צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית

טקס יום השואה במרתף השואה בהר ציון ירושלים תשע"א 2011

 קטעי זיכרונות של מוניש אינהורן - הרן שנרשמו והוקראו  ע"י נכדתו - נעה הרן
 


 סבי, מוניש אינהורן, היה בן 13 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. השנתיים הראשונות למלחמה עברו על יהודי זלשצ'יקי תחת שלטון סובייטי כאשר הם (כמו כל יהודי גליציה המזרחית) אינם מודעים לפעילות הנאצים נגד היהודים ממערב לגבול ובוודאי אינם מודעים שלא לתוכניות ההשמדה שלהם.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב- 1941 החלה תקופה של שלוש שנים במהלכן נגזר על סבי להמשיך את התבגרותו במציאות אכזרית בה נלקח ממנו בהדרגה כל עולמו- החל מרכושו, ביתו, כבודו, בריאותו, וכלה בהוריו, אחיותיו וכל משפחתו שנרצחה.
בנובמבר 1941, באקציה הראשונה בזלשצ'יקי, נרצחו אחותו הבכורה פאני ועמה חמישה מבני משפחתם. אחרי האקציה גורשו היהודים שנותרו בעיירה, ביניהם סבי- מוניש, אביו -אהרון, אמו- מאלי, ואחותו- סאלי שהגיעו לעיירה טלוסטה.
האב - היה כבר חולה ותשוש וכך, מילד התלוי באמו ובאביו הפך סבא שלי לנער בוגר, שותף בקבלת החלטות משפחתיות קריטיות, שמיידעים אותו על כל מה שמתרחש, שדואג לפרנסת המשפחה תוך סיכון עצמי. כמו כן בלילות לקח חלק  במלאכת הבנייה של המחבוא שהיווה עבור דיירי הבית דרך הצלה יחידה במקרה  של אקציה שתתרחש. ואמנם זו לא איחרה לבוא. באוקטובר 1942 פרצה בטלוסטה אקציה בה כאלף יהודים הובלו ברכבות למחנה השמדה בלז'ץ שם הומתו. כ- מאה וחמישים מיהודי העיירה נורו ברחובות תוך מהלך המצוד. סבי ובני משפחתו שהסתתרו במחבוא הצליחו לשרוד אקציה זו. אהרון, אביו של סבי נפטר כשעה לאחר האקציה. גופו לא עמד עוד במחלה והוא נפרד מאשתו ומילדיו האהובים, שעליהם יהיה להמשיך לבדם במאבק על חייהם.
וכך מתאר סבי את היום שלאחר האקציה, יום קבורת אביו:
" למחרת ליווינו את אבי בדרכו האחרונה לבית העלמין אשר בטלוסטה. אמרתי קדיש, אך לא בכיתי. אחרי המלחמה חיפשתי את קברו אך לא מצאתיו ולא זיהיתיו בין מאות הקברים החדשים שנחפרו ונסתמו במהירות באותם הימים מפחד המגפה.
שקט היה בעיירה. בעוברנו אחרי המיטה של אבי ברחובות, רק בני המשפחה הלכנו. אז לא היו הלוויות המוניות. כל משפחה וצרותיה. כל משפחה והרוגיה. המניין לאמירת קדיש מובטח היה במקום, בבית העלמין, שם עסקו רבים במלאכה בקדחתנות והקברים שנכרו כה קרובים היו אחד לשני שלמעשה עמדנו שם בתוך גוש של אנשים והקדיש שלי התערבב עם רבים אחרים, והאמן שענו אחרי התערבב עם אלה שענו אמן לאחרים, והיה זה מין קדיש ציבורי גדול והשמיים לא נקרעו ולא יצאה מהם בת-קול של השכינה הכואבת על בניה ומנחמת.
ישבנו שבעה כדת וכדין. גם מניין התכנס בחדרנו במשך שבוע ימים והקפדתי על אמירת הקדיש. אם כי אבי כבר תקופה ארוכה שכב חולה , כל עוד הוא חי הרגשתי כילד. עתה עם מותו כאילו בבת אחת התבגרתי וחשתי בכובד האחריות והדאגה לאימי ולסאלי."
 

כשנה מאוחר יותר, בקיץ 1943, הגיעו סבי בן ה-17, אמו, אחותו ודודו לחווה חקלאית ("פולווארק") ברוסוחץ של הוורמאכט, מספר קילומטרים צפונית לטלוסטה. שם עבדו עם עוד כ- שישים יהודים שרידי האקציות באזור. עובדי החווה היהודים היו מידי פעם קרבנות של התקפות והתעללויות מצד תושבי המקום.
לאחר שהועבד בשדות הטבק הועבר לעבוד באורוות - תחילה עם הסוסים המבוייתים, ובהמשך נשלח לעבוד עם סוסי פרא המיועדים לאילוף.  סבי, יהודי צעיר מן העיירה, שמעולם לא טיפל בבעלי חיים, שחשש אף להתקרב לסוס, נדרש כעת להיכנס לאורווה ובה עדר סוסי פרא. וכך הוא מספר על חוויית התבגרות נוספת, אך הפעם חיובית יותר, שלוווה בתחושת חופש והתעצמות.

"ואז ניגש האיכר לאט לאט לאחד מה עם קומץ עשב טרי ביד וכשהתקרב דיו קפץ בפתאומיות על גבו, תפס ברעמתו בחוזקה, הצמיד את רגליו לבטנו ולא עזרו לסוס ניסיונותיו להפיל אותו ולהשתחרר מאחיזתו. האיכר ציווה עלי לחזור על תרגיל  זה עם סוס אחר. ריבון העולם, לו נאמר לי אז לעלות על גבו של אריה, לא היה הדבר נראה לי מסוכן יותר. היססתי... האיכר עקב אחרי וצעק: "קח את האפור הנמוך הזה!". שמתי נשמתי בכפי, ניגשתי אליו באיטיות זהירה קרוב, כשפתאום התחיל הוא לגרד את האדמה באחת מרגליו האחוריות... נבהלתי...נסוגותי... "קפוץ!" צעק וסיל. איני יודע איך- קפצתי ונחתי על גבו, על חוליות השדרה הבולטות ומיד נאחזתי בשערות הרעמה... הסוס מתחיל להסתחרר סביבו ואני מתנדנד עליו וגולש מגבו בהתאם לסיבובו, כשרגל אחת שלי כמעט נוגעת בקרקע והשנייה עדיין על גבו של הסוס. העניין נמשך מספר דקות עד אשר הסוס שינה ממנהגו והחל לרקד בחלקו האחורי מעלה- מטה, מעלה- מטה, ובהנמיכו את חלקו הקדמי, מנסה לטלטל אותי מעליו. "תתישר!" צועק אלי האיכר.  "החזק חזק ברעמה ואל תיתן לו להפיל אותך"  כעת נזרק אני קדימה ואחורה לקצב ריקודו של הסוס, על גבו, שדרתו החדה שכאילו עומדת לנסר אותי לשניים. חוליות העצה שלי מתחילה להכאיב. אני מנסה לתמוך עצמי ביד אחת בכדי להחליש את החבטות החוזרות ונשנות. היאחזותי ברעמה ביד אחת הולכת ונחלשת... אני מנסה לשבת באלכסון על "הבשר העבה"... זה מסוכן... עוד מספר רגעים והסוס מתעייף, נרגע במקצת, אז פותח האיכר את השער והעדר כולו מתחיל והידחק החוצה ופותח בדהרה אל עבר השדות, ואני מטלטל על גבו של "האפור", נושך שפתיים ומחזיק מעמד על גבו, כשהכאבים הולכים וגוברים ואין ברירה...
תוך ימים ספורים הסתגלתי לעבודה ופחדי מהסוסים נמוג כמעט לחלוטין. קשה לתאר את השפעתם של ימים אלה עלי. עצם הסתגלותי המהירה לשינוי הקיצוני בעבודה, השהייה בשדה, מחוץ למחנה והרחק מקבוצת הפועלים, נסחה בי מן הרגשה של בטחון וחופש שמזמן לא חוויתי. מה טוב היה להישאר פה בשדה עם הסוסים בלי הצורך לחזור למחנה שמיד העלה את מצבנו הקיומי הקשה ולא הרפה".
באותו היום סבי למד להשתלט על חיית פרא, חוויה שודאי הוסיפה לחוסנו הפיסי והנפשי.
אך אילו כלים נתנו לו להתמודד עם הפראות של בני- אדם???  עם התנהגות אכזרית עד בלי גבול שלקחה ממנו מספר חודשים מאוחר יותר גם את אמו, אחותו ודודו???
לא אוכל להבין כיצד מצא אז בנפשו הרכה את הכוח והיכולת לשרוד את המציאות שנקלע לתוכה. ואף יותר מכך, אני מביטה היום בסבי בן ה- 85, ומעריצה אותו על שהצליח, למרות הכול, להמשיך את חייו, לתת אמון בבני-אדם, להקים משפחה ולחיות בפשטות, בשפיות, כשהוא שמח בחלקו ותוך שהוא מעניק לכל הסובבים אותו חום ואהבה אין קץ.
 

בחזרה לדף הבית