקה רגינה. כולם חיכו בסבלנות, גם כשפסעו שם כל ה"רבקות" וה"מריימיות", וה"דורות". הציפייה הייתה לראות את "השמש" בדמותה היפה של אסתרק, בת הקצב.

שלוש קבוצות חיכו לה: בקבוצה הראשונה היו הצוערים, הפרשים והסגנים של ליכטנשטיין, שלבשו מדים כחולים, בראשם צילגי הנמוך, הבהיר והדברני.
בקבוצה השנייה היו אצילים פולנים ואנשים מלומדים. אותם הוביל אדון תדאוס וויליצבסקי, משורר קל הדעת, בעל השיער הארוך.
בקבוצה השלישית היו הנערים היהודים שהגיעו לביתם מחופשת הלימודים.

הדבר קרה לפני שנים רבות. מספר הסיפור, נזכר בעצבות רבה בימים היפים שחלפו, בנערה היפה שנקברה בדמי ימיה משברון לב.

"אני רואה אותה בבירור, בדיוק כפי שגם אז, ביום שהיא הגיעה לפרומנאדה היהודית שלובת זרוע עם חברתה, במורד עץ הטילייה. כשהגיעה, היה רחש ותזוזה בין כל הצעירים במקום. הצעירים היהודיים חשו בהשפעה שהיה ליופייה, לא רק עליהם,אלא גם על הצעירים הזרים שבאו מקרוב ומרחוק לראות אותה. הצעירים היהודים דאגו לשפר את מראם, ליישר את הקפטנים שלבשו ואת פאות שיערם ".

כל שלושת הקבוצות התכוננו למפגש אתה:
בשורה הראשונה, כיאה ללוחמים אמיצים, עמדו הפרשים במדיהם הכחולים ובראשם עמד צילגי הנמוך. הוא היה הנועז והחצוף מביניהם. הוא חסם את דרכה, והיא התקדמה אליו לאט. היא הישירה מבט, לא הורידה את עיניה כשאר הבנות. היא הרימה את ראשה, מבטה היה רגוע ואדיש ללובש המדים, כאילו היה ערפל כחול. כאשר הוכרחה לעצור, כי הבחור הנמוך חסם את דרכה בכוח, מבטה התמקד בו. הוא פנה לאחור והצדיע לה בצורה מוזרה. כאשר צחק עליו חברו, האדון המכובד "הר וון צארבי", על כי נסוג מפניה, הוא הסביר: "אני הוכחתי את אומץ ליבי בקרב, אבל, לא הייתי מסוגל לעמוד בפני המבט שלה...."

הקבוצה השנייה בראשות המשורר האינפאנטילי ארוך השיער, חזתה במפלת צילגי האמיץ. היא שקלה בדעתה והחליטה לא להתקרב לנערה. המשורר הנוצרי פער את עיניו בתדהמה אבל גם בהנאה, כשהיפיפייה עברה אותו. ברגע זה בדיוק המציא האדון המשורר המכובד תדאוס רפה השכל, המשורר שכתב ל"מגזין הנשים של קרקוב", את השם "אסתרקה רגינה".

בקבוצה השלישית, הנערים היהודיים שלא היו מסוגלים לעמוד בפניה, לפני העיניים השחורות, הנוצצות. הם התקבצו ביחד כקבוצה מפוחדת של כבשים תועות אבל, אחד מהם, שזה אני, התייצבתי בפניה, אינני יודע מנין היה לי העוז, והזכרתי לה את אהרון........

גמגמתי ואחזתי בכובעי, "סלחי לי עלמתי, אולי אינך זוכרת אותי ואת אהרון הקטן..........

היא ענתה באדיבות, "כן, אני זוכרת אותך, היית תמיד חבר טוב שלו, האם לאחרונה שמעת ממנו?"

"לא מאז שהוא עזב".

"אם כך, אני כן שמעתי ממנו. סיפר לי עליו איציק טרקישגלב, "המרשלניק". אתה בודאי מכיר את המטומטם הזקן. הוא ביקר בלמברג (לבוב) זה לא מכבר. איציק פגש באהרון וגם החליף אתו מספר מילים. בתחילה הוא בקושי הכיר אותו.

תאר לך שאהרון הקטן והעני שהכרנו, נעשה אדון מכובד, לבוש ומדבר כמו גרמני. מסתבר שאהרון עזב לפני שלוש שנים את בית הספר הלטיני, ומאז הוא גר בווינה שם הוא לומד רפואה. מי היה מאמין שאהרון ילמד רפואה?  "המרשלניק" סיפר שהוא השתנה. הוא איש גאה היום. הוא הפסיק לדבר עם יהודים. תאר לך, הוא שינה את שמו לאדולף, ויש אומרים שהוא בדרך להתנצר, קשה לי להאמין לשמועה על רצונו להתנצר. מה דעתך?"

לא יכולתי להתנגד לדעתה. "לא" אמרתי בהחלטיות, "גם לי קשה לקבל קביעה זו עליו. אבל בקרוב אוכל לבדוק את העניין.. אני נוסע לאוניברסיטה בווינה בעוד מספר שבועות, כשאגיע אחפש אותו, את אהרון או את אדולף, לאיזה שם שהוא נותן לעצמו".

"כן, בבקשה", היא ענתה לי במהירות, "הוא ישמח לפגוש בך שוב, ו..." היא הסמיקה שהוסיפה "תמסור לו דרישת שלום ממני, אם הוא לא שכח אותי, תבין, רק אם הוא לא שכחני...".

"אוהו, הפטרתי, בצורה ישירה ומלאת הערצה, "אותך?,  מי יכול לשכוח אותך? 
נבהלתי מעזות דברי, והתחלתי לגמגם מספר מילים של פרידה, והלכתי משם. חזרתי לשיווי המשקל שלי כשהצטרפתי לחברי שהיו מלאי קנאה, סקרנות והערצה.

.                                                  ...................

לא חיפשתי את אהרון ולא את אדולף כשהגעתי לווינה, למרות שידעתי שאחפש אותו מאוחר יותר. מי מבין קוראי לא מבין את הסיבה? 
תארו לכם אותי, בחור בן שמונה עשרה, ביישן, עני, אחד שהוא בור בהליכות העולם הנאור. אחד שגדל בעיירה קטנה, שם הוא הכיר את הסביבה ומנהגיה. אחד שעבר לבירת אירופה בלי הכנה מוקדמת. אחד כזה חש באופן טבעי אבוד ומבולבל בתוך קהל האנשים העוברים לידו, לא מתמצא ברחובות האין סופיים ובבתים שמסביבו. אחד כזה צריך זמן להתרגל לשינוי בחייו, כמו גם לאזור אומץ, להתייצב מול כל החידושים. כך גם אני. איך אוכל למצוא אותו בין ארבעת אלפים סטודנטים באוניברסיטה? לכן, ויתרתי על הרעיון לחפשו כי האמנתי שהוא כבר יצוץ לפני מתי שהוא.

וכך היה. נפגשנו אחר צהריים אחד, ביום אפור בדצמבר. בכול אותו היום היה ערפל סמיך, שנהפך לגשם טורדני. הגשם כל כך הציק לי שנאלצתי לתפוס מחסה בעיירה אלסטר, בבית קפה גדול וצפוף מחוץ לעיר, בציפייה שהגשם ייפסק. כל הכיסאות היו תפוסים, ורק בחדר הביליארד הצלחתי למצוא לי מקום.

הגשם לא פסק לרדת עוד זמן ממושך. התעייפתי להסתכל על טיפות המים שטפטפו מהצמחים בגן, והסבתי את תשומת ליבי למשחק הביליארד.

שלושה בחורים צעירים שיחקו ביליארד. מנהל המשחק פנה אל שלושתם בכינוי "אדוני הרופא", ומזה הבנתי שהם סטודנטים לרפואה. את תשומת ליבי משך במיוחד צעיר אחד מתוך השלושה -  בחור לא גבוה, זקוף, בעל פנים עדינות. צבע שערותיו המתולתלות היה שחור עז, וכך גם זקנו. הצבע השחור העצים מאד את חיוורון פניו. קשה להגיד עליו שהיה בחור נאה, משום ששפתותיו היו דקיקות מאד ומצחו נמוך. ברגע שקלטתי אותו, הבנתי מיד שאני רוצה לדעת עליו יותר. לא עלה בדעתי בהתחלה שאני מכיר אותו. אבל, כשפתאום הוא כיווץ את שפתיו הדקות, וקימט את מצחו כשצחק עם אחד מחבריו, הבנתי שזה "אהרון השחור". ואכן, הוא היה לפני. קשה להגיד שפגישתנו הייתה נלהבת. בכל אופן, היו פה רגשות מעורבים. כאשר שני צעירים נפרדים לתקופה כה ארוכה, יש לשער שיהיו נבוכים וביישנים מהפגישה המחודשת, כי אינם יודעים למה לצפות, לאיזה שינוי חל בידידם, בדרכיו וברעיונותיו. וזה נכון גם לגבי הפגישה המחודשת של אהרון ושלי, כי דרכינו נפרדו לפני זמן כה רב. השתדלנו מאד להחזיר את הקרבה של ידידותינו מהעבר, אך לשווא. שיחתנו לא קלחה, ונראה היה שהיא מתקרבת למבוי סתום. לפתע נזכרתי במסר שנתבקשתי להעביר.
"מישהוא בברנוב מתעניין מאד בקריירה שלך. האם אתה יכול לנחש מי"?

"לא", הוא אמר בנונשלנטיות, תוך שהוא נושף לאוויר אבק טבק. "יקיר, השתדלתי עד מאד לשכוח את האנשים ברנוב".

"אפילו על המלאכית השומרת דרכיך, רחל הקטנה?"

בהתלהבות אמר: "מה, האם רחל התעניינה בי?" ומיד הוא שינה לטון דיבור אדיש: "מה קורה היום עם רחל הקטנה? היא אמורה להיות היום בת שש-עשרה או משהו כזה".

"וגם מאד יפה" עניתי.
נתתי לו דין וחשבון על יופיה וחוכמתה, והוא לא יכול היה להפסיק לחייך. כשסיימתי הוא ענה לי בעצבות, "אני כל כך עצוב לשמוע עליה, כל כך!"

"למה, למה אתה מתכוון?"

"אני אסיר תודה למלאכית של ילדותי, והייתי רוצה לראות אותה מאושרת, אבל יש סיכוי מזערי לכך. למרות יופיה וחוכמתה, היא תתפתה להתחתן ותיפול כפרי בשל לבחור פולני או הונגרי".

"בלתי אפשרי!" קראתי בזעם.

"או שאביה יתן אותה לאישה לאחד החסידים, והיא כבת צייתנית, תתחתן עם הבחור החצוף וחסר התרבות. ומכיוון שהיא בחורה חכמה יותר מכל נשות העיירה, היא תבין מה נפל בגורלה, וכתוצאה, היא תחוש במוקדם או במאוחר אומללות והשפלה. היא תמות ענייה, שבורת לב, באיזור נידח, פינתי, בגטו פודוליה".

"אתה רואה שחורות!"

"אני רואה את המציאות כמות שהיא. אינך יכול לספר לי על אורחות החסידים. אין טעם שנמשיך לדון בנושא. שלום ולך עכשיו"

כך נפרדנו, ולמרות שהבטחנו להיפגש שוב, האווירה של הפרידה הייתה קרה ומנוכרת.

למרות שלא תכננו לשוב ולהיפגש, בכל זאת ביד המקרה נפגשנו שוב, אבל הפעם שוחחנו ארוכות.

מוקדם באביב עברתי דירה, וכשהסתכלתי מבעד לחלוני בפעם הראשונה ראיתי את פני בן כיתתי מברנוב, ראיתי אותו לומד החלון ממולי. הוא גר באותו הבית שאליו עברתי, ובאותה חצר מרובעת. חידשנו את ידידותינו במידה מסוימת, ואולי אפילו התקרבנו מעט יותר אחד לשני, בהתחשב שהוא למד בשנה הרביעית ואני בראשונה, ובאופיינו היינו כה שונים האחד מהשני.
באשר לאופיו, ניתן לומר בוודאות, שהחיים של ילדותו עצבו את אישיותו ואופיו לתמיד. קשה לשנות שורשים שנטועים עמוק. אדולף ליבלינגר, הסטודנט לרפואה, נשאר באופיו אהרון השחור. הילד המכוער והסגור לא עבר שום שינוי באופיו גם כשהתבגר, גם אחרי שהתנסה באורחות העולם הגדול, למרות שהיה בעל יכולת אינטליגנציה גבוהה ועורר את עניין הבריות. בנשמתו התחזק הלך הרוח המתריס כנגד העולם, שנאה שהודחקה עמוק בליבו. ועם כל זאת בגלל צימאונו להשגת ידע והשכלה, הוא היה אסיר תודה לכל מחווה של אדיבות כלפיו, אפילו הקטנה שבקטנות. כשעזב את ברנוב, למרות שהיו לו קשיי קיום, הוא בכל זאת סיים את כל הבחינות בגימנסיה ובזמן הקצר ביותר. למרות המאבק האין סופי להחזיק מעמד, הוא סיים את הגימנסיה והמשיך את לימודיו באוניברסיטת ווינה. הוא האמין באמיתות הפתגם: "כל אדם עם רצון חזק ללמוד- יצליח".

המטמורפוזה היחידה שהוא בכל זאת עבר, הייתה ברעיונותיו על מקום הדת והאלוהות. בימי ילדותו הוא נאחז בחוזקה באמונה באל, אבל כשסבל בגלל אותה אמונה, הוא חשב רק על נקמה. הוא ביקש מהאל שינקום בבנים הנוצרים שהתעללו בו ובמורים הטיפשים והאלימים. הוא נעשה אדיש למצוות הדת והאל, ושנא את הדת היהודית בכל נימי נפשו. הוא תמיד דיבר על היהודים ויהדות במרירות וארסיות. אפילו שירי השטנה שכתב תדאוס וויליצבסקי לחבריו על היהודים, (לא רק למגזין הנשים), היו דברי תדאוס פושרים לעומת הדיבורים של "היונה"- אדולף -אהרון על השנאה ליהודים. למרות המשטמה שבליבו הוא המשיך להציג עצמו כבן הדת היהודית. הוא הרבה לספר שהדת היא כמו מעיל עקום שתפרו לו. לא רק שהמעיל אינו תפור על פי מידותיו, "אינני מוצא על פני האדמה מעיל אחר טוב יותר, ולכן בגלל הדעות הקדומות של האנשים, אני לא יכול להישאר חשוף".

התחלתי לחבב את אדולף, בדיוק כמו כחיבבתי את אהרון בילדותנו. בחופשה הראשונה מביה"ס הזמנתי אותו לביתי במזרח. כל כך שמחתי שנעתר לבקשתי.

במסענו לברנוב ברכבת בלילה, שוחחנו על רחל. עד כה שמה לא עלה על שפתותינו מאז שנפגשנו לראשונה בווינה.

"תזהר, אהבה ראשונה לא מחלידה", לגלגתי עליו.

 

 

המשך יעלה בקרוב...............
מירי גרשוני

תרגמה ציונה רז.

 

בחזרה לדף הבית

   Contact us: Miri Gershoni Shifris, 001 972 3- 5354344  or:    mirige1@bezeqint.net

מירי גרשוני שיפריס מנהלת אתר צ'ורטקוב