צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית

כנס יוצאי קהילת צ'ורטקוב תשס"ט

 
   
מר פיירברג בקריאת יזכור   דפנה פלד דור שלישי לניצולים מדליקה נרות זיכרון לזכר הנספים   גדעון גזית בקריאת יזכור של מוניש הרן
   
    גדעון חנס    
   
נרי חנס מארגנת הארוע   מרטה גורן על הפרטיזנים במחוז צ'ורטקוב. בחזית קובה קון ובנו מוטי   עומדים באמירת קדיש

 

פרטיזנים יהודים במחוז צ'ורטקוב

מפגש הצ'ורטקובאים השנתי עמד בסימן הפרטיזנים היהודים במחוז צ'ורטקוב.
את הטקסטים לאירוע כתבה מרטה גורן בעקבות מחקרה על  השמדה של יהדות צ'ורטקוב ועיירות המחוז.

"הבריחה מהגטאות ליערות החלה בקיץ 1943. היער כמקום הצלה או לחימה היה לאקטואלי רק כשהגטאות במחוז היו כבר בשלבי חיסול סופיים. היכולת להתקיים ביער, במיוחד בחורף הארוך והקר, נתפסה כחסרת סיכוי. בנוסף, ליהודים הייתה סכנה נוספת ביערות, שם הסתתרו האופ"א- הבנדרובצים, המחתרת האוקראינית הלאומנית, האנטישמית שאנשיה רצחו יהודים בכול הזדמנות כחלק מכוונתם לטיהור אתני של אוקראינה. הנמלטים ליער היו בדרך כלל עירוניים חסרי ניסיון. הם לא ידעו איך שורדים ביער, מהיכן משיגים אוכל וכלי עבודה לחפור בונקרים. ביער יכלו לשרוד  בעיקר קבוצות קטנות של צעירים, בנים ובנות שהצליחו לקיים קשר עם תושבים מקומיים שגרו בפאתי היער והסכימו לספק להם מזון, מסתור ללילה סוער בחורף ומידע על פשיטה של גרמנים ומשטרה אוקראינית.

באפריל 1942, התארגנה בבורשצ'וב קבוצה של 30-40 חברים, רובם בני 17-25, שהחליטו לצאת יחד ליער ולהקים מחתרת לוחמת. חלקם היו מבורשצ'וב ואחרים מישובים במחוז. בשלב ההתארגנות הראשונית, המשימות המרכזיות היו קליטת חברים והשגת נשק. התנאים להתקבל היו נוקשים ורק מי שעמד בקריטריונים של אחריות, שמירה על סודיות, אופי חזק ותעוזה, נמצא ראוי. לכן, רק מעטים עברו את המיון. תהליך ההתארגנות נמשך כשנה. אולם, עוד לפני שהספיקו לצאת ליער נרצחו רובם באקציות האינטנסיביות שפרצו בכול יישובי המחוז.
ב- 6 ביוני 1943, נמלטו מהגטאות המתחסלים, אלו ששרדו את האקציות. הם היו 28 לוחמים, בניהם גם בנות, מצוידים במעט נשק ותחמושת שאגרו. לרובם, לא היו כבר משפחות ובית. הם רצו לחיות והיו מונים להלחם על כך. ביציאתם, היה עדיין קיץ, ואפשר היה להסתדר באוהלים מאולתרים. חברי ה"באנדע" (כך כינו את עצמם) ניסו לצרף צעירים נוספים לקבוצה אולם, מאחר שמרבית יהודי הגטאות כבר חוסלו, המאגר שנותר לגיוס חברים היו מחנות העבודה, בהם עוד נותרו יהודים. רק בודדים הצטרפו.
הבעיות הקשות ביער היו השגת אוכל, נשק, תחמושת ומדי אס- אס, כדי להתחזות לגרמנים. בשלהי יוני 1943, הם יצאו לפעולה ראשונה. בהפתעה התקיפו והשתטו על משמר הקסרקטין בבורשצ'וב, פירקו אותם מנשקם וממדיהם, כבלו והשליכו אותם למרתף. פעולה זו העשירה אותם בנשק ובמדים.
פעולה נועזת נוספת הייתה שחרור אסירים. ב- 17 בנובמבר 1943, התייצבו  12 לוחמי ה"באנדע", בשער בית-הסוהר בבורשצ'וב, שלושה מהם מתחזים במדי אס-אס, שהובילו שניים קרועי בגדים. בחגיגיות הכריזו שהביאו למעצר כמה "בנדיטים", משמע פרטיזנים רוסיים. לאחר שהותר להם להיכנס, הם השתלטו על המקום, פתחו את הדלתות ושיחררו את כול 50 האסירים, ביניהם 20 יהודים שהיו בתאי הנידונים למוות. גם פעולה זאת העשירה אותם בנשק ובמדים.
בין האיכרים באזור נפוצה שמועה על קבוצה גדולה של פרטיזנים המגיחים מהיערות והורגים גרמנים. בכול הסביבה דברו על נועזותה של קבוצת פרטיזנים יהודים הנוקמים ברוצחי עמם.
באופן דומה התארגנו עוד כמה קבוצות של לוחמים יהודים בעיקר בסביבות בוצ'ץ. הם בצעו פעולות טרור ותגמול באוקראינים שהסגירו או רצחו יהודים. פעולותיהם היוו לזמן מה אזהרה לאיכרים שלא להסגיר, או לפגוע ביהודים מסתתרים.
ב-6 בפברואר 1944, כחודש וחצי לפני השחרור, הוקף היער בכ- 1400 חיילים גרמניים, מגובים ב4 טנקים. בקרב שנמשך כשעתיים נפלו 16 לוחמים יהודים.
הנותרים: שבעה לוחמים, מהם ארבע בנות, שהצליחו להיחלץ מהכיתור ולהימלט ליער אחר, שם הסתתרו בבונקר קיים והמשיכו להלחם על חייהם.

מכול לוחמי ה"באנדע", זכו להגיע ליום השחרור על ידי הצבא האדום רק ארבע בנות ובניו ויינטראוב. כול האחרים נפלו בקרב".

מחקר וכתיבה מרטה גורן

פרטיזנים מבוצ'ץ

קבוצה נוספת, כ-ארבעים צעירים שלחלקם היה נשק, יצאה ליער מבוצ'ץ. משוחררים מגדרות התיל של הגטו, מהפחד הנורא מהאקציות, חשו את המרחבים ונשמו לרווחה. גם הם לא ידעו איך חיים ביער ולא יצאו מאורגנים לכך. לאחר זמן קצר, הם הקימו בונקרים ומטבח שסיפק שלוש ארוחות חמות ליום. כול ערב יצאו חברים לכפרים והביאו אספקה. ביער, הם הבינו, שהאקדחים שבידם, חסרי תועלת, וכי דחוף להצטייד ברובים אוטומטיים. חמישה רובים שהצליחו לרכוש היו אוצר. הם שמעו על פרטיזנים רוסיים ביערות הסביבה, אך לא ידעו היכן הם ואיך למצוא אותם. לילה אחד, בשלהי קיץ 1943, הם נתקלו להפתעתם בסיור של פרטיזנים רוסיים. מה גדולה הייתה שמחתם לחבור ללוחמים אמיתיים מזוינים היטב, ולצאת יחד לפעולות חבלה.  הם רצחו גרמנים, פשטו את נשקם ומדיהם וכך העשירו את מחסן התחמושת שלהם. הקשר עם הפרטיזנים הרוסים נמשך זמן קצר. הפרטיזנים הרוסים עזבו, אולם השמועה על פרטיזנים יהודיים ביערות, גרמה לבהלה גדולה בקרב הכפריים.
החורף בא וכשירדו השלגים הראשונים, הם נאלצו לשנות את התנהגותם מחשש שהעקבות בשלג יובילו למתחם הבונקרים, לכן נמנעו מלשבת במקום קבע ביער. הם התמידו בתנועה. הם הלכו כ- 20-30 ק"מ כל לילה, מיער ליער.
לקראת סוף המלחמה באזור, מרץ 1944, כשהגרמנים החלו בנסיגה והחזית התקרבה, המשיכו הבנדרובצים האוקראינים את טיהור אוקראינה אך הפעם הם הפנו את נשקם גם אל הפולנים. איכרים פולנים רבים נרצחו ומשקיהם הועלו באש. ראשי הכפרים הפולנים חיפשו הגנה. לילה אחד, כשחברי ה"באנדע" ביקרו אצל חבר מחתרת פולני שסיפק להם נשק, הגיעה אליהם משלחת של נציגי כפרים פולנים מהסביבה והציעה להקים כוח משותף מזוין להגנה נגד הכנופיות האוקראיניות. ה"באנדע", הסכימו. במסיבה שערכו ראשי הכפרים הם העלו על נס את גבורת הלוחמים היהודים ואת הסולידאריות שנרקמה בין שני העמים. היו כמרים שבדרשותיהם בכנסיות קראו למתפללים לתת מקלט ולסייע ללוחמים היהודיים.
האוכלוסייה הכפרית עמדה בהבטחתה ונתנה ללוחמים היהודים מחסה ואוכל. בלילות הם היו יוצאים לפעולות חבלה משותפות ובימים לנו כל פעם בבית אחר.
בימי ראשון, יום התפילה לנוצרים, היו היהודים יוצאים עם נשקם ושומרים על המתפללים. "היום אתם יכולים להתפלל בשלווה, כי בחוץ נמצא כוח חזק השומר עלינו" קראו כמרים בכנסיות.
רק חלק מקבוצה לוחמת זו נותר בחיים.

 

עדות שלמה גלסברג מקוסוב

שלמה גלסברג, יהודי מאמין בעל לאישה ושני ילדים, תעשיין מוערך של שטיחים, מפות ווילונות וחי עד המלחמה כאיש אמיד בעיירה קוסוב. בקיץ 1942 , עם חיסול הגטו נרצחו אשתו ושני ילדיו . הוא הצליח להימלט אל היער והוא בן חמישים. בינות לעצים ביער הוא רואה איך אנשי הגסטאפו מובילים את היהודים שנתפסו מסתתרים בבונקרים, מובלים לדרכם האחרונה.
שלמה נשאר להסתתר ביער כשהוא ניזון מצפרדעים, חלזונות ושאריות כרוב וסלק שהשאירו האיכרים בשדות. מידי פעם היה צד ארנבת. בלילות, מפחד הזאבים, היה מטפס על עץ וישן עליו קשור בחבל לגזע כדי שלא ייפול בשנתו. במקום נעליו שהתפוררו, הוא עטף את רגליו בעלים מהם תפר מעין יריעה בעזרת חוט שמצא בשדה.
אחרי חודשיים לבד ביער הבדידות הייתה קשה מנשוא, הוא כותב:
"דיברתי לעצים ולשיחים ובערב התפללתי לה' שרק לא אפול בידי הגסטאפו... וכך בבוקר הייתי מתעורר לקול ציוץ הציפורים ומתחיל מחדש את המאבק על החיים.... האמנתי שהשם משאיר אותי בחיים כדי שאוכל לספר מה היה..."
חולה, נפוח מרעב וחסר כוחות, העז לצאת מהיער והלך לבית של אחד מהפועלים שלו מהעבר שנתן לו אוכל ובגדים אולם שילח אותו חזרה ליער.
(הדף בעבודה- המשך בקרוב)
 

 

בחזרה לדף הבית