צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית

יומן מסע לצ'ורטקוב בתמונות של גליה רגב
אוגוסט 2010

 

שבת, 7.8.2010. אמש, עם בואנו, הקדשנו את הערב לקבלת שבת, ארוחת בורשט מסורתית ומנוחה. והבוקר אנו פותחים את סיורנו בצ'ורטקוב בביקור ב"סוקול" מרכז התרבות היהודי. מיד כשאבנר נכנס לבנין, הוא נתקל בעלמה אוקראינית חייכנית, אשר ששה להציג בפנינו, בפוזה דוגמנית, את אחת החצאיות הרקומות ברקמה מסורתית, שהיא מכינה לקראת מסיבת חתונה שתתקיים כאן הערב.

 

מול ה"סוקול" נכנסים למתחם הגטו, ועוברים ליד בנין אותנטי שנשאר מ"מחנה פאל" מחנה-עבודה לטיפול ברכוש שנבזז מבתי יהודים מגורשים או נרצחים, כדי למיינו ולעשותו זמין לשימוש נוסף (פרטי, או ציבורי).

 

 

בבית מרכזי בגטו בית סוקלסקי מרטה, אבנר, רינה (נסתרת) ונרי נפגשים עם דיירת אוקראינית, ומשוחחים איתה.

 

  לאחר שנכנסנו אל הבית מן הצד היהודי - של הגטו, מרטה יוצאת ממנו דרך הכניסה מהצד ה"ארי" של העיר, ומאחוריה מתגלה בחצר חלון של מרתף פחם ששימש כבונקר.
 
נרי בחדר המדרגות של בית סבה, מספרת לנו על הדיירים בכל דירות-הבית וגורלם.   בגטו עוברים ליד אחד מלוחות המודעות, עליהם נתלו הכרזות בגרמנית, פולנית ואוקראינית, עם הפקודות וההוראות להתנהגות היהודים, ולהתנהגות האוכלוסיה הלא-יהודית כלפיהם.
 

ה"רִינֶק" ככר השוק, שבה התחוללה באוגוסט 1942 האקציה הראשונה הזוועתית, שנודעה בכינויה "הפראית".

 

דלתותיו המגולפות היפהפיות של ה"שִׁיל" בית הכנסת הגדול של העיר הן עֵדוֹת אילמות, כמעט נסתרות, לפארו המרהיב של הבנין שהיה לב החיים היהודיים לכל הפלגים בעיר, ועומד כיום בשממונו ובחורבנו.

 

על שפת קבר-האחים של נרצחי "אקציית האינטליגנציה" ביער אוּרין עומדים בדומיה זיוה, יהודית, רינה, ומולן נרי ואבנר. במרכז מיכאלו האוקראיני שהביא אותנו למקום.

  סטאשה מוכרת סדקית מהשוק, ידידה ועדה אוקראינית של מרטה מארחת אותנו בביתה, ומספרת למרטה, אבנר ורינה את זכרונותיה ממשפחתו של אבנר, המאפיה שלהם, והיחסים החמים עם בעליה, שהיו נותנים לילדים עוגות במתנה...
 

יצאנו מהעיר ביום גשום לסיור בכפרים בסביבה, שם עבדו והתחבאו יהודים. מרטה מספרת לנו על מחנות העבודה, החיים והמוות בהם.

 

זיוה, משה, רינה ונרי עוברים במחסן חווה שהיתה למחנה עבודה חקלאי.

 
בדרך עוצרים להינפש ולשאוף מעט אויר מרחבים ונוף יפהפה של נהר סרט, משה מקשיב לריקי ורינה השקועות בשיחה, בעוד יהודית חולפת על פני סרגיי המלווה-שומר הנפלא שלנו.  

מרטה שקעה בינתיים בשיחה מבודחת עם איכרה מהסביבה.  זאת, לאחר שהנהג שלנו ויקטור (שמסיבות השמורות עמנו לא נזכיר עוד את שמו...) החליט להוריד עכשיו את ה"טרנזיט" שלו לרחצה במי הסרט, וכמעט החליק איתו בבוץ אל תוך הנהר.

 

משה חולק איתנו רגעי אזכרה לאביו שנרצח לעיניו כחודש לפני השחרור, באופן טראגי כל כך ביוזמת מי שהיה מנהל עבודה בטחנת הקמח שלו, אותה חמד לעצמו. וזה אחרי כל התלאות המחרידות שעברה המשפחה ועמדה בהן בגבורה מדהימה.

 

על המנזר הזה, העומד מבודד בתוך נוף פסטורלי הררי מספר ד"ר ברוך מילך בספרו "ואולי השמים ריקים". הנזירות קיבלו כאן לטיפולן ילדים יהודים חולים, ובמצוקת הידע שלהן, הגניבו אל המנזר את ד"ר מילך כדי שינחה אותן כיצד לרפא ולהציל את הילדים. עוד סיפור על מפגשים בלתי אפשריים בתופת הזאת.

 
.ולמרגלות המנזר עוד שהות קלה של קורת רוח אצל מפלי מים מדהימים ביופיים. בפינת התמונה ה"ייצוגית" של הצלמת-כותבת (גליה), מעשן לו סרגיי  

והנה הפתעה אמיתית שמרגשת מאוד את כולם: ליד הכנסיה הנטושה של הכפר אוֹלֶשְׁקוֹבְצָה, שם קרא הכומר לאוכלוסיית הכפר לטבוח ככל יכולתם בשכניהם היהודים, ובהם משפחתה של גיזה רז (גולדשטיין), פגשנו איכר מקומי שזכר את המשפחה וביתה; והוא הביא אותנו הישר אל פתח הבית (אותו מחפשת גיזה מזה שנים). שם אנו פוגשים את בעלי הבית הנוכחיים ושכניהם, כולם זוכרים את המשפחות שגרו ברחוב היהודי הזה, המוביל אל בית הספר היהודי, ומספרים עליהם... עד שבעל הבית הנוכחי נבהל מן האפשרות שהמשפחה היהודית תבוא עתה לתבוע את ביתה, ואנו מסתלקים מהמקום בדברי הרגעה.

 

בדרך חזרה לצ'ורטקוב, אנו עוברים בבית החרושת הגדול לטבק ביַגֶלְנִיצֶה, ושומעים את קורותיו כמחנה עבודה.

 

המראה של קבוצת חיילים יוצאים מדלת בית הסוהר, בפינת בית הגסטפו, מעלה כמובן אסוציאציות קשות.

 
סרגיי שלנו, שכבר מכיר את כל מבואיה ומוצאיה של צ'ורטקוב מגלה לנו את דלת הברזל לבית הקברות מתקופת מלה"ע 1 (מאחורי בית הקברות הקתולי). הדלת חבויה, למרבה הצער, מאחורי סבך צמחיית פרא, אשר מונעת כל אפשרות ביקור במקום. הרעיון שמתחיל להסתובב בינינו הוא מבצע ניקוי בית הקברות לשם שימורו, אולי כחלק ממסע שנקיים עבור ילדינו או נכדינו...  

לפחות המצבה של האדמו"ר המפורסם של צו'רטקוב - דוד משה פרידמן שנחרבה, שוקמה וניצבת במקומה המכובד בין העצים שופעי הפרי בבית הקברות הישן, ליד בית החולים ברחוב שְׁפִּיטַלְנָה.

 

 

מכאן אנחנו עוברים אל סיפורה המרגש של מרטה על תקופת הסתתרותה בבית המרקחת שבו עבדה אמהּ. נכנסים אל חלקו העליון הפעיל של בית המרקחת,

 

אל המרתף במדרגות הברזל הלולייניות (שמשך הירידה הרעשנית בהן נמדד כנגד משך הזמן הנחוץ להסתגרות בתוך הארון...),

 

. ומקשיבים לסיפור על חייה ולימודיה של מרטה במשך החודשים שבילתה בחדר הסגור הזה, ועל ההנחיות הטובות והחכמות שנתנה לה אמהּ לקראת נסיעתה אל משפחת שולץ מציליה מוורשה.

 

והנה אנו חולפים בדרכנו על פני חלון "הבונקר של שמעון" שהתקינו בבית בן-הדוד של גדעון חנס.