צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית    

 יצחק גוטפריד זיכרונות ילדות מתקופת השואה

יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות: "יודן יודן!!!", זה היה לא הרחק מביתו ברחוב קוליובה 90, הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב. במרחק מה יצחק קולט את אמו שיצאה מביתם למשמע הצעקות, כשהיא מחפשת אחריו והוא רץ לקראתה, כשלפתע שולף איש האס אס שעמד לא רחוק את המקלע שבידו ומרסס את אמו- רוזה גוטפריד לבית אנדרמן, והיא נופלת.   כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך.


 
   

יצחק גוטפריד מספר:
"לא הרבה זמן אחר כך, צוונו כל היהודים בצ'ורטקוב לעזוב את בתינו ולהתרכז בגטו שהיה כשלושה ארבעה רחובות קטנים. גם אבי אני עקרנו לדירה בה הצטופפו למעלה מעשרים איש , ביניהם הייתה משפחת וינראוב.
כל בוקר היינו מתייצבים במרכז העיר ואנשי אס אס היו מפזרים אותנו לעבודות. אותנו הילדים לקחו לצחצח מגפיים לאנשי האס אס וגם בעבודות ניקיון: טאטוא בתים, רחובות. ואני בתור ילד , גם אני הייתי ביניהם.
אותי הכניסו לביתו של קצין גבוה טיץ' שמו. משפחתו של טיץ' באה עמו לצ'ורטקוב והם התמקמו באחד הבתים בעיר. אני הייתי מגיע לשם והם היו אומרים לי: "תנקה את הבית, את החצר, תביא עצים"...
לטיץ' היה ילד בן גילי, הנס שמו.
יום אחד הנס כדרר כדור לידי ושאל אותי "האם אתה מדבר גרמנית?" אמרתי כן. הילד אמר לי "בוא". פחדתי ולא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאסור לי, ידעתי שזה עלול לעלות לי בחיי, אמרתי לו שזה אסור כשלפתע אמו נכנסה וגערה בו: "הנס בוא" והוא הלך אחריה.
אבל בימים שבאו אחר כך שיחקתי בכדור עם הנס  בחצר האחורית כשאנחנו מוזהרים לבל יראה אותנו איש כי דמנו בראשינו.  כעבור כמה ימים הופיע באופן בילתי צפוי אבא של הנס, הקצין טיץ'. כשהוא ראה אותנו משחקים יחד בחצר הוא צרח והשתולל מזעם. אני רעדתי כולי. הבנתי שסופי קרוב. טיץ' גרר את בנו לתוך הביתושם התנהל ויכוח קולני בין טיץ' לאשתו ואני שמעתי שהיא אומרת: "הנס מסכן, אין לו פה חברים, אין לו עם מי לשחק והילד הזה (אני) דובר גרמנית" נהיה שקט. האבא אמר טוב. זה עבר בשלום.
יום אחד כשאני יושב על ארגז ברחוב, בשורה עם עוד ילדים ומצחצח מגפיים, עובר איש המשטרה היהודית, אינני יודע את שמו, אבל אנחנו שנאנו אותם. מאחוריו של האיש צעד הקצין טיץ' שאצלו עבדתי.  כל הילדים נעמדו ואני המשכתי לשבת... איש המשטרה היהודית ראה אותי שאיני עומד לכבודו ולכבוד הקצין, פתח את פיו קילל וצרח עלי באידיש: "אתה יהודי כלב קטן מלוכלך, אתה לא רואה מי עובר כאן ?"  ואני עונה לו: "ומי אתה כלב יהודי גדול?" ועוד אני מתרומם מישיבתי שולף האיש את שוטו השחור עשוי רצועות רצועות ועומד להצליף בי, אוחז בזרועו בקצין טיץ' ואומר לו: "ניין!" "לא!", ואלי הוא פונה ואומר: "אני עוד אתחשבן אתך"...

בגטו רעב, צפיפות, מחלת הטיפוס מפילה חללים. ואני, רוב הזמן שתקתי. אבא היה מעודד אותי ואומר: "המלחמה תגמר... המלחמה תגמר... תראה שיהיה טוב..."

לקראת חיסול הגטו העבירו את אבי ואותי ואחרים במשאיות למחנה עבודה ליסובצה. מי שהעז לברוח ירו בו. ממחנה עבודה ליסובצה איני זוכר הרבה כי שם חליתי מאד, קדחתי מחום ולא יצאתי במשך חודשים מהצריף. הייתי על סף מוות. אבא בכסף האחרון שהיה ברשותו הבריח פולני אל המחנה שבא לבדוק אותי. הרופא אמר: "תן לילד לשתות מי כרוב כבוש"... אנטיביוטיקה לא הייתה. זה באמת עזר.
בליסובצה נשארנו עד סוף המלחמה ושם שוחררנו על ידי הרוסים.