צ'ורטקוב

 לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה


      

 

בחזרה לדף הבית

המשוררת אלישבע ביחובסקי מבקרת בצ'ורטקוב

 

אחת העדויות לחיי התרבות התוססים בצ'ורטקוב, עם התעוררות הציונות, הוא ביקורה של משוררת צעירה מארץ ישראל- אלישבע ביחובסקי, בחוג שוחרי ספרות בבית הספר העברי בצ'ורטקוב בשנת 1927. (שורה שנייה יושבת במרכז עם כובע)
תופעה מיוחדת ומרתקת הוא ביקורה של משוררת צעירה בעיירה צ'ורטקוב.
ההתעוררות הלאומית נמצאת בשיאה: בצ'ורטקוב הנוער היהודי הולך לבית ספר עברי אחרי שעות הלימוד, מדבר עברית, תנועות הנוער מכניסות תוכן ועניין בחיי הצעירים:
התנועות מתפצלות ומחדדות את מסריהן. אין סוף קבוצות וועדים כל אחת מאפייניה וייחודה: בבית העם הוקמה ספריה עירונית שמספר הקוראים בה הלך וגדל ומנהלי הספרייה קנו ממיטיב הספרות העברית והכללית. אנשי הגות מצ'ורטקוב כתבו מאמרים בעיתונות עברית. חיי תרבות וחברה סוערים כשלתוך זה מגיחות אל העיירה המפורסמת בחצרו של הרבי מחד, ובתנועות ציוניות חזקות מאידך, - מגיעים אנשי רוח כמו: אהרון אשמן, יצחק בן צבי,הסופר יואל מאסטבויים,    התמונה הנ"ל הובילה לשביל משני  בפרוייקט הנצחת הקהילה והוא סיפור חייה של המשוררת אלישבע ביחובסקי.
 
יליזאבטה ז'ירקובה, לימים אלישבע, נולדה לאב רוסי פראבוסלאווי ואם אירית-אנגלייה ילידת רוסיה, בעיר ריאזאן שברוסיה. בת שלוש התייתמה מאמה ונשלחה לבית דודתה, אחות אמה, במוסקווה. בנערותה התחנכה בגימנסיה לנערות במוסקווה, ואחר כך בקורסים לפדגוגיה מטעם "אגודת המורות והמחנכות". ליהדות התוודעה בשנות הנעורים (1907-1908) באמצעות חברה יהודייה מן הגימנסיה. אז, לדבריה, החלה "להכיר את העולם העברי ולהתעניין גם בשפה העברית". תחילה פנתה דווקא אל היידיש, ומתוך כך החלה ללמוד עברית והצטרפה ל"אגודת חובבי שפת עבר" במוסקווה (1913). בת 32 (1920) נישאה לשמעון ביחובסקי, המורה שלה לעברית, ידידם של ברנר וגנסין, עיתונאי וסופר ומעסקניה של הספרות העברית בת התקופה. כעבור ארבע שנים נולדה בתם מרים (מירה).

בשנת 1925 עלו הזוג ובתם לארץ-ישראל, ושם החלה אלישבע בהוצאת סיפוריה ושיריה בקבצים, בהוצאה הפרטית "תומר", שייסד ביחובסקי בעבורה. היא הופיעה בנשפים שנערכו לכבודה בארץ ובחו"ל, וקראה בהם משיריה וסיפוריה. ב-1932, עם מותו הפתאומי של בעלה, נשארה לבדה עם ילדתה ומאז ועד מותה חיה כזרה ונוכרייה ביישוב בארץ. היא התקשתה להתפרנס וצברה כעס ומרירות כלפי הממסד הספרותי שזנח אותה, לא התייחס אל כתיבתה ברצינות ועסק בפלא של הצטרפותה לספרות העברית ("וכי מה אתם יכולים לכתוב עלי? כבר קראתי עלי מיני דברים שונים ומשונים"; "הרי היא גויה, היא גויה, היא גויה - אתם אומרים - והיא כותבת עברית... בשנים הראשונות לבואי לארץ, כשדיברו עלי כך, היתה בזה איזו חביבות וכנות. אבל זה כבר קצה נפשי בזאת"; "על הרוח היהודית דיברו - והדברים היו הרבה יותר פשוטים"). אלישבע הגיעה עד פת לחם בשנות חייה האחרונות. באביב 1949 נפשה בחמי טבריה שעל הכנרת, שברה את רגלה ואושפזה בבית החולים שוויצר. מצבה הידרדר והיא מתה כעבור ימים אחדים. היא נטמנה בבית הקברות של קיבוץ כנרת, סמוך לקברה של המשוררת רחל.

אלישבע הותירה אחריה מורשת ספרותית מרשימה ומגוונת: קובצי שירים ברוסית - "רגעים ושירות גנוזות" (1919); ספרי שירה בעברית - "כוס קטנה" (1926), "חרוזים" (1928), "ילקוט שירים" (1970); הסיפורים "גלגל חוזר" (1923), "אורות בלילה" (1925) ו"מקרה טפל" (1929), חמישה סיפורים קצרים שנקבצו ב"ספורים" (1928); תרגומים (מיידיש ועברית) לרוסית מסיפוריהם של נומברג, יהודה שטיינברג, שופמן וגנסין, ומחזור שירי "ציון הלא תשאלי" של יהודה הלוי; רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, ומסה על שירתו של המשורר הרוסי אלכסנר בלוק - "משורר ואדם" (1929). בייחוד הותירה את חותמה ברומאן "סמטאות" (1929), שהיה (כפי שציינה יפה ברלוביץ), הרומאן העברי הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל.

אף כי הפרוזה של אלישבע תופסת במכלול יצירתה מקום לא פחות חשוב משירתה, מרבים להתייחס אליה בעיקר כאל משוררת, אחת - כפי שקבע דן מירון - מארבע המשוררות הבולטות (לצד אסתר ראב, רחל בלובשטיין ויוכבד בת-מרים) ביישוב בשנות העשרים והשלושים. עד שנות השבעים עמדה ההתייחסות אל סיפוריה ושיריה בצל הרושם העז שהותירה הצטרפותה לעם היהודי. המבקרים עסקו בעיקר ב"תופעה" אלישבע, אך לא העמיקו ביצירתה. ההתייחסות לכתיבתה התבססה בדרך כלל על יחסי יהודים-לא יהודים המתוארים בכמה מסיפוריה ("מלכה לעברים", "מקרה טפל", "נרות של שבת", "סמטאות"), ועל הציפיות הסטריאוטיפיות של הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אשה, בהדגשת ה"נושאים השוליים" של היצירות (רגש, אהבה וכיסופים) והגדרות כמו "פרטים משעממים וחסרי עניין", "סנטימנטליות נשיית טיפוסית", או "רוך ותום נשיים ונימה רומנטית-אינטימית". התייחסות קצת יותר רצינית לסיפוריה, והערכתם מחדש, החלה רק עם ההוצאה המחודשת של שישה מסיפוריה הקצרים בקובץ "מקרה טפל" ועוד חמישה סיפורים (1976), ושל הרומאן "סמטאות" (1977).

סיפורי אלישבע עוסקים בכמה עניינים מרכזיים משותפים, אולם בולט בהם במיוחד הלך רוח של בדידות וניכור. מקורו בחוויית הזרות שליוותה את הסופרת כל חייה והיתה טבועה באישיותה. כך למשל כתבה לידידה הסופר, גרשון שופמן: "אני ואתה ועוד אנשים כאלה שאינם מסוגלים ל'חיים' היינו צריכים באמת לשבת יחד בלונדון או באיזה מקום אחר ולהתעסק בספרות העברית שאיננה נחוצה לאיש". תקופות מסוימות בחייה של אלישבע אף התאפיינו בבדידות. מעידה על כך למשל סדרת מכתבים שכתבה אל ידידה, מ' נביאסקי, בשנים 1919-1920 מעיר הולדתה ריאזאן, לאחר ששבה אליה ממוסקווה. ביוני 1919 היא כותבת: "הימים יפים כעת, וצר מאוד לבלותם תמיד בבדידות גמורה", וכעבור חודשיים - "חיי עוברים בבדידות ובשעמום כאלה... אנשים רואה אני מעט, וחדשות אינני שומעת". בראשית 1920 נמצאה אלישבע במצב מיואש במיוחד: "בדידותי הגמורה (...) מיום ליום אין אני רואה פני איש חי ואינני שומעת מלה חיה. ...כי אין כוח עוד לסבול את החיים שחייתי עד עכשיו... גם לי היום שבו אני מקבלת את מכתבך - יום חג, ואולי לי עוד יותר מאשר לך, כי עוד יותר אני מרגישה את בדידותי ואת השעמום הממלא את חיי".

היתמות מן האם בגיל כה צעיר עיצבה כנראה את חוויית הבדידות ותחושת הזרות. אלישבע חשה כ"נטע זר" ברוסיה מולדתה והרגישה קרובה יותר לתרבות של אמה האנגלייה: "כולי שייכת למשפחה הזו האנגלית, הרבה יותר מאשר למשפחת אבי". אלישבע נמשכה אל הזר, ומצאה ביהודים הד לאקזוטי, לרומנטי ולנאצל שייצגה בתודעתה האם בת התרבות האחרת. בו בזמן הותיר מות האם באלישבע צורך עז בקירבה אנושית ואינטימיות משפחתית שמצאה בעולמם של היהודים, כפי שעולה בכמה מסיפוריה ושיריה ("אורות בלילה", "נרות של שבת", "נראית לי עיר נדחת"). משפגשה בתרבות העברית חשה לכאורה כי מצאה את מקומה: "טרם שהתוודעתי עם העבריות, עם העולם הזה שצריך היה להיות לי עולם זר, לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי". אולם המפגש עם התרבות העברית רק העמיק את תחושת התלישות של אלישבע: "יש בי שתי נשמות - אחת רוסית ואחת עברית". עלייתה לארץ והחלטתה שלא להתגייר חידדו עוד יותר את תלישותה וחיזקו את האופי האקלקטי של חייה.

ברוב סיפוריה מעמידה אלישבע דמויות של נשים זרות ובודדות - חלקן משתוקקות לאינטימיות משפחתית, ואחרות מתכנסות בעצמן ומקיימות חיי נפש נמרצים ועשירים. בד בבד, זרותן של הגיבורות מקבלת משמעות של מגדר ונושאת אופי פמיניסטי מחאתי. הסיפורים מעלים סוגיות הנוגעות לזהות האשה בחברה פטריארכלית, ומתארים מסעות חניכה של נשים: הגיבורות עסוקות בגיבוש זהותן ובחיפוש מקומן בעולם, מפתחות הכרה ומודעות למצבן כנשים בחברה ומנסות להבין את מקומן במערך החברתי. מחשש שתעורר עליה את ההגמוניה הספרותית, הסתירה אלישבע את המחאה הפמיניסטית בסיפוריה והצפינה אותה היטב. בדומה לסופרות האנגליות במאה ה-19, ובדומה לכמה מן הכותבות העבריות בזמנה ועוד קודם לכן, כותבת אלישבע כתיבה דו-רובדית - פלימפססט, כפי שהגדירו זאת חוקרות הספרות גילברט וגובר. רובד אחד גלוי, ובו לכאורה סיפור רומנטי "נשי" טיפוסי העוסק בפנטסיות ובחלומות רומנטיים של הגיבורה, כפי שציפה הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אשה. ורובד שני נסתר, שמובעת בו מחאה פמיניסטית החותרת תחת אותן פנטסיות רומנטיות עצמן; מחאה על דיכוי זהותה האותנטית של האשה, והדרישה החברתית ממנה להיענות לדפוסי התנהגות הנוגדים את עצמיותה.

העמדה הפמיניסטית בסיפוריה של אלישבע מתמקדת במסגרות החברתיות הכובלות את הנשים. אלישבע מבקרת את הזוגיות הרומנטית (כפי שהצביעה לילי רתוק), מתארת את מוסד הנישואים הבלתי שוויוני והכובל, ואף מציירת את האפשרות של השתחררות נשים מעול המשפחה. בסיפורה "מלכה לעברים", למשל, היא מתארת את תהליך חניכתה של נערה יהודייה המקיימת קשר אהבים רומנטי עם בחור רוסי, ומתעוררת מתוך כך ליהדותה. ברובד הגלוי עוסק הסיפור בעימות הלאומי שבין הזוג, אולם ברובד המוצפן מתוארת השתחררותה של הגיבורה מן הדימוי הנשי הסטריאוטיפי (יפה, קלילה, משעשעת) של הגיבור. בסיפור "האמת" משתמשת אלישבע באסתטיקה של הדקדנס לצורך הבעת מחאה: היא מזהה בין דקדנטיות לפטריארכליות, ומתארת את המציאות החברתית הפטריארכלית כמרחב דקדנטי רקוב, מסואב ומרעיל, המדכא את האשה ומביא למותה. השימוש בדקדנס יוצר בטקסט עמדה פמיניסטית פסימית במיוחד, המבכה את מצבה האומלל של האשה בחברה. בסיפור אחר, "ימים ארוכים", מתואר הטבע כמרחב המנוגד לתרבות הפטריארכלית, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה "המין השני", מקום המאפשר לאשה ליטול ריבונות ולבטא את עצמה. הצמחייה, גרמי השמים והעונות המתחלפות מתוארים בכתיבה לירית-אימפרסיוניסטית ומבטאים כך את עולמה הפנימי של הגיבורה. הגיבורה מעדיפה את השוטטות בטבע ומבכרת את בעלי החיים על פני בני האדם.

הגם שבמובנים רבים בחייה האישיים גילמה אלישבע דגם חברתי של אשה עצמאית ומשוחררת, להשקפותיה הפמיניסטיות כמעט שאין ביטוי חוץ-ספרותי - לא במכתבים, לא באמירות גלויות שדבקו במיתוס של אישיותה, ולא במאמרים שפירסמה. ייתכן כי נמנעה מנקיטת עמדות פמיניסטיות גלויות מפני שכאשה נוכרייה, המבקשת להתקבל על ידי התרבות-הספרות העברית, לא יכלה להרשות לעצמה להביע עמדות אנטי-פטריארכליות, שעלולות היו להעמיק את זרותה בעולם הספרותי. כך היה על אלישבע להצניע את דעותיה הפמיניסטיות מסיבה כפולה: כאשה כותבת המבקשת להיכנס לקאנון הספרותי (כמו כותבות אחרות בנות זמנה), וכזרה, לא יהודייה, "אורחת" בספרות ובשפה העברית שצריכה להוכיח את נאמנותה מבלי שתקומם עליה את ההגמוניה הגברית.

הקסם והזרות אמורים היו לכאורה לאפשר לאלישבע לעסוק בנושאים שנתפשו בדרך כלל בעיני הממסד הספרותי הגברי יומרניים לנשים: תכנים של לאום ותרבות. אולם בפועל התייחסו בני דורה אל כתיבתה בהדרה כפולה: כ"גויה (...) כותבת עברית", כפי שהיא עצמה העירה. מעטה הקסם והזרות הוא שטישטש עוד יותר את העקבות הפמיניסטיים בסיפורים. העיסוק ביחסי יהודים ולא-יהודים ובמשיכה ליהדות הסיט את המבט מן המחאה הנשית והסתיר אותה עוד יותר.

סיפור חייה של אלישבע ותודעתה הפמיניסטית הם רק אספקט אחד לבחינת כתיבתה, שיש לה איכויות אסתטיות ופואטיות שלא היו מביישות לעתים כמה מן הפרוזאיקנים הקאנוניים (הגברים) שלנו. אין פלא איפוא כי ברומאן "את הזר והאויב: דו"ח על חסימה" בוחרת רות אלמוג לשוחח על מקור היצירתיות ועל העמדה הנפשית של היוצר/ת (הזיקה בין סבל לכתיבה, האהבה והמחלה כחומרי הזנה ליצירה), דווקא באמצעות דמותה של אלישבע וסיפוריה. אלמוג מציבה כך את כתיבתה של אלישבע ואת גיבורותיה כמודל שלה, ונותנת תוקף למורשת הספרות העברית שנכתבה בידי נשים.    מתוך: "לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי" כתבה שלומית קינל  עיתון הארץ 14.7.2012

 

בחזרה לדף הבית

    Contact us: Miri Gershoni Shifris, 001 972 3- 5354344  or:    mirige1@bezeqint.net

מירי גרשוני שיפריס מנהלת אתר צ'ורטקוב