צ'ורטקוב

 לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה


      

 

בחזרה לדף הבית

נשמות בישראל  א. ליטוין  1914  טשורטקוב גליציה

הספר "נשמות יהודיות" הוא פרי מסעותיו של המחבר על פני משכנות ישראל בארצות ליטא, פולין וגליציה לפני מלחמת העולם הראשונה  (בשנות  -1905 1914) . תשע שנים סבב א. ליטוין מעיר לעיר ומעיירה לעיירה בארצות יישובם הצפוף של המוני ישראל במזרחה של אירופה. בא בין אנשים מכל קצוות העם והתבונן והאזין וחקר ותר. מראה עיניים ומשמע אוזן, פנקסי קהילות ומסורות שבעל פה, שיחות זקנים זוכרי ישנות, דברי זיכרון ורקמת אגדה....
מידי שבוע אוסיף בראש העמוד פרק מתוך סיפוריו על צ'ורטקוב. התרגום באדיבותה של בתיה גבאי.

מנדל פידלר

מענדעל פידלר היה , אם אפשר להתבטא כך,  "מיניסטר של אומנות" במלוכה של
"השאפירניקים",  למרות שבמציאות  בחדר שלהם, הוא היה מורה לדקדוק ו"תנך".
שמו היה "פידלער", שם שלא ממש התאים לו, משום שמענדעל היה אומן על כל האינסטרומנים.
ד.ה. למעשה לנגן הוא לא ידע אפילו על אינסטרומנט אחד. כשהוא פנה למוזיקה,
אצבעותיו כבר היו עבות וזקנו רחב מדי לכינור, לכן הוא היה תיאוריתיקן גדול,
החנות שלו (שממנה התפרנס) היתה אקדמיה מוזיקלית עבור מאות צעירים. משם הם
הסתלקו לוינה ולמינכן, מאוחר יותר הם  נעשו אומנים וחזנים מפורסמים.

בטשורטקוב עצמה, אשר לפני כן לא ידעה מה זה בכלל תווים וכינור הם לא ראו,
רק כשהיתה חתונה בעיירה. טשורטקוב באמצעותו הפכה לעיירה מוזיקלית.
כעת כמעט ואין  בית בטשורטקוב  שלא מנגנים ושרים.
בכל גליציה אין כאלו מבינים בנגינה ובחזנות כמו בטשורטקוב.
כל זאת עשה מענדעל פידלר.

מאוד מעניין, כיצד מענדל פידלר בעצמו נעשה כנר, כמו שנאמר.היה זה כשהוא כבר היה אב לילדים, אמת שחנות עדיין לא היתה לו, הוא עדיין חי אצל חותנו  במתן מחיה ופרנסה (במילים פשוטות-חי ע"ח חותנו), חותנו היה איש פשוט אך בעל בית עשיר, למסחר הוא לא התאים, אז הוא ישב ימים ולילות ולמד גמרא, כמו חברו יענק ביקל הוא גם מאוד אהב את ה"רמבם",
בסתר הוא גם קרא ספרי השכלה, למד לטינית וגרמנית, קול גם כן היה לו באמת לא רע, לכן, הוא מצא חן בעיני חותנו עוד בהיותו בחור, היות והוא שר עם כזה ניגון מתוק "אמר אביי". לעיתים הוא היה מתעמק למשל  בעת התפילה. אף פעם לא עלה על דעתו שניתן בקול להשתמש למשהו אחר, עד אשר הוא חלף על פני ארמון הפריץ.
הוא שמע מהחדרים קולות של גברים, משונים ומכושפים, הוא רותק למקום, מופתע  ונפעם.
האם שם שרו, או ניגנו? או שני הדברים גם יחד, האם נקבה או זכר? או שניהם בחברותא?
האם אחד, או שניים, או הרבה?.... בשעת המעשה הוא לא יכול היה לעשות דין וחשבון, מדוע?
משום שהוא נמשך למקום, ממש מכושף.  זמן מה לאחר מכן, שם בחדרים הכל כבר היה מזמן שקט, הוא הביט סביבו והבחין שהלילה  כבר ירד מזמן ואצלו בנשמה הכל מתנגן והוא אינו
יכול לזוז מהמקום.
מאותו זמן, הוא הלך יום יום בסודי סודות  לארמון הפריץ, בהתחלה הוא היה עומד מרחוק,
כמו בפעם הראשונה, מעבר לשער, במשך הזמן  זה משך אותו, קרוב יותר לתוך החצר,
עד החדרים האלו. אחר כך התגלה אצל מענדל פידלר כינור, אמת, לא אצלו בבית, אלא, מוחבא אצל הפריץ ואף אחד בעולם לא ידע על הכינור, חוץ מהמנצח בחצר הפריץ אשר לימד אותו לנגן בהיחבא.
שיהודי, איש צעיר, בפרט מורה, עילוי, ילך יום יום  לחדרי הפריץ? זאת היתה חידה עבור העיירה, לא פעם זוג עיניים הביטו בו ולבסוף גילו את סודו.
מענדעל התחכם ובכל פעם לקח עימו פך, היות ובחצר נמצאת באר, משמעו שהוא הולך לשאוב מים מהבאר..(ביידיש באר- א קערנעצע)
אך שמים וארץ  נשבעו, ששום דבר לא יוסתר. במקרה, קצב יהודי מגיע לחצר לקנות עגל,
הוא רואה את מענדעל  יוצא מהחדרים.
מאותו יום  מענדעל  לא יכול היה יותר ללכת לחצר ל"שאוב מים מהבאר", הכינור שלו השתתק,
אילם היה מונח בעליית הגג (בוידעם), עטוף בסמרטוטים, מכוסה עם עצים, בקבוקים ישנים וכלי חרס ולחכות לזמנים טובים יותר.
הזמנים הטובים לא הגיעו, בעל הבית "התגלה" כאפיקורס, העיירה כבר חיפשה עליו "חטאים",
חותנו לא הוריד ממנו עין, באחד הבקרים חותנו גילה על הבוידעם את הכינור
והשמיד אותו לפיצ-פיצאלאך.
זמן רב הסתובב מענדעל  מופתע עם הרגשה מורעלת בלב, רק לאחר מותו של חותנו,
כאשר מתן מחיה ופרנסה הסתיימו  והוא פתח עסק ובאמצעותו קבל את עצמאותו,
הוא דאג לרכוש לו כינור שני ובגלוי בפני כל העולם, העיירה זמן מה רעשה וגעשה,
אחר כך הניחו לו וכינויו החתום בחותמת  היה  "מענדעל הכנר".
מענדעל השיג  את מבוקשו, הוא התעלם ממה שהעיירה אומרת עליו, מהכינוי שלו הוא עשה משימה קדושה, השיעור של חיו.אמת, האצבעות וזקנו הפריעו לו להיות  כישרון,
אף פעם הוא לא היה כנר גדול, לכן הוא  למד את התיאוריה של המוזיקה,
ידע לנגן וללמד על כל הכלים, הוא הקיף עצמו עם מוזיקאים יוצרים הכי טובים,
התכתב  עם פרופסורים מפורסמים שהכירו בכישרונו: אפילו את התפילות, הסדרה, ההפטרה,
את הגמרא,חיבר לפי כל הדינים, בעצמו כתב קומפוזיציות ובעיקר לימד את כולם בחינם.
אמנם הוא לא נרדף, אך על ביתו בעיירה עשו חרם, הוא לא עיכב צעירים שיבקרו אותו בביתו ללמוד נגינה. הכינור היה הנחמה היחידה שלו. ה"שאפירניקים" וילדיהם  ביקרוהו לעיתים קרובות,
העסק שלו היה המועדון שלהם. אחרי מותו של שפירא הוא הפך להיות המנהיג של החברה.
כמו ביקל  היה לו גם רגש חזק לבעלי חיים. היו לו גם כן שתי נשים, אך בניגוד לביקל הוא עם
אשתו השנייה הצליח יותר טוב מאשר עם הראשונה, היא הייתה אם חורגת עדינה והמתיקה לו את שנותיו האחרונות. התלמידים מאוד אהבו אותו, בשנים האחרונות של חיו הוא היה מאוד חולה, הם הובילו אותו בעגלה החוצה להנאתו ולשאוף אויר צח.  
למענדעל פידלר היה מנין משלו,  הוא בעצמו היה מתפלל לפני העומד – עם תווים,
"כל נדרי" –גם עם תווים. את ה"כל נדרי" שלו כל העיירה היתה הולכת לשמוע.
הוא רצה להעביר את ה"כל נדרי" בירושה לאחד מתלמידיו, אך הוא לא היה מוכשר
דיו לקבל את הירושה, ועל כן, למענדעל  היה צער גדול לפני מותו.

מענדעל פידלר נפטר בשנת 1905 . לא רק חבריו המבוגרים יותר שחיו אחריו, אלא גם צעירי טשורטקוב, מכבדים את זכרו בדרך ארץ בחום  ובאהבה .
 

 

יעקב ביקל

עבודת ההסברה של  שפירא  ו"השאפירניקים" הייתה מאורגנת להפליא ומחולקת למחלקות

נפרדות. בכל מחלקה היה לשפירא מומחה – עסקן/שתדלן,  שהיה מסור לנושא ההשכלה

בדיוק כפי שהיה הרבי בעצמו. השאפירניק  יעקב ביקל  היה מעין "מיניסטר  ההסברה".

הוא היה  מנהל חדר  ההסברה  וניהל קורסים למען בעלי מלאכות.

בל ישכח הקורא שזה היה בערך לפני כחמישים שנה ובעת מלוכתו של הרבי מטשורטקוב.
ביקל עבד ימים ולילות, עם גופו ועם נשמתו ללא תמורה, הוא למעשה היה איש עני כשם
שטיטוס היה רשע, היו לו 10 ילדים. (4 היו מאשתו הראשונה: 2 הביאה לו אשתו השנייה

מבעלה הראשון, ו-4 היו לו עם אשתו השנייה כלומר בשותפות).

למרות שיעקב ביקל לא ביקר שום אוניברסיטה, בכל זאת הוא לא היה פחות מלומד משפירא
בעצמו,  היה מעמיק  והוגה דעות אורגינלי, מוצאו היה מטיסמניץ- עיירה במזרח גליציה,  שהייתה בעבר  מפורסמת כקן של השכלה. התחתן בגיל 13, הוא היה מתנגד שרוף וחבש
שטריימל, חותנו היה אדם חסידי, אך יהודי מוזר, אף לא הלך להתפלל  בבית מדרש, התפלל
בביתו ביחידות.  היות וכולם ידעו שהוא מאוד  אדוק, יצאה שמועה בעיירה  שהוא "מקובל" ויושב כל היום עם הטלית.
יעקב ביקל לא התעצל ועבר בכל העיירה , לא החסיר לחלוטין אף בית ושאל את כל יהודי
טשורטקוב,  קטנים כגדולים:

"הראית אותו (זאת אומרת את חותנו) יושב עטוף בטלית"? כולם אנו לא וכי שמעו ממישהו.  

בכך החל ביקל את מאבקו הראשון נגד האמונה. בדיוק כמו כעת, כך הוא תמיד הוביל אותו:
לא באמצעות דרשות לוהטות, רק ע"י הוכחות מבוססות, ע"י עובדות מוכחות.

למרות זאת ביקל היה נואם מבריק ודווקא ביהדות הקפואה. הוא ידע הרבה שפות, אך

המדעים האהובים עלי היו: אסטרונומיה, אלגברה ופיזיקה. בנוסף הוא היה חזק במשפטנות
(לימודי חוקים) הוא היה מזהיר כמו ביהדות העתיקה (תנכית ותלמודית) חקיקה, כמו כן בחקיקה  הרומאית,
הצבאית וכן חקיקה אירופאית מודרנית.

האידיאל שלו הייתה החקיקה מהסנהדרין היהודי. בחדר של ה"שאפירניקים" שהיה בפיקוחו,
הוא הנהיג  רפובליקת ילדים ברוח עיר יהודית עתיקה ובית משפט לפי הדגם של הסנהדרין היהודי.

לימוד חוקה  היה מקצועו, פרנסתו, הוא היה מנהל משפטים מסובכים ולעיתים רחוקות היה מפסיד,
על פי עצותיו פנו אליו לא רק יהודים , אלא גם נוצרים, איכרים ופריצים.

היות והוא אף פעם לא עמד על המקח, הייתה לו עבודה רבה ומחיה מצומצמת.

 

חצר הרבי נאלץ לעיתים קרובות לפנות אליו בדבר עצה, ובכך הוא חיזק את המעמד של

ה"שאפירניקים". אצל הרבי  היו חייבים להעמיד לו כסא ולבקשו לשבת. הוא היה אדם

מבוקש והיתה יראה מפניו.

ביקל למד בחריצות את האונגיליון (ספרי הבשורה שבברית החדשה שבהם מסופר על חיי ישו).   

הוא למד יחד עם בתו, עשה עליו פירושים – היה מתנגד חריף לאונגליון והנצרות.

הוא כתב יצירה נגד ישו.ניהל פעם ויכוח עם מיסיונר, אך ההוא "נחלץ מצרה" לפני שהויכוח הסתיים.

 

ביקל  שקע במחשבות בענין רעיון שמאוד העסיק אותו, באותו זמן הוא הסתגר מפני העולם,
הסתגר במרתפו, יכול היה לשהות שם שמונה ימים ושמונה לילות, לא לאכול ולא לשתות עד אשר
הרעיון קיבל  אצלו חזקה. הוא היה גם שחמטיסט שרוף , היה מסוגל לשבת על לוח השחמט
שלושה סיבובים מעת לעת ברציפות.

 

כשהוא קיבל ספר חדש, הוא לא היה יוצא מהבית, לא יושב, לא עומד, מיד נכנס למיטה כשהוא
מחזיק ביד אחת את הספר ובידו השניה סיגאר ומלמעלה מהצד של אותה היד מוריד את קופסת
הטבק וממלא תלולית  טבק להרחה (א שמעק טבעק), עיניו שקעו בספר, עישן והריח, עישן והריח,
קם מהמיטה רק כשסיים לקרוא את הספר. כך הוא גם למד בשכיבה במיטה, שפות עתיקות
וחדשות.

ביקל היה תלמודיסט גדול, ספרו האהוב ביותר מספרי היהדות היה ה"רמב"ם".

כל יום הוא התפלל, באופן מיוחד הוא אהב להתפלל עם נגינה, כל הימים הנוראים הוא היה
מתפלל  לבוש בקיטל (חלוק לבן שיהודים נהגו ללבוש בימים הנוראים), שמונה עשרה הוא היה
עומד כשידיו שלובות על החזה.אהבתו הייתה  "שיר הייחוד" (פיוט דתי שתוכנו שבח לה')

ויחוד שמו בתארים שונים: הוא נחלק לשבעה שירים לכל יום מימי השבוע.- 
הוא לא היה  אדוק תמיד, רק במצבים רגעיים. בליל שבת הוא  אהב להתיישב עם מנדל פידלר,
לעשן מקטרת ולהריח טבק  באותו הזמן, לשוחח עם החבר  עד אור הבוקר.

מעשיות על יהודים טובים שהיו  אי פעם בעולם, מקשר בודאי את הסאטירות  שלו העוקצניות
בהארה.

 

ביקל היה ידיד גדול של הטבע, אהב לשקוע במחשבות על עולמו של אלוהים, על ברואי אלוהים
הגדולים והקטנים, הוא נהג להסביר לאחרים את הפלא של הטבע. למשל, על פרה או בהמה. 
ביקל  קורא החוצה לאשתו ולילדיו, מביטים על קרני הבהמה, על העיניים,מצח ועוד איברים נוספים,
ממש מסביב  ונושא לפניהם שיעור במדעים. נשים חסידיות חולפות על פניהם ויורקות :
תראו את יעקל  המשוגע!  הוא כבר מתבונן...

ביקל היה, כמו שנאמר, המפקח הבכיר על החדר של השאפירניקים.בכל זאת היו דברים
שהוא אהב  ללמוד עם הילדים. אחת מאהבותיו היה גיאוגרפיה, לשם כך הייתה לו שיטה עצמית,
כיצד להסביר לבנים באופן פשוט, עם אמצעים ביתיים דברים שילדים בבתי ספר שוברים
את המוחות.

הרי לדוגמה שיעור בגיאוגרפיה: כיצד האדמה מסתובבת, אנשים הולכים על פני האדמה למעלה
ולמטה ולא נופלים.

חרושים! איך זה יכול להיות טחון? (זה לא ברור).. שואלים הילדים. ביקל מסתובב לילד,
חוטף עם שתי אצבעות משיער ראשו "חיה קטנטונת", מושיב אותה על הגלובוס ומסובב
אותו ובשעת מעשה מטיילת לה החיה על הגלובוס, כאילו היא לא נחשבת.....
האם צריך דוגמה יותר מוחשית?.....

הילדים מאוד אהבו את ביקל. עם דוגמאות כאלו הוא היה מבלה איתם, לא  עסקו רק
בחיות קטנות, אלא גם בחיות גדולות, כמו למשל בהמות שהוא היה מביא לילדים,
או הילדים  אליו.
בכל אופן הוא היה גם קשוח, על מכות, צעקות – זאת לא  עשו בחדר של שאפירניקעס.
אך,זמנית כשהילדים היו מתעצלים  להתעמק בעניין בו הוא היה מסביר,    
או שהם נדחפו מאחורי גבו, הוא היה פתאום קופץ על השולחן ופוקד על החברה: תצעקו ילדים
מיד אחרי:
- אנו כולנו גויים גדולים! ...

הרמז לא היה ממש עדין  לשמיעה,  עבור הילדים היה זה מעין שעשוע ולא עלבון.
כולם צעקו עם חשק שלוש פעמים, אחר כך הלך הכול חלק...

 

ביקל היה סוציאליסט, אך, במקום התיאוריה המרכסיסטית,  הוא שאב  את הזכויות הסוציאליות
ליהודים שלו מהתורה והגמרא. את עיקר תשומת הלב בחדר הוא  כיוון  לחינוך הילדים לרגש
ומושג לזכויות ויושר בחיים הסוציאליים. הוא חי אך ורק באזור בו חיו פועלים מהאנשים הפשוטים.

עם אשתו הראשונה היו לו חיים טובים, היא הייתה אישה יהודיה פשוטה.
את אשתו השנייה הוא נשא לאחר מות אשתו הראשונה, בעלה הראשון היה רופא,
היה לו כסף ובית פרטי, הוא אהב לחיות חיים שמחים וברווחה. החיים איתה הפכו עבורו לטרגדיה. על אף לימודיו הרחבים, הוא אהב בעצמו כמו שפירא לחיות בפשטות ובעוני.

לפי החתך היהודי העתיק, מגיל 6 הוא הפסיק לאכול בשר, כל חיו הוא לא צרך שום מזון אחר,
אלא ירקות בלבד. כשהתחילו להקיש בדלת 70 שנותיו, הוא הכין תכריכים ומקום למנוחת נצח.

אך יענקל ביקל חי עדיין עכשיו, זקן בן שמונים ומשהו שנים, חי בדרזדן (זאקסען).
הוא עדיין עובד במשרת מנהל חשבונות בחנות פרטית. עכשיו הוא עדיין לומד את זכויות הגרמנים. 
הדרמה המשפחתית שלו גירשה אותו מחייו בעיירה הגליצאית. מקום בו כל כך נאבק וסבל,
רחוק מתלמידיו וחבריו שבמזל הינם עדיין כולם בחיים, שמתגעגעים למורה ולחבר שלהם
והוא אליהם והם לא יכולים להתראות, אסור לו לבוא לאוסטריה.

"שאפירניקים" טשורטקובאים  וילדיהם מספרים – רצו לתת לו בדרזדן משרה קלה
בקהילה היהודית עם משכורת של  כמה אלפי מארק, אך הוא התפטר מכך עם הסבר
שהוא אינו מוכן למכור את עצמאותו בעד כסף. הוא מעדיף להיות "נהנה מיגיע כפיו".

לחיות מעבודה עצמית ולא להיות שום "כלי קודש".

 
 

הלל הזקן מגליציה  -  על ר' ישעיה מאיר שפירא

 
פרט לרבי יצחק לווינזון- האבא של ההשכלה, (שהינה תקופה מעוררת עניין ברוחניות היהודית 
בתחילת ובאמצע המאה הקודמת),לא הייתה אישיות  גבוהה ועשירה יותר מכפי שהיה
הרב של טשורטקוב, רבי ישעיה מאיר שפירא.
זה לא היה  ה"הלל"  מגליציה, יתכן שזה היה 
ה"הלל" השני מגליציה שנמצא לעם היהודי
לאורך כל ההיסטוריה. רק בעתיד ההיסטוריונים והפילוסופים יוכלו לאמוד בעתיד את
גדולתו של הרב שפירא ולהפכו לגיבור לאומי וייתנו לגיבורים הנשכחים שלנו את מקומם,
לא דור אחד יתלהב מסיפור חייו השקט והמלא באהבה ובהתנהגותו ומעשיו למען האושר
של העם.
לר' ישעיה מאיר שפירא  לא היה כזאת השפעה אזורית רחבה כמו ר' יצחק בער לווינזון
משום  שהיה לו אופי שקט, לבבי, שהסתפק באזור קטן יותר, בעיירה שלו בלבד. אך
באזור זה הוא הוכיח כזה עומק ואושר של אופי. הוא השאיר עקבות עמוקים בנשמות
ובלבבות של אנשים ושל דורות שלמים. הוא  פיתח חינוך מתקדם ויזם פעולות חינוכיות.
השפעה עצומה הייתה לו על אנשים שונים, אילו הכרתם את חייו והשפעתו הייתם מתפעלים.

 

ר' ישעיה מאיר שפירא בא לטשורטקוב לפני כ 70 שנה. הגיע ממעמעל  בפרייסען
על יד הגבול הרוסי. הוא הגיע שנתיים לפני שר' דוד משה'ניו פרידמן, הרבי
הטשורטקובאי הזקן התיישב שם.
היה לו הסכם מהרבי מלמברג ר' יוסף שאול נתנזון. הרבנות של טשורטקוב הייתה
אחת הגדולות בגליציה. 
ר' ישעיה מאיר שפירא מאוד מצא חן בעיניו והובטח למנותו כרב אזורי.
אך, תוך זמן
קצר היהודים הטשורטקובאים  החלו להביט עקום על רבם.
הוא שמר מרחק מהעשירים והלומדים, במקום זה הוא התקרב לצעירים,
התעסק עם ההמון.
אם בעל מלאכה נכנס אליו, הוא היה מגיש לו כסא ומבקשו  לשבת - דבר כזה ששום
רב עדין לא עשה.

תוך זמן קצר נודעו ליהודים הטשורטקובאים על רבם, "חטאים" גדולים יותר.

ראשית הוא עדיין אינו רב  שהוכשר. ד.ה. ש"ס ב"פוסקים"  ואחרי כל הדברים הרבאים,
הוא באמת יכול היה,לא יותר גרוע  מרב הכי גדול חוץ מישיבות.

הוא למד באוניברסיטאות בברלין ובברסלאו, היה חבר עם כאלו אפיקורסים כמו
ההיסטוריון גרץ, הרבינער הוינאי דר' ילינק ופרנקל 
(סופר יהודי אוסטרי נודע, לוחם גדול
למען האמנציפציה של יהודי אוסטריה
) אמת שום "דוקטור" הוא לא היה כמוהם,
האפיקורסים החברים שלו רצו לתת לו את התואר, הוא לא רצה לקחת, בדיוק כפי
שהוא לא רצה לקחת את התואר  "רב".
זמן רב היה לא למחייה ללא הרבנות. בדיוק כפי שקודם הוא למד תורה "לשמה",
 ד.ה.מהתורה למען, כך הוא מאוחר יותר השתלם באוניברסיטאות "לשמה" למען החוכמה.

 

את הרבנות הוא הבין  באופן שונה, לא לשבת ימים ולילות מעל הגמרא: 
לא להתפלפל על נקודה או אות עם הלומדים ובעלי בתים יפים, רק להיות מורה לעם,
לעם העני, העם הפשוט.

 

באופן כזה צ.ב. לימד כל שבת את בעלי המלאכות- בקיץ- פרק, 
בחורף את הסדרה "רמבם":
פתח סוג חדש של חדר, מואר ונקי, עם ספסלים כמו בבית ספר, במקום בו לימדו את הילדים
העניים בפרט של בעלי מלאכות, יהודי וכללי למורים.

ארגן את בעלי המלאכה ב"יד חרוצים" עם אישור קונסטיטוציוני ממשלתי, מודרני, אירופאי, לפי
תכנית רחבה של עזרה הדדית ולימוד עצמי.זה היה ארגון העובדים היהודי הראשון בעולם,
בנוי על יסודות תרבותיים ברוח התקופה החדשה.

הוא ייסד בנק קואופרטיבי לבעלי מלאכות – חברת האשראי היהודית הראשונה של העם
ובשביל העם.  בתקופת הבחירות לרייכסטאג ולבונדסטאג הוא ניהל תעמולה בעד התקשרות,
לא עם הפריצים הפולנים אלא רק עם העם. עם האיכרים הרוטנים.

סביבו היו חברה צעירים שפנו להשכלה, שנמשכו חזק לקידמה. נתנו להם ספרים חדישים,
של האפיקורסים. הם קראו ולמדו אפילו מספרים גויים וניתנו להם גם עצות, בגמרא
הוסברו להם בין כה וכה, כמו כן תוספות ברמב"ם ושאלות ב"קדמות  העולם".

"מבחירה והשגחה",  גם במשרה קשה ב"שילר" ו"גטה".
לעת זקנתו הוא כתב בעיתון יהודי אפילו ב"השחר", הוא כתב בעיתונים ונתן אותם
לחברה הצעירים לקרוא. עד אז טשורטקוב  לא ידעה מה זה עיתון.

 

מעט מאוד זמן נמשך הרוגע ביחס אל הרב שפירא.
בכל אופן, האם כל אחד מאותם "החטאים" לא מספיק לפסול כזה רב,
להכריז עליו כאפיקורס ולהטיל עליו חרם? מהר מאד החלו בהפחדות ו "עבירות" ביחד.

דיין היה בטשורטקוב, דיין סונצר  קראו לו, הוא אסף קהל בבית הכנסת,
פתח את ארון- הקודש,  השליך עצמו פנימה בצעקות: "הצילו יהודים ! התורה,
האמונה הינם בסכנה!"...

ויהודי טשורטקוב השליכו עצמם  "הצילו".

את הרב שפירא זרקו מהרבנות ובמקומו הושיבו את דיין סונצר, לבושים בקיטל
(
חלוק לבן שלבשו
יהודים חרדים על בגדיהם ביום כיפור)
ובטליתות תקעו בשופר ואור שחור,
הטילו עליו חרם.
אסרו עליו לעשות שידוכים. אסרו מגע ומשא עם שפירא ועם התלויים בו.
האשימו אותו בכל מה  שאתם רוצים: שהוא מזייף כסף: שהוא יותר חופשי,
שהוא עשה חברה קומוניסטים,

עשו לו פוגרומים: נשים השליכו עליו אבנים, זרקו עליו בוץ וצעקו עליו כפי שצועקים
על מושמד:   "קוגעל!" "קוגעל"!  שלם עבור ה"קוגעל!"

וכאשר דאדיה בודנער, אחד התלויים בו, יהודי עם עין אחת- גיבור, פעם התערב
כשבחור השליך בוץ על הרבי, הרב שפירא  עצר בעדו: "אל תתערב בעוול שלי:
אלוהים ישפוט".

 

הרב סבל ברוגע את כל המקרים, את כל הצרות שעוללו לו.
הוא לא דיבר נגדם אף מילה רעה, שום מבט כעוס לא זרק על  הנוזפים והמעליבים.
בחוזק ובביטחון  הוא הלך לדרכו:  נמרץ ובטוח הוא עשה את הסברתו הגדולה עבור עמו.

 

הוא חי בעוני, לא הדאיג אותו שהוא איבד את הרבנות.
 היו ימים  ושבועות שבמטבחו  לא היו תבשילים, הוא, אשתו וילדו היו חסרים  פת לחם.
אף אחד לא ידע, הוא לא התלונן בפני אף אחד.
אדם מלומד ביהדות ובלימודים כלליים: גבר שסיים שתי אוניברסיטאות בהצטיינות.
רק היה צריך לאותת, חבריו וידידיו בווינה ובברלין היו משיגים עבורו את משרת
הרב הטובה ביותר או משרה מכובדת אחרת שהייתה נותנת לנו חיים טובים -
הוא לא רצה לעזוב את העיירה הקטנה החשוכה אשר בה הוא הרגיש נחוץ.
שם היה לו כל כך הרבה תומכים, אך גם לא מעט תלמידים, שהיו תלויים בו,
ידידים, שהיו מוכנים בכל רגע למסור  את חייהם בשבילו.

ביתו היה פתוח ביום ובלילה לכולם, כל מי שרק רצה להיכנס אליו, כל מי שהיה
זקוק לנחמה ומילה טובה.

יהודים טשורטקובאים מספרים שפעם הוא ישב בחדרו ואכל ארוחת ערב,
היה כבר מאוחר:
שעה אחת עשרה בלילה, ישב אצלו איש צעיר שהיגיע אליו באופן מיוחד
מקולומיאה לשאול קושיה- משהוא, מילים בוטות בעניין שורה ב"פאוסט" של גטה.
תוך כדי אכילת קרופניק (סוג של מרק)  דליל,  הוא  הסביר את כל העניין .

תוך כדי ההסבר נפתחה הדלת עד חצייה, ואחד הכניס את ראשו ועמד בצד השני.
זה היה בעל בית טשורטקובאי , לא מתלמידיו, אך גם לא ממתנגדיו. הוא כבר לא
היה אצלו זמן רב, לפחות מספר שנים.

שפירא קצת התפלא והיה מעט לא רגוע, מה זה יכול להיות? מה האיש הזה
בא אליו כל כך  מאוחר?  נתן לו להיכנס ושאל אותו, יותר עם העיניים מאשר עם הפה,
את סיבת ביקורו בשעה כה מאוחרת.

הוא נכנס לאט לאט לתוך הבית, מעט תוהה ומחפש מילה כיצד להתחיל, 
ממלמל משהו.
אך סוף כל סוף התבהר מה  דחף אותו להגיע לרבי בשעה כה מאוחרת.

הוא למד את "חובת הלבבות": התעמק בעניין "קדמת העולם" וכן "עניין יצירה",
הוא הסתבך ולא  ידע כיצד לצאת מן הסבך, לכן הוא בא אל הרבי.

הרבי הזיז את הצלחת עם הקרופניק, ניגב עם ממחטה את שפמו ואת זקנו
והחל להסביר לו, זאת אומרת נתן לו להבין את ה"יצירה" באופן בו ההתפתחות
ההיסטורית של המדע של זמננו, טוחן ומסביר, בביטחון, עם מילים פשוטות,
מהחיים הישנים ובלשון הספרים הישנים. כך הידע של אותו בעל בית
בטשורטקוב העמיק, בעל הבית קיבל  ידיד חדש,
והתוקף של "חובת הלבבות" גם כן לא ניזוקה.

הוא סיים את ה"שאלות ותשובות" בהלכות השניות ב"פאוסט", באותו האופן
ולבסוף שני היהודים  היו מאוד נלהבים, השליכו עצמם לאדמה, הוזילו דמעות
כאות תודה ולנשק את רגלי הרבי.

לשפירא הייתה השפעה ללא גבולות על תומכיו ותלמידיו.
באותו זמן היה בטשורטקוב הרבי, ר' דוד משה'ניו,  בנו של הרוז'ינר,
שהייתה לו שליטה על עשרות אלפי חסידים בכל העולם. טשורטקוב גופא
התכופפה בעד כסא מלכותו, ורק במבט שלו, כולם היו תחת  השפעתו.

בכל זאת, חצר ה"שפירניקים", שהייתה מורכבת בפרט מ"בעלי מלאכות",
במאבק בעד ההשכלה ובעד רבם, הוכיחה אומץ של אריות. 
הם ניהלו מאבק לאורך שנים וניצחו. 

טשורטקוב חולקה לשני מחנות: "חסידים" ו"שאפירניקים".
השאפירניקים השיגו את עמדתם, את חופש הפעולה ורשות הקיום, 
שליטתם נעשתה שווה  לשליטת החסידים.  
אף חסיד, אפילו הרבי בעצמו לא העיזו לגעת בשאפירניק . 
לשאפירניקים היה בית מדרש משלהם, בתי ספר משלהם, שוחטים משלהם,
חיו בעיר החסידית באופן חופשי לפי התנהגות המשכילים.
החסידים נאלצו סופית לתת לשפירא עצמו מנוחה.

היו מקרים כאשר מתנגדיו המרים ביותר, מלאי חרטה, כנועים מרכותו האין סופית,
ממוסריותו  הגדולה באו אליו, נפלו לרגליו וביקשו שיסלח להם.

תומכיו ותלמידיו יכלו  ורצו לתמוך בו כלכלית בכבוד, כרבם.
אך שפירא לא רצה להיות רב.
לא רצה לחיות כמו כלי קודש, היו לו אמצעים דלים ממשרתו שעסק 
בחברת האשראי אשר אותה ייסד עבור בעלי המלאכה.

אך, העוני והמשמעת כרסמו בו ובכוחותיו והוא נפטר, עדיין לא איש זקן בהיותו 
בן 58 שנים  (בשנת 1887).
הוא הותיר בן שחי בדווינסק. רופא צבאי מכובד, אחד הרופאים הצבאיים
המעטים ברוסיה, בתו של הרופא, שרה שפירא משוררת עבריה, הצטיינה
בעולם הציוני עם השיר שלה  "אל טל ואל מטר", אחרי "התקווה",
"המרסלייזה" הציונית השנייה, שמושרת ע"י כל הציונים  מקטן ועד גדול.
במותו הראה שפירא את אותם העדנות, האומץ וגדולת נפשו, כמו בחייו.
הוא קרא לכל האנשים המקורבים וביקש מהם שיהיה ביניהם שלום,
שינהגו ברוגע בהיתקלות עם המתנגדים: שלא ידאגו עם השונאים ירצו
לנקום בו אחרי מותו, שלא יעמדו מנגד אם אפילו ירצו  לתת לו מקום מתחת לפארקאן.
"אלוהים ישפוט". – זאת הייתה תמיד מילתו בחייו ואילו היו מילותיו האחרונות במותו.
רק תהיו רגועים.- הוא בכל אופן הורה להם, שלא יסורו מין הדרך שלימד.
ש ל א   י ל כ ו  ל  מ ק ו ם  ב ו  מ ק ל ל י ם   ו ה י כ ן   שמ ב ר כ י ם ב ע ד   כ ס ף.

 

וה"שפירניקים" נשארו נאמנים לצוואה של רבם. רבים מהם חיים עדיין כעת בטשורטקוב,

רבים מהם נמצאים באמריקה, עם רבים מהם שוחחתי בטשורטקוב, 
בעלי המלאכות הם טיפוסים מעוררי ענין. אתם פוגשים מעט מאוד כאלו בערים אחרות. 
עדינות מיוחדת ואינטליגנציה נראים על פניהם, בהתייחסותם, בדיבורם, 
הם דתיים גלויי לב,  ובכל זאת מאוד מפותחים רוחנית.
התקבל בהם הדבר היפה והטוב ביותר של תור ההשכלה.
הם בעיקר ציוניסטים.
שפירא חולל באנשיו כזאת סולידריות, כזאת מוכנות לעזור ולסייע אחד
לשני בשעת הצורך, שלא מצאתי בשום חברה יהודית.
בביתו של כל שאפירניק תלויה תמונתו של רבם, מורה ומורה דרך,
הם מתייחסים לזכרו ברספקט טיפוסי, בכבוד ואהבה.
בכל הזדמנות כששאפירניקים מתאספים, הם מספרים מעשיות ואגדות אודותיו,
מחייו והשפעתו, מהרדיפה והמאבקים ההם, כל אמרה אצלם תורה כל כך קדושה,
כמו התורה מסיני. את אותה האהבה לרבם הם משרישים בילדיהם ובילדי ילדיהם.

שנית, ה"שאפירניקים" היו אינטליגנטים, מתוכם יצאה שורה שלמה של  לוחמים, גיבורים
אידיאליסטים, הן  מהפועלים והן מהמשכילים כאחד: מאוד אורגינליים וטיפוסים מעוררי עניין,
לא פחות מעוררי עניין משפירא בעצמו.

אישים  מעניינים נוספים הינם, יעקב ביקל, מאיר פידלר, דר' שטקל,  הפחח מאיר
הלרבאך והמוזכר מעלה דדיה בודנר, אותם הקורא יוכל להכיר בהמשך הקריאה.

 

 

רב שאת שמו אסור להזכיר
 

בפנקס טשורטקוב יש דף מיוחד בהם רשומים שמותיהם של רבנים שהנהיגו את הקהילה.
מועד כניסתם לתפקיד ומועד פטירתם. באותו דף במרחק מספר שורות בסמוך לשורה שבו רשום מועד פטירתו של רבי הרשלה  ישנה שורה שהסבה את תשומת ליבי:
"שנת תקב"ז היה פה איש אשר לא ניתן להזכיר שמו כאן"
זאת אומרת: בשנת 1767 1768 היה כאן "איזה שהוא אדם" ששמו לא הותר ששמו יעלה על הכתב ויזכר.
אני לקחתי על עצמי לחקור בעיירה והתברר שבטשורטקוב מסתובבת איזו שהיא אגדה בנוגע לרב ההוא ושבגללה נכתב אודותיו באופן שנכתב בפנקס הקהילה.
בכנסייה הפולנית  נמצא קבר ועליו מצבה יפה ועל המצבה הזו יש כיתוב  של שם יהודי. השם שייך למשפחה מכובדת ורמת מעלה בעיירה. זו משפחה ממנה יצאו רבנים ולמדנים.  ממשפחה זו היה רב שכיהן 13-14 שנים בעיירהאחרי פטירתו של רבי הרשלה.  הרב הזה התנצר אך למרות זאת המשיך להתגורר בטשורטקוב. הוא כנראה הפך כומר או "כלי קודש" אחר בכנסיה הנוצרית, ההוכחה לכך שקברו אותו בכנסיה במקום שבו קוברים כמרים.
גירסא אחרת אומרת כי הרב שנרשם בפנקס הקהילה כ"איזה שהוא אדם" לא התנצר אלא נעשה אפיקורס. בזקנתו חשש ש"חברא קדישא" תבזה את גופתו (בשל אפיקורסיותו) ולכן ביקש להקבר בכנסייה וזאת על מנת שיהודים לא יוכלו לעלות על קברו.
שתי הסברות אינן רחוקות מן האמת.
צריך לדעת כי בזמנים ההם ההתעסקות עם קבלה הייתה מקובלת בין הלומדים ונשאה אופי של מגפה. מצד אחד החיטוט ב"שמות" יכלה להרוס נשמתו של ילד בן 15 שקוראים לו ל"ישיבה של מעלה", (ראה סיפור "כשקוראים לך לך")  ומצד שני יכולה הקבלה להרוס מוחות אחרים ולהוליך אותם לכנסייה.
 
 

כשקוראים לך –  לך.... (ביידיש- אז "מ'רופט" – "געהט" מען...)
 

מצבתו של ר' הערשלה עומדת בבית העולם בטשורטקוב , אולי היפה ביותר, האומנותית ביותר מכל המצבות בעולם.  המצבה הינה בת 150 שנה, משקיפים ממנה ענפים וענבים, עמודים ולולבים, הציפורים, הצבאים והפרחים רעננים, כמו חיים  למטה.  יהודים טשורטקואים דתיים אומרים, שזה לא פשוט כלל, זה לא טבעי שרוח הקודש שחיה בתוך רבי הערשלה  מרחפת סביב האבן שלו ולא מאפשרת לו להזדקן. האבן של ר' הערשלה מוקפת עם זר מאוד אומנותי, אבנים חרוטות של שניים עשר תלמידים, גאונים גדולים מעוצבים עם קבריהם עמו משמר סביב רבם האהוב. עוד יותר יפה מכל האבנים, כמעט זהה ביופיה כמו המצבה של ר' הערשלה, היא האבן הסמוכה למצבתו מימין, הינו הקבר של  בנו הצעיר האהוב שנפטר בתקופת פריחתו בצעירותו, בן 15 הוא היה במותו. וכבר רעש וצלצל איתו עולמו, וכבר היה בן בית עם כל הנסתר והנגלה, בכל המישורים של "הקבלה", כמעט כמו אביו.
שני בנים הותיר ר' הערשלה בעולם, שהאירו כמו שני כוכבים גדולים :
ר' שמעלקע  מניקל שבורג  ור' פינחס'ל  "בעל הפלאה" – גאונים, שנגעו בעולם.
אילו בנו הצעיר היה חי יותר היה בכוחו, כך אומרים החסידים- להוריד את המשיח. אך הדור לא זכה, הוא הלך מוקדם מהעולם. "למעלה" היו זקוקים לו...  על קברו חרוט : "מת בנשיקה".  הוא מת על ידי נשיקה אלוהית "ונתבקש לישיבה של מעלה"  - הוא הוזמן  ע"י ישיבה של מעלה....  התעמק מאוד בקבלה. לילות שלמים עסק ב"צירופים" של שמות קדושים. לפתע פתאום הוא שמע  קולות, כאילו מישהו קורא לו בשמו.  (*)  הוא עוד יותר התעמק בקבלה והמשיך לעסוק "בצירופי שמות", עוד יותר שמר לילות שלמים, אחרי כל לילה  הקולות נשמעו יותר במדויק. 
אחר כך הוא סיפר לאביו, רבי הערשלה, ש"קוראים לו"..... 
ר' הערשלה שקע במחשבות.  מה הוא חשב ?  האם חשב שבכך אלוהים מעניש אותו, על שהוא מוקדם כל כך אפשר לבנו ללמוד קבלה כל כך קשה? החוכמה שהגאונים אסרו ללמוד לפני גיל 40 ? על כך שהדור הזה לא זוכה לאור של כזה כוכב ? .... זה לא ידוע.  נו, --
הוא התעורר ממחשבתו,  הודיע לבן
כשקוראים, -- הולכים... 
ר' הערשלה הורה לבנו להתכונן, תוך כדי הליכה לדרכו... הוא הורה לאשתו לתת לו כביסה נקייה, להכין סבון, מקרצפת
ושניהם יחד הלכו למרחץ, אב ובנו    שניהם התרחצו היטב, טבלו במקווה והלכו לביתם. האב ציווה על בנו לשכב במיטה, להתוודות, אחר כך קרא לאימו, להיפרד מבנה. 
אחר כך...  אחר כך, באותו היום - היה זה יום שישי – את הבן הביאו למנוחת עולמים.
שם סימנו שני קברים: אחד חפרו לבן ולידו, המקום השני, נקבע,  בשביל האב. 
ר' הערשלה הסתלק מקברו של בנו רגוע ומנוחם, רק לזמן קצר הוא נפרד מבנו הצעיר והאהוב,  מיד, מיד, הזמן לא רחוק, הם יהיו ביחד ואף פעם לא יפרדו... זה ליד זה שתי האבנים, של האב ושל הבן, כאילו הם רוצים להתרפק  זה לזה, "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".  -------------- 
 

 *) במצב של חזון תעתועים  שמופע  לאחר שמאמצים את המוח,  שומע האדם קולות ורואה תמונות, שבמציאות אינם נמצאים, מכך באה האמונה "שקוראים", צריך ללכת". ד.ה.  האדם צריך למות.

 

 

מצבה על  קברו של צבי הלוי איש הורוביץ רבה של צ'ורטקוב המכונה הרשלה   1726 - 1754

 

מצבת יהושוע, בנו של רבי צבי הלוי איש הורוביץ ש"מת בנשיקה"

 
 
 

חיי  הפועלים   היהודים  בגליציה לפני 150-200 שנים

( לפי פנקס טשורטקוב ישן ).

בזמן היותי בגליציה, ערב המלחמה, יעצו לי לקבל  פנקס ישן אקסטרא של "בעלי מלאכות". 
זה בודאי  פנקס פועלים יחידי בעולם, הוא היה במצב טוב מאוד, זה בא לי אמנם בקשיים,
אך הייתה לי הזדמנות לרשום שורות שלמות של דברים מעניינים שמתארים את השמחות
והסבל של  חיי פועלים היהודים בגליציה לפני כמאתיים שנה.

הפנקס מראה שבטשורטקוב  ובודאי גם בערים  אחרות של גליציה בעלי המלאכות היו מאוגדים
כבר לפני כמה מאות שנים. האיגוד וכן  הקונסטיטוציה (ספר החוקים) שלהם, נשאו אופי יותר דתי.
חלק חשוב מאוד, בדיוק כמו חברות שמנהלות משק מסודר, עסקו "בסעודה", אשר כל חבר היה
חייב לעשות בשביל החברים, בהיכנסו לחברה, או כעונש כשפשע נגד החברה.

"סעודה" נזכרת עשרים פעם בכל דף ובכל הזדמנות.

אין  צורך לחשוב  שסבי סבים שלנו היו חלילה כאלה "זוללים ושובעניקים", אלו היו לרוב,
פשוט נפשות מורעבות, שהרשו לעצמם  סעודה משופרת רק מיום טוב ליום טוב.

אך לשמחה עם חברים, מטרת החברה הייתה לשמח את הזקוקים סוציאלית ורוחנית.

שבתקופה ההיא יכלו להתבטא רק ב"עליות", "גבאות", ללמוד פרשה בחומש, לומר ביחד תהילים,
ללמוד משניות א.ר.ג. ובסעודה גופא היה צורך כבלוי חברתי.

לא לעיתים קרובות  היו "לחברה" פתרונות לשאלות כלכליות, לנהל מלחמת מעמדות נגד הבעלים
העליונים והגבירים, לעיתים גם איתם, עם המעמדות העליונים, לעזור לסחוב, בכוח קבוצתי
את העגלה היהודית הכבדה.

אנו פותחים את  ה"פנקס" ומוצאים כבר בדף הראשון רישום מאורע חשוב.

על הדף כתובה  כותרת עם אותיות מצועצעות בלשון קודש :

"למען יראו דור אחרון ויספר לבניהם". "באשר- היה מנהג ישן"- מספר הפנקס-

"כאשר בעל מלאכה יהודי, חייט או פרוון רצו להתיישב בקהילה,אסור היה לו לעסוק בשום מלאכה,
מה שלא עבר עליו ,כמו- אגפים  של הגויים, הוא קודם כל חייב היה לתת כמה שהם ביקשו,
(מה לתת? לא ברור:
את המילים קשה לקרוא  "בפנקס" במקור של א. ליטווין)  וכן ליטר יי"ש (שנאפס)
מהסוג הטוב ביותר, חבית בירה ותֶמד (סוג של יין פשוט) כמה  שהם דרשו, גם  שעווה  וכסף
לכנסיה שלהם, בנוסף  הם היו מכריחים יהודי לעמוד לפניהם ללא כובע, עד שליהודי פשוט נמאס.

ולכן – כתוב  ב"פנקס" היו האלופים הראשיים שלנו, הנציגים של החברה שלנו "פועלי צדק"
(
"אנגעגורט זיירע לענדען"-לא ניתן לתרגם)   בעזרתו של העליון ובעזרת האלופים, המנהיגים 
הנכבדים וקצינים מהקהילה שלנו, הם הוציאו כמה מאות "גילדן" ומילאו את ידינו למען  שר
"ירום הודו" וביטלו  (ד.ה.את האגף של הגויים) את מנהגם הכעוס והנהיגו, שבעל מלאכה
יהודי ישלם לאגף בבית החרושת
לא יותר משישה גילדן למפרע ושני גילדן כל שנה.

מעניינת יותר היא עוד כתבה תחת הכותרת : "ד' הפיר עצת גויים" (אלוהים הפריע את העצה של הגויים).
אחרי כל התחבולות – אומר "הפנקס" – מה שהתקבל לשימוש בחברה שלנו, הערלים מהאגף
בכל זאת פתחו את פיותיהם וחיפשו בכל האמצעים ללחוץ על היהודים כמו קודם.
למשל, עקבו אחרי בעל מלאכה יהודי עני, לחוץ ומותש ובמחשבתו: היכן להשיג חתיכת לחם לעצמו
ולבריאותו ובפרט לשבת  או ליום טוב, בדיוק באותה עת היו נוהגים  חמישה או שישה ערלים 
להתפרץ  אל היהודי הביתה, לצעוק ולצרוח עליו והיהודי העני  ששרוי בפחד ורעדה, לחטוף
ולשדוד כל מה שמצוי בביתו-את כלי העבודה,  על מנת שלא יוכל להתפרנס.
בנוסף ראינו שהם מתכוננים לנסוע ולבטל את "כתב החירות" שלנו.

החברה שלנו התעוררה, לא שקטה ולא ויתרה. כל בעלי החנויות ומלאכות נסגרו לחצי שנה,
העמידו עצמם בפני השררה ירום הודו, יום ולילה לא נחו, זה עלה להם הרבה כסף....
עד 200 גילדן: הגיעו עד בתי משפט סיכנו את עצמם ובכך, שמו נפשם בכפם ...
והעליון עזר להם – הגויים לא יכלו לבצע את תכניתם. לא רק שהם לא יכלו לבטל את "החירות"
שלנו, אלא להיפך: הנציגים של החברה שלנו השפיעו לבטל את התשלום הקודם שהיו צריכים
לתת להם כל רבע שנה- גילדן אחד והם (הערלים) היו עושים חמישה או שישה רבעים בשנה
והיו מוצצים יותר מאשר מגיע.
כעת לא צריך לשלם כל בעל מלאכה בנפרד,רק כל החברה שלנו ולא יותר משלושה... 
(
המילה בהמשך אינה מובנת-כך כתוב במקור של א. ליטווין)  בשנה.
הנציגים שלנו השיגו עוד דברים. כל זה רשום על נייר בחתימתו של  "קי"רה"  (קייזר) בעצמו.

 ....כעת, חבריה אהובים שלנו, - הפנקס נוהג בהתלהבות גדולה, עימדו וראו את הפלא הגדול –
 הנייר שרשום בשני הצדדים וראו את הנס הגדול, מה ש"השם יתברך" עשה עימנו:
כיצד היד של הגויים הורמה עלינו וכעת העליון הנמיך אותם תחת רגלינו....
שהוא, הקייזר, לא אפשר שיהיה להם ייצוג לאגף בבית החרושת שלהם ללא הסכמתנו
והם צריכים לתת לנו דין וחשבון ולא רק של הכספים, שהם לוקחים מאיתנו, אפילו מהסכומים,
שהם אוספים  מעצמם. (נרשם: ערב ראש חודש תמוז, תקמ"א. ד.ה. 1781).

 "תקנות" של פנקס בעלי מלאכה כפי שנאמרו, כמעט כולם בעלי אופי דתי.

"ראשית חוכמה" – אומר הפנקס- יראת ד'. – "תחילת החוכמה הינה יראת כבוד אלוהים".
במילים אלו ממש מתחיל בעל המלאכה –שער פנקס .

הדבר הראשון שהונהג הוא  לשרת את אלוהים ביראת כבוד וברעדה, רק להביט לעומק למנהגים  
הדתיים, אנו רואים, שכמעט לכולם יש זכויות סוציאליות וכלכליות.

אפילו לתקנות הדתיות ביותר יש שאיפה להתיישר עם  בעלי הבית, לרומם את המצב הרוחני
של בעלי מלאכות.

יש לציין למשל, איסור על כל בעל מלאכה לבצע עבודה לפני שהוא התפלל בבית הכנסת,
או במניין, בבית המלאכה אסור להתחיל לעבוד לפני שהציבור הולך מבית הכנסת,
כנ"ל  יש להפסיק את העבודה בשעת מנחה: "בהישמע דפיקת הפטיש של השמש על הדלת
 – אומר הפנקס-   "אנו מחויבים לעזוב את העבודה וללכת לבית הכנסת".

נקודה שנייה אוסרת על עבודה בראש חודש עד חצי היום.

איסור שלישי יינתן קנס של שבעה גילדן לבית הכנסת עם עובדים בחול- המועד יום שלם.

ערב שבת וערב יום טוב –חצי יום. לשורה שלמה של נקודות יש שאיפה להגן על האינטרסים
של בעל הבית נגד העובד וכן של בעל מלאכה מקומי כנגד זר.

(אריינגעפאהרענעס- יתכן שהכוונה לתקנות, לא ניתן לתרגם)

"לבחור אסור עד חתונתו לעבוד כעצמאי" – בפנקס בהמשך אוסרת התקנה.

פועלים צעירים צריכים לשלם לקופת החברה שני גרושן מכל גילדן ממה שהם משתכרים:
זה שמשתכר לשנה אינו משלם יותר מגרושן אחד מגילדן.

אם הם עובדים לפי יחידה, כל פועל שעוזב את בעל הבית באמצע השנה בגלל איזו שהיא מרידה,
 היינו "חתיכא דאסורה" – היינו – כל מומחה לא ייקח אותו לעבודה.

מי שלא יהיה ממושמע ייענש על פי החלטת החברה, בכל מקרה הוא חייב (המורד) להלך בטל
ארבע שבועות.

אם בעל בית מקומי לביתו לעבודה בעל מלאכה לא מקומי, אז הזר צריך לשלם לחברה שני
גרושן מכל גילדן ממה שהוא משתכר. במידה ולא – בכל מקרה הוא אינו יכול לעבוד כאן.

מעליות השבת מותר "שלישי" , "שישי", "אחרון" ו"מפטיר" (ד.ה. העליות השמנות),

לא לתת לזר, מה שאינו שייך לחברה "פועלי צדק" .

 "אם מגיע חייט מעיר אחרת" – כתוב בפנקס בתקנה 36 – "כאן אני רוצה להישאר, משום שכאן
מוצא חן בעיני ומוצא אני חן בעיני הרב, המנהיג של הקהילה,  אסור לחייט הזה לצאת עם המחט
שלו לעסוק במלאכתו עד אשר ישלם לקופת החברה חמש (
לפי א. ליטווין- המילה אינה ניתנת לקריאה).
פרוטה לא פחות ומתחייב להיות שמש בחברה שלוש שנים רצוף,
אין לו שום זכות לחתום על ההחלטות של החברה עד אשר הוא  יעשה סעודה עבור החברה.

 מאוד מעניין ואופיינית היא התקנה ה-37 בפנקס: אם יבוא מעיר אחרת חייט וירצה לקחת לו
לאישה מנשי עירנו, אם יש לו אישור מאדון קיסר ירום הודו, שמותר לו להתחתן, כזה הוא הדין:
אם הכלה היא בת  של חברנו, הוא אינו צריך לתת יותר מאשר 12  גילדן לחברה ולהיות שמש בבית הכנסת.
אם הכלה אינה מבעלי מלאכות שלנו, הוא צריך לשלם 24 גילדן. וכל שנה לשלם גילדן אחד.
במקרה של מלחמה בין בעלי מלאכות, צריכים שני הצדדים לבוא עם טענותיהם לגבאים של
החברה. בדברים יותר חשובים עליהם לפנות לרב. מהתקנות המובאות ניכר, שלחתונה 
"בזמנם הטובים" ההם היה צורך באישור מיוחד מהקייזר, חוץ מזה, בעל מלאכה זר נשא מס
יהודי מיוחד של 12 עד 24 גילדן, וכשהגיע בעל מלאכה חדש מעיר אחרת הוא היה חייב 
חוץ מתשלומים שונים ומגבלות כנגד בעלי מלאכה מקומיים, רבץ עליו כמו שנאמר מין מס-גוף:
הוא היה חייב להיות
בין שנה לשלוש שנים שמש בבית הכנסת ללא תמורה.  בנוסף, החברה של בעלי מלאכה לא הייתה
 לגמרי עצמאית, בהנהלה שהייתה מורכבת מחמישה אנשים, היו חייבים להיכנס שני בעלי בתים...

בעלי המלאכות בכלל היו חייבים להיות כפופים לבעלי הבתים, בית כנסת לא היה בחזקתם,
קהל השכיר להם פינה  (
ביידיש – פליש) בכניסה  לבית הכנסת הגדול.  אמת, לא תמורת תשלום
יקר: סך הכול  עבור שני גילדן(גילדן פולניים שהם 15 סנט) אך בתנאי "שלבעלי מלאכות לא יהיו
פיות גדולים" נגד המנהיגים של הקהילה ונגד הרב. במקרה והם פותחים פה, ההסכם בטל ומבוטל,
הם צריך לעזוב ללא טענות.

 בהמשך יש שורה שלמה של רישומים מעניינים שאני מעביר כאן בקצרה. בעל מלאכה כל שהוא
רשום בדף קכ"ג- התבטא בגסות נגד הגבאים של החברה ולכן הוא הוענש, שיהיה שמש שש שנים
במקום שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים אסור לו להחזיק שום פועל, אפילו אם הוא יתנצל בפני
החברה ,יכול אחד החברה לא לאפשר.

 חייט אינו יכול להחזיק יותר משלושה עובדים ומתלמד.-  כתוב על דף אחר.

פועל אינו יכול לקחת עבודה אצל בעל בית, רק המומחה בעצמו חייב ללכת.

כמו כן, שום חייט אינו יכול לשכור עובד יומי, שבועי או חודשי, כמו כן לרבע שנה.

כמו כן הוא אינו יכול לשכור עובד לפי יחידה. חייט אינו יכול לקבוע תנאים לעבודת החברים.
כאשר אפילו מישהו רשם עם גיר או החתים בחותמת.

שום חייט אינו יכול ללכת לבעל בית לבקש עבודה, אלא אם בעל הבית דיבר איתו קודם.

בעל מלאכה שאינו בקיא בדינים של  "שעטנז" חייב לשאול בעלי מלאכות אחרים.

 חל איסור  על חייט או פרוון בשנה הראשונה לאחר חתונתו להחזיק עובד או מתלמד.

בשנה השנייה הוא יכול להחזיק מתלמד ובשנה השלישית עובד.

אסור להחזיק שום עובד בלי הסכם כתוב אצל הרב.

מתלמד או עובד צריך לתת גרוש אחד מכל גילדן לחברה.

אם עובד רוצה לעזוב את המומחה, הוא מחויב לעבוד ארבע שבועות.

השמש חייב להישמע לגבאי גם בבית (אצל הגבאי), אם הגבאי אינו בבית,
צריך השמש ללכת אל ממלא מקומו.

אם חייט נוסע לעיר אחרת לתקופה של לא יותר משלוש שנים,
הוא יכול אחר כך לחזור בחזרה ולהיות חבר בחברה כמו קודם.
אם חוזר אחרי למעלה משלוש שנים, הוא חייב לעבור עם החברה מחדש כמו זר.

אם בעל מלאכה אינו רוצה להיות בחברה, הוא צריך לשלם כל שנה גילדן.

שום בעל מלאכה אינו רשאי ללכת מלכתחילה ל"ערלים" : אינו יכול להתיישב לעבוד עד שאינו
מסכם עם החברה. שום בחור אינו יכול לעבוד כעצמאי לפני שמתחתן.

אם חייט רוצה להיות פרוון או להיפך, הוא חייב להסדיר זאת עם חברה.

אם בין שני בעלי מלאכה  יש מחלוקת, הם צריכים לפנות תחילה לגבאי ללא שמות,
אם אחד דורש, חייב הגבאי לקרוא לאסיפת כל החברה, עם הפסק הכתוב שלהם,
הולך הזוכה אל הרב ולפרנס העיר, כמו שהם מורים, כך חייב להיות.

 על אף שלגבאים לא הייתה משטרה וז'נדרמים , הייתה שליטתם גדולה על אנשי החברה.
היו מענישים עם: לא קוראים לתורה, איסור להחזיק עובד, להאריך את תקופת השמשות.
- והעונש הכבד ביותר היה – הוצאה מהחברה.

זה נקרא כמו לשפוט למיתת רעב, משום שבעל מלאכה שהחברה  לא הגינה עליו עם כנפיה –
לא היה מקבל עבודה. המוענש יכול היה להתנצל בפני החברה ואם בנוסף הוא היה עורך סעודה,
או חצי סעודה את המחצית השנייה היה נותן כמס לחברה בעצמה הכול נמחל לו.

 כך התנהלו סבי-סבינו – בעלי מלאכות יהודיים בגליציה לפני 150 -200 שנה.

 
 
התרגום מאידיש באדיבות בתיה גבאי

בחזרה לדף הבית

Contact us: Miri Gershoni Shifris, 001 972 3- 5354344  or:    mirige1@bezeqint.net

מירי גרשוני שיפריס מנהלת אתר צ'ורטקוב