צ'ורטקוב

 לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה


      

 

בחזרה לדף הבית

רצח יהודים בטחנת הקמח בצ'ורטקוב

טחנת הקמח נבנתה בתחילת המאה השבע עשרה. היו בה בימיה הראשונים, שני אבני רחיים.
באותה תקופה צ'ורטקוב הייתה מרכז מוצרי עור וטקסטיל.
בית החרושת למוצרי טקסטיל היה מונע בעזרת האנרגיה של טחנת הקמח. 
טחנת הקמח נמכרה ב-   1621 יחד עם המבצר לסטפן פוטוצקי.
שרידיה האחרונים של טחנת הקמח, כנראה ייעלמו מהנוף בתקופה הקרובה.

כבר עתה בקיץ 2008 היה קושי רב לזהות את שרידיו של המבנה שהלך ונהרס במהלך השנים.
סביר להניח שהמקום יפונה מהריסותיו בזמן הקרוב, אך אין זה אומר שאנחנו לא נזכור את המקום בליבנו.
לא רק בשל רבים מבני משפחותינו שעבדו או ניהלו את המקום או עסקו בתבואה, אלא בשל האירוע
המתקשר למקום כפי שהעיד אברהם (דוז'ו) ורטנפלד:


"הגרמנים פקדו להזעיק קבוצה של פועלים להעלות שקי קמח ממרתף הטחנה לקומות העליונות בגלל
השיטפונות והמים שחדרו למרתף. הגסטפו והמשטרה האוקראינית חטפו כשבעים יהודים והובילו אותם
לטחנת הקמח שמחוץ לעיר. במקום אחד, מחמת השיטפונות, חצו את דרך החול בסירות,
אבל אנחנו עברנו במים עד החזה. גרמני אחד הוכיח את "בקיאותו" באמרו שאנחנו דומים לאבותינו,
שעברו את המים בחרבה.
כשהגענו לטחנה הודיעו לנו, שהוטל עלינו להעלות את כל הקמח לקומה השלישית ולגמור את העבודה
עד שתיים עשרה בלילה, במקרה ולא נמלא את המכסה יוציאו את כולנו להורג. כשהכניסו אותנו למרתף
וראינו את הערימה העצומה של שקי הקמח, שכל אחד מהם שקל מאה קילו, ידענו מיד שגורלנו נחרץ,
כי ייבצר מאתנו לגמור את העבודה עד חצות. אנשי הגסטאפו הזדרזו להוכיח לנו שאמנם יעמדו
בדיבורם ויוציאו לפועל את איומם, והמיתו בו במקום בירייה את הצעיר פיירשטיין. 
נגשנו לעבודה תחת ברד מכות באלות, מגלבים, וכתות רובים. מאחר והעבודה התנהלה,
לדעתם לאטה, הם ירו מפעם לפעם מלמטה על העולים במדרגות עם שקי הקמח לקומה השלישית
ובמשך כמה רגעים ספורים פגעו בששה יהודים שהתדרדרו עם שקי הקמח למטה. בעצתו של אחד
מה"יודנראט" הסכימו הגרמנים, שהוא ילך העירה להזעיק אנשים לעבודה למען שתיגמר במועדה
וכמו כן כדי להביא י"ש בשביל הרוצחים.
 כמה אנשים הסכימו אמנם ללכת לטחנה לעזרה, אולם משהגיעו קרוב למקום ושמעו את היריות
ברחו בחזרה לגטו. הי"ש בכל אופן היגיע למטרתו והוא שהציל את חיינו. הגרמנים ואנשי המשטרה
שתו לשכרה ואנחנו התחמקנו וברחנו מהמקום."

 

מותו של אחי - שלוימה הרשל שטרנברג. סיפרה: טוניה שטרנברג

"כמה שבועות לפני פסח, במרץ 942 , בזמן הפשרת השלגים עלה הנהר סרט על גדותיו והציף את תחנת הקמח
החדשה של מר וייזר.  התבואות במחסנים, בקומת הקרקע, נרטבו. היהודים נדרשו להוציא את שקי התבואה
שנרטבו ולהעלותם לקומות העליונות . אחי התנדב לעבודה זו.
אנשי האס.אס. הגרמניים השגיחו על העובדים היהודים, התעללו בהם והריצו אותם עם מטען השקים.
את המתקשים בריצה הכו מכות רצח.  אחי היה בחור חזק ובריא  והצטיין בעבודה זו. הוא וחבריו עזרו ליהודים אחרים.
מר דרוהוביצ'ר סיפר לנו כי אחי סחב גם את השקים עבורו.
שני אנשי אס.אס. שראו את אחי בעבודה התרשמו מיכולתו ונכונותו לעזור והזמינו אותו שישיט עבורם
את סירת הקיאק בה עברו את הנהר הסוער. תוך כדי השיט, במרכז הנהר, התכופף אחד מהם והסירה התנדנדה.
באותו רגע העלילו על אחי כי רצה להטביעם ואחד מהם ירה באחי והרגו.
לאחר שכולם שבו מהעבודה ואחי בושש לחזור  הייתה לאמי הרגשה כי משהו רע קרה לאחי.
מרוב דאגה חשה בליבה וקבלה התקף לב. כל הזמן מלמלה "אין לי יותר בן, אין לי יותר בן"...
בלילה ההוא נודע לנו כי אחי הוא אחד משלושת הקרבנות שנרצחו באותו יום.
למחרת , מוקדם בבקר, הלכנו פרימקה (אחותי) ואני הוצאנו את גופת אחי מהמים בקושי רב.
מלבד היותו אדם גדול ובריא בגופו, היה גם ספוג מים. סחבנו אותו שתינו בדרך לא דרך,
והבאנו אותו לקבורה בבית הקברות.
מותו היה לנו מכה קשה. הוא היה אדם עדין נפש, תמיד היה מוכן לעזור  לזולת,
ומסביבנו היו הרבה אנשים שהיו זקוקים לעזרה".

 

יום של פיקניק על שפת הסרט ברקע טחנת הקמח. 1930+-

 
 

בחזרה לדף הבית

    Contact us: Miri Gershoni Shifris, 001 972 3- 5354344  or:    mirige1@bezeqint.net

מירי גרשוני שיפריס מנהלת אתר צ'ורטקוב