צ'ורטקוב

 לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה


      

 
בחזרה לדף הבית

מחנה עבודה טומנק   Tomanek Lager in Chortkiv

בצ'ורטקוב, בנובמבר 1942 הוקם מחנה עבודה שמרכזו בבנין  "תלמוד תורה" ברחוב טרגובה, בו הוקמו סדנאות מלאכה ובהן עבדו בשיאן כ- 500 בעלי- מלאכה. העבודה בסדנאות הייתה למען הגסטפו המקומי ולמען המאמץ המלחמתי הגרמני. מכאן נשלחו העבודות אל הרייך.  את ניהול  המחנה הפקידו בידי טומנק שהיה גרמני מצכיה ועוד קבוצת גרמנים שעבדו תחתיו וניהלו את המחנה.   המחנה על מקומות המגורים כללו גם את בנין בית הספר היסודי ברחוב שקולנה עד זזניצקה.  רבים מהיהודים האמינו שעבודתם במחנה עבודה טומנק ישמש הגנה לחייהם ורבים שילמו הרבה כסף כדי להיכנס לעבוד בו יחד עם בני משפחותיהם ואף רכוש הביאו עמם. בתחילה עשה רושם כי אכן התנאים במחנה טובים למדי אך בהמשך נעשו החיים במקום קשים ומאיימים, וגם בתוך המחנה בוצעו אקציות וחיסולים.
טומנק היה אדם רע ואכזר מאין כמוהו .   לאחר המלחמה הועמד לדין ונידון למאסר עולם

גרטה הולנדר, שעבדה במחנה טומנק עד חיסולו, ניצלה מהחיסול, מצאה מקום מסתור בבונקר שם כתבה יומן.  וכך היא כותבת:

23.7.1943                                                                           

"היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOWER. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בודאי היה הנורא ביותר.

כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפח על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמוהן.

מימיננו, ליד גדר המחנה עמדו שני שוטרים אוקראיניים, משמאל, לפני דלת בית מרחץ המחנה עמדו עוד שלשה כמוהם. הם שמרו עלינו, אבל נראה שלא הרגישו הכי טוב. לראשונה הייתי כמעולפת. הכל היה צריך להיגמר?.... בעוד שעות מעטות אני צריכה לעלות על הלוח לפני קבר ההמונים, תהדהד ירייה וסוף?...רק אתמול הבטיח לנו מנהל בית הדפוס בו עבדנו:"השכונה היהודית כנראה תחוסל, אבל לכן, במחנה,לא מאיים עליכן הדבר הזעיר ביותר". ("אקציה" ו-"חיסול" נהיו מילים חשובות בהיסטוריה הטרגית שלנו). אחרי הבטחה של גרמני במעמד כל כך גבוה, שידענו עליו שהוא רוצה בטובתנו, נרגענו, כמובן. הערב האחרון במחנה לא נבדל מהאחרים. אמנם, נמסר מפה לאוזן משהו על "אקציה" למחרת, אבל השמועה דעכה, וכל שוכנות המחנה שכבו לישון.

שנתי הייתה מאד טרופה, וכבר בשעה 5.00 הייתי ערה לגמרי. הבטתי דרך החלון אל החצר שהייתה עדיין אפלה. הכל היה שקט, וכבר רציתי לשכב חזרה כדי לנוח עוד קצת כאשר לפתע...קולות פקודה קרעו את שלוות הבוקר, צעדים כבדים הדהדו בחצר המרוצפת, ומשטרה אוקראינית הקיפה את המחנה. עשרת הנשים שבחדרי ישבו בפנים חוורות ומעוותות מפחד על מיטותיהן. בשפתיים רועדות לחשו: אולי יש שוב אקציה ברובע היהודי, כמו בשבוע שעבר. גם אז המשטרה הקיפה את המחנה שלנו. ברם, אף אחת לא האמינה באמת. הרגשנו, שבפנינו דבר נורא. קודחות מהתרגשות התלבשנו, וניסינו לעודד האחת את השניה. פת אם זעקה נערה בחדר שכן: "או אלוהים!". THOMANEK מנהיג המחנה שלנו, שבעיניו הריגת יהודי היה פחות מאשר הריגת זבוב, נכנס למחנה מוקף שני תריסרים "חברים לגזע", ושאג למפקד היהודי שלנו,לWOLF-. מיד אחר כך דהרו השוטרים היהודיים דרך החדרים וגרשו את כולנו למפקד בחצר. יכולתי להסתתר בבית בדפוס, אבל מאחר ותומנק הבטיח לדירקטור שלנו ש-"היהודים שלך יהיו האחרונים בLAGER-" הרגשתי בטוחה ובאתי גם כן. בחצר כבר התאספו כמעט כל יושבי המחנה. נעמדתי ליד שתי עמיתותי NUSIA וETKA-. עמדנו בחמישיות, ומפקד משמר המחנה היהודי ספר אותנו כמו שעושים בצבא. ואז בא טומנק. "בא" לא מציין את המצב. הוא התגנב כחית טרף. ראשו היה שפוף מעט, פניו המפוטמות והוולגריות סמוקות עם נצנוץ רצחני בעיניו.

נפתחה דלת צדדית של גדר התיל. קרוב ל100- שוטרים אוקראיניים הקיפו אותנו וכוונו אלינו את רוביהם, מוכנים לירייה.

טומנק: "כולן לשכב על הארץ! מי שמרימה את הראש תיירה!"

דרי המחנה הטילו את עצמן לתוך האבק. היה זה מראה העורר רחמים.

טומנק בחר את המעטות שלעת עתה תשארנה בחיים. כמה בעלי מקצוע, צוות המשרד של המחנה, חלק מצוות המטבח. בעיקר אנשים, שהכיר אישית. מבית הדפוס: אפילו לא אחת. ראיתי איך MAX, עומד על ברכיו בקש דבר מאחד השוטרים המוכרים לו. זה בא לטומנק ואמר לו: "PAUL" את היהודי הדפס הזה אתה יכולת לשחרר. טומנק סרב. "אני כבר לא יכול לשלוח אותו לעבודה, ואני עצמי לא צריך אותו!" עכשיו ידעתי, שלנו אין יותר תקווה. כמה מוגי לב היינו אז! 500 נשכבו בפקודת עוזר רוצח אחד לארץ, הניחו ללא התנגדות, שימיינו אותם כמו בהמות, שכבו למשך שעות, מלובשים רק למחצה באבק, וציפו ביאוש אילם למשאית, שבהפסקות של חצי שעה לקחה כל פעם 50 קורבנות למקום ההריגה. איש לא התנגד, רק כמה התחננו על חייהם מאת הרוצחים. בשניים מהאומללים האלה ירה ת. מיד בחצר. האחד שכב על ידי והתענה, עם ירייה בריאתו בודאי עוד כ10- דקות, מחרחר בזועה ומקיא דם. כמעט שלא התרשמתי אז מהמות הזה, מעורר החלחלה, כל כך הייתי המומה מהמתרחש סביבי. זה כנראה קרה גם לחברי האחרים לצרה, ומשום כך איש לא הרים קול. מה גם היה מועיל מול הרובים? טומנק חנן כ100- בני אדם. כל היתר רוכזו. הגברים לימין, הנשים לשמאל. התחילו לחפש בבגדים. הספקתי לראות, איך קורעים מבגדו את הסמל שהיה לMAX-, ואיך דחפו אותו מהחצר. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

אחרי הבדיקה, בה לקחו לנו את הכל, הוכרחנו כולנו להתיישב בכיכר שלפני המרחץ. עכשיו התחילה הציפייה למות. כמה מזוויע היה כל זה!. 120 נשים, לרוב צעירות, יצורים יפים, בריאות, מלאות רצון חיים, נדונו למות בידי רוצחים בהמיים, כלאחר יד. מעלינו שמי-יוני כחולים ללא ענן. סנוניות התעופפו בעליזות, וילדים שחקו ללא דאגה ברובע הארי, אבל אנחנו, אנחנו ידענו, שבשבילנו הכל נגמר. מדוע? למה?

כולם שמרו על הופעה; איש לא קונן או בכה. היו עמיתות שהתלוצצו עם המשטרה האוקראינית.

 אני כבר הייתי פעמיים בבית הסוהר, אבל תמיד השתחררתי מהר.  הפעם ידעתי, שאין בשבילי ישועה. בכל זאת היה עלי שקט מוזר, והייתי לגמרי בלי פחד.

בהתחלה לא התכונתי להציל את עצמי, אלא לסרב לעלות למכונית, כדי להיירות במקום, וככה לחסוך מעצמי את מראה הקבר ההמוני, אבל אז נזכרתי בילדתי המסכנה שתשאר בדד לגמרי בעולם, ופתאום אחז בי רצון אדיר לחיות. "את מוכרחה להציל את עצמך!" אמרתי לעצמי. "את מוכרחה ואת תצליחי!"

 הסתכלתי סביבי בתשומת לב. מול המרחץ עמד בית קטן יחיד, שגם הוא היה שייך למחנה, ודלתו הייתה פתוחה. החלטתי להיכנס לבית זה, ויהי מה. ההמשך כבר יתגלגל בעצמו. השוטרים האוקראיניים לא היו מחמירים במיוחד. מותר היה לנו לקום, ולהתהלך קצת. שלש פעמים התקרבתי לדלת הבית, שלוש פעמים גרשו אותי השוטרים בכתות הרובים. השעה כבר הייתה 11.00 לפנה"צ. פעם אחר פעם שמענו את המכונית שהובילה את 300 הגברים, אבל למזלנו לא ראינו את העמסתם. פעם ת. בא אלינו, מחיך שטנית. כנראה הגיע תורנו. נשים אחדות התחילו להתחנן על חייהן. מוחי עבד בקדחתנות, אבל מדויק כמו מנגנון של שעון. עם הופעתו של ת. כל השוטרים נעמדו דום, והצדיעו ביראת כבוד. איש לא שם לב אלי. במהירות הבזק פתחתי את הדלת, שהייתה רק שעונה, וחמקתי לתוך הבית. היה בו רק חדר אחד, ומטבח קטנטן, ובכל מקום עמדו מיטות העץ של המחנה. בראשונה זחלתי לתוך אחת המיטות, אבל מיד ראיתי, שזה לא היה מקום מסתור. לפני החלון, עם גבו אלי, עמד ז'נדרם גרמני ולפניו ת. שלא ראה אותי, למרות שהסתכל הישר לתוך החלון. הסתכלתי סביבי, וראיתי בקיר המטבח חור קטן עגול. תוך שניה סחטתי את עצמי פנימה; היה בפנים חלל קטן וצר. גם מסתור זה לא היה שווה הרבה, כי אפשר היה לראות בברור את החור בקיר. החלל הקטן הגיע עד מתחת לגג, ושם היה סדק קטן וצר. איך הצלחתי לדחוף את עצמי פנימה, למרות שגובהו היה בקושי 2/1 מטר, ומסמרים באורך אצבע קרעו את גבי עד זוב דם, יהיה לי לחידה לנצח. זה לא היה הכל. הצלחתי בעזרת הציפורניים להוציא כ20- לבנים מתחת לגג, ולסתום בהם את הפתח. ברגעים אלה הייתי מאד גמישה. דרושה הייתה גמישות של נחש להסתובב בתוך הסדק ולסדר את הלבנים. אינני יכולה לתאר את השניות האלה. אני רק .יודעת שעבדתי במהירות קדחתנית, ולבי נתן את הקצב עמום, כמו פטיש. סוף סוף גמרתי, ושכבתי ללא ניע, נושמת בכבדות, במסתור באמת נפלא. מיד אחרי זה שמעתי, שמישהו נכנס לבית, וזחל לתוך הבונקר הקטן בקיר. כמה שהבנתי מהלחשים הנרגשים, היו אלה שתי נשים. שכבתי ללא זיע, כמעט ולא העזתי לנשום. לרוע המזל, כאשר יגורתי-בא. השוטרים נכנסו לבית, מצאו את שתי הנערות המסכנות, גררו אותן מתוך המסתור, והכו אותן ללא רחמים. את הרגשתי, כאשר ראיתי, איך בודקים את הבונקר בעזרת פנסים, אינני צריכה לתאר. בקצור, לא מצאו אותי. ניצלתי. עוד שמעתי בברור, איך הוליכו את הנשים האחרות, ואז השתרר שקט מוזר. הכל נגמר. 400 בני אדם נרצחו ללא סיבה ובאכזריות. והאדמה לא פצתה את פיה. גם השמש המשיך לזרוח באדישות. עז פעתה, ובני אדם צחקו בעליזות. ידי התחפרו באבק עלית הגג, וזעם ללא מיצרים טלטל אותי. רציתי לזעוק, אבל לא זעקתי. רציתי לקלל, אבל יצאה לי תפילת הודייה על הצלתי. כמה עלוב בן האדם, כמה מוג לב וקטן. מדוע קורה הבלתי נתפס, והנקמה כל כך רחוקה?."

 

בחזרה לדף הבית

    Contact us: Miri Gershoni Shifris, 001 972 3- 5354344  or:    mirige1@bezeqint.net

מירי גרשוני שיפריס מנהלת אתר צ'ורטקוב