צ'ורטקוב
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
חזרה לדף הבית

יומנה של גרטה הולנדר וולחובר
נמסר ע"י בתה רותי עופר  נהריה     כל הזכויות שמורות

   

   

         גרטה וולחובר / הולנדר עם בתה סוניה                   ובעלה מרק וולחובר
 

גרטה הולנדר מהעיר טשין שבצ'כוסלובקיה נישאה למרק וולחובר מצ'ורטקוב. עם כניסת הגרמנים לצ'כוסלובקיה הזוג הצעיר עם ילדתם הפעוטה סוניה, מגיעים לחפש מסתור  לזמן קצוב בצ'ורטקוב. המלחמה תופסת אותם כשהם בצ'ורטקוב. את מרק שהיה עורך דין, הוציאו הגרמנים מהבית זמן לא רב אחרי כניסתם לצ'ורטקוב. הוא חוסל למחרת כנראה  ביער צ'רני לס.  כשאין מוצא, וכשחיסול צ'ורטקוב מתקרב, גרטה מוסרת את ילדתה, סוניה, למשפחה בכפר.  גרטה ממשיכה ועובדת במחנה עבודה בצ'ורטקוב.   כשצ'ורטקוב הופכת יודן-ריין (נקייה מיהודים) היא מוצאת לעצמה מסתור בבונקר אצל גוי באחד הכפרים באיזור צ'ורטקוב. בבונקר היא כותבת את יומנה.
אחרי המלחמה גרטה מחפשת את בתה סוניה ומתוודעת למר מכל, שגם בתה איננה בחיים.

 

שבר על שבר נקרא, כי שודדה כל הארץ

פתאום שודדו אוהלי

(ירמיהו ד' 20)

                                                                    הקדמה לתרגום

אמרו לכו ונכחידם מגוי

ולא ייזכר שם ישראל עוד

(תהילים פ'ג 5)

 

   עשיתי את התרגום הזה, כדי שנכדיה של גרטה, שבחלקם גם נכדי, יוכלו לקרוא את קורותיה בשואה, שהם קורות עם ישראל, לפני שהייתה לו מדינה משלו, כאשר המילה "יהודי" נחשב לשם נרדף לבזוי,  מוג לב, חלש ורמאי.

   נכון, שעם עלית הנאצים לשלטון יהודים  רבים לא ניצלו את ההזדמנות להסתלק, אבל גם נכון, שלרוב הגדול לא היה לו לאן, כי מדינות העולם סרבו לקבל אותם, לפעמים  תוך הטחת עלבונות. מלך אנגליה דאז מצוטט כאומר, שאין לו צורך בערמה של wailing Jews. ממשלת המנדט על ארץ ישראל, אז עדיין  Palestine, צמצמה את העליה בצורה אכזרית, וממשלות אחרות, במידה שבכלל הסכימו לקבל את מישהו הטילו הגבלות חמורות על הנכנסים.

   אולי כדי למתן את הלחץ של הישוב היהודי הארץ, הסכימה אנגליה לקבל מספר פליטים אליה, בעיקר ילדים, ונשים כעוזרות בית, וגם משפחת דודי יצאה שמה. היחס אליהם היה אכזרי. דודי גר במחנה ועבד בחפירת תעלות תמורת  2 סיגריות ליום. הוא לא הורשה לחיות עם דודתי, שעבדה כעוזרת בית עם מגורים אצל משפחה, והייתה 24 שעות ביום לשרות הגברת. מעבידיה לא הסכימו, שבתה תהיה אצלה, וזאת חיה אצל קרובה, שמעבידיה הראו יחס יותר אנושי.

   לעומת אטימות העולם אז, ולא מעט שמחה לאיד,דמוי היהודי היום שונה לגמרי. אנחנו   אפילו  מואשמים  ביהירות!

   כולנו זוכרים, באיזה סכנה הייתה יהדות אירן אחרי העליה לשלטון של חומייני, ואיך טייסי אל-על שמו את נפשם בכפם ונחתו בשדות תעופה מושלגים, כדי לחלץ יהודים. אילו אז היה לנו דבר כזה!

   אני רוצה עוד להעיר, שבאירופה זאת השואה  הגדולה השניה. בימי הביניים, כאשר פרצה המגפה השחורה, האשימו (איך לא) את היהודים בהופעתה (הרעלת בארות וכו'), ואז אבדו לנו 3\2 של העם. 3\1 נשחט, ו3-\1 התנצר.                      

 

   תרגום זה אינו מתיימר להיות יצירה ספרותית, אלא הוא "תוצרת בית", בלי ליטוש, ונצמד למקור הגרמני. מאחר ובגרמנית יותר מילים נרדפות מאשר בעברית, יש לעתים חזרה על מילים מסוימות, ומבנה המשפטים לוקה לפעמים בגרמניזם. השנוי היחידי שעשיתי היה, לשבור את המשפטים הגרמניים הארוכים, שהיו מתקבלים בעברית כנלעגים.

                                                                                               סבא זאב

                             11.11.1997

 ארכיון יד ושם - העתק

 

גרטה הולנדר

יומן

 

.23.7.1943-8.5.1945

 

הירא את המות כבר חדל לחיות

 

נתקלתי בסיסמא הזאת בשנת 1942, בדיוק כאשר התחילו פעולות ההשמדה של הגרמנים. בפתיחתם עמדנו נבוכים, אבל אח"כ זוועתנו גדלה, עד לפחד-מות ערום.

לראשונה קראתי את המילים בעצבנות וללא הבנה, בלי לרדת לעומקם,אבל הם רתקו אותי יותר ויותר. אחר כך גזרתי אותם מהדף והדבקתי אותם על קרטון, ומאז נשאתי אותם אתי, תמיד. משמעות המילים המעטות האלה הייתה לי נחמה ותקווה, אחיזה ומשען. רבות הקניטו אותי על הקמע המשונה שהיה לי, ברם, הוא נתן לי אומץ לבוז למות, והשיא אותי לעשות את הדבר הנכון ברגע המכריע.

לצערי, הקרטון הזה כבר לא אתי, כי נגנב לי יחד עם חפצי האחרים בשנת 1944, אבל המילים שעליו יישארו גם בעתיד המוטו שלי.

 

TESCHEN,ינואר 1946

 

 .23.7.1943

 

היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOWER. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בודאי היה הנורא ביותר.

כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפח על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמוהן.

 

 

 

מימיננו, ליד גדר המחנה עמדו שני שוטרים אוקראיניים, משמאל, לפני דלת בית מרחץ המחנה עמדו עוד שלשה כמוהם. הם שמרו עלינו, אבל נראה שלא הרגישו הכי טוב. לראשונה הייתי כמעולפת. הכל היה צריך להיגמר?.... בעוד שעות מעטות אני צריכה לעלות על הלוח לפני קבר ההמונים, תהדהד ירייה וסוף?...רק אתמול הבטיח לנו מנהל בית הדפוס בו עבדנו:"השכונה היהודית כנראה תחוסל, אבל לכן, במחנה,לא מאיים עליכן הדבר הזעיר ביותר". ("אקציה" ו-"חיסול" נהיו מילים חשובות בהיסטוריה הטרגית שלנו). אחרי הבטחה של גרמני במעמד כל כך גבוה, שידענו עליו שהוא רוצה בטובתנו, נרגענו, כמובן. הערב האחרון במחנה לא נבדל מהאחרים. אמנם, נמסר מפה לאוזן משהו על "אקציה" למחרת, אבל השמועה דעכה, וכל שוכנות המחנה שכבו לישון.

 

שנתי הייתה מאד טרופה, וכבר בשעה 5.00 הייתי ערה לגמרי. הבטתי דרך החלון אל החצר שהייתה עדיין אפלה. הכל היה שקט, וכבר רציתי לשכב חזרה כדי לנוח עוד קצת כאשר לפתע...קולות פקודה קרעו את שלוות הבוקר, צעדים כבדים הדהדו בחצר המרוצפת, ומשטרה אוקראינית הקיפה את המחנה. עשרת הנשים שבחדרי ישבו בפנים חוורות ומעוותות מפחד על מיטותיהן. בשפתיים רועדות לחשו: אולי יש שוב אקציה ברובע היהודי, כמו בשבוע שעבר. גם אז המשטרה הקיפה את המחנה שלנו. ברם, אף אחת לא האמינה באמת. הרגשנו, שבפנינו דבר נורא. קודחות מהתרגשות התלבשנו, וניסינו לעודד האחת את השניה. פת אם זעקה נערה בחדר שכן: "או אלוהים!". THOMANEK מנהיג המחנה שלנו, שבעיניו הריגת יהודי היה פחות מאשר הריגת זבוב, נכנס למחנה מוקף שני תריסרים "חברים לגזע", ושאג למפקד היהודי שלנו,לWOLF-. מיד אחר כך דהרו השוטרים היהודיים דרך החדרים וגרשו את כולנו למפקד בחצר. יכולתי להסתתר בבית בדפוס, אבל מאחר ותומנק הבטיח לדירקטור שלנו ש-"היהודים שלך יהיו האחרונים בLAGER-" הרגשתי בטוחה ובאתי גם כן. בחצר כבר התאספו כמעט כל יושבי המחנה. נעמדתי ליד שתי עמיתותי NUSIA וETKA-. עמדנו בחמישיות, ומפקד משמר המחנה היהודי ספר אותנו כמו שעושים בצבא. ואז בא תומנק. "בא" לא מציין את המצב. הוא התגנב כחית טרף. ראשו היה שפוף מעט, פניו המפוטמות והוולגריות סמוקות עם נצנוץ רצחני בעיניו.

נפתחה דלת צדדית של גדר התיל. קרוב ל100- שוטרים אוקראיניים הקיפו אותנו וכוונו אלינו את רוביהם, מוכנים לירייה.

תומנק: "כולן לשכב על הארץ! מי שמרימה את הראש תיירה!"

דרי המחנה הטילו את עצמן לתוך האבק. היה זה מראה העורר רחמים.

תומנק בחר את המעטות שלעת עתה תשארנה בחיים. כמה בעלי מקצוע, צוות המשרד של המחנה, חלק מצוות המטבח. בעיקר אנשים, שהכיר אישית. מבית הדפוס: אפילו לא אחת. ראיתי איך MAX, עומד על ברכיו בקש דבר מאחד השוטרים המוכרים לו. זה בא לתומנק ואמר לו: "PAUL" את היהודי הדפס הזה אתה יכולת לשחרר. תומנק סרב. "אני כבר לא יכול לשלוח אותו לעבודה, ואני עצמי לא צריך אותו!" עכשיו ידעתי, שלנו אין יותר תקווה. כמה מוגי לב היינו אז! 500 נשכבו בפקודת עוזר רוצח אחד לארץ, הניחו ללא התנגדות, שימיינו אותם כמו בהמות, שכבו למשך שעות, מלובשים רק למחצה באבק, וציפו ביאוש אילם למשאית, שבהפסקות של חצי שעה לקחה כל פעם 50 קורבנות למקום ההריגה. איש לא התנגד, רק כמה התחננו על חייהם מאת הרוצחים. בשניים מהאומללים האלה ירה ת. מיד בחצר. האחד שכב על ידי והתענה, עם ירייה בריאתו בודאי עוד כ10- דקות, מחרחר בזועה ומקיא דם. כמעט שלא התרשמתי אז מהמות הזה, מעורר החלחלה, כל כך הייתי המומה מהמתרחש סביבי. זה כנראה קרה גם לחברי האחרים לצרה, ומשום כך איש לא הרים קול. מה גם היה מועיל מול הרובים? ת. חנן כ100- בני אדם. כל היתר רוכזו. הגברים לימין, הנשים לשמאל. התחילו לחפש בבגדים. הספקתי לראות, איך קורעים מבגדו את הסמל שהיה לMAX-, ואיך דחפו אותו מהחצר. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

אחרי הבדיקה, בה לקחו לנו את הכל, הוכרחנו כולנו להתיישב בכיכר שלפני המרחץ. עכשיו התחילה הציפייה למות. כמה מזוויע היה כל זה!. 120 נשים, לרוב צעירות, יצורים יפים, בריאות, מלאות רצון חיים, נדונו למות בידי רוצחים בהמיים, כלאחר יד. מעלינו שמי-יוני כחולים ללא ענן. סנוניות התעופפו בעליזות, וילדים שחקו ללא דאגה ברובע הארי, אבל אנחנו, אנחנו ידענו, שבשבילנו הכל נגמר. מדוע? למה?

כולם שמרו על תופעה; איש לא קונן או בכה. היו עמיתות שהתלוצצו עם המשטרה האוקראינית.

 אני כבר הייתי פעמיים בבית הסוהר, אבל תמיד השתחררתי מהר.  הפעם ידעתי, שאין בשבילי ישועה. בכל זאת היה עלי שקט מוזר, והייתי לגמרי בלי פחד.

בהתחלה לא התכונתי להציל את עצמי, אלא לסרב לעלות למכונית, כדי להיירות במקום, וככה לחסוך מעצמי את מראה הקבר ההמוני, אבל אז נזכרתי בילדי המסכן שיישאר בדד לגמרי בעולם, ופתאום אחז בי רצון אדיר לחיות. "את מוכרחה להציל את עצמך!" אמרתי לעצמי. "את מוכרחה ואת תצליחי!"

 

הסתכלתי סביבי בתשומת לב. מול המרחץ עמד בית קטן יחיד, שגם הוא היה שייך למחנה, ודלתו הייתה פתוחה. החלטתי להיכנס לבית זה, ויהי מה. ההמשך כבר יתגלגל בעצמו. השוטרים האוקראיניים לא היו מחמירים במיוחד. מותר היה לנו לקום, ולהתהלך קצת. שלש פעמים התקרבתי לדלת הבית, שלוש פעמים גרשו אותי השוטרים בכתות הרובים. השעה כבר הייתה 11.00 לפנה"צ. פעם אחר פעם שמענו את המכונית שהובילה את 300 הגברים, אבל למזלנו לא ראינו את העמסתם. פעם ת. בא אלינו, מחיך שטנית. כנראה הגיע תורנו. נשים אחדות התחילו להתחנן על חייהן. מוחי עבד בקדחתנות, אבל מדויק כמו מנגנון של שעון. עם הופעתו של ת. כל השוטרים נעמדו דום, והצדיעו ביראת כבוד. איש לא שם לב אלי. במהירות הבזק פתחתי את הדלת, שהייתה רק שעונה, וחמקתי לתוך הבית. היה בו רק חדר אחד, ומטבח קטנטן, ובכל מקום עמדו מיטות העץ של המחנה. בראשונה זחלתי לתוך אחת המיטות, אבל מיד ראיתי, שזה לא היה מקום מסתור. לפני החלון, עם גבו אלי, עמד ז'נדרם גרמני ולפניו ת. שלא ראה אותי, למרות שהסתכל הישר לתוך החלון. הסתכלתי סביבי, וראיתי בקיר המטבח חור קטן עגול. תוך שניה סחטתי את עצמי פנימה; היה בפנים חלל קטן וצר. גם מסתור זה לא היה שווה הרבה, כי אפשר היה לראות בברור את החור בקיר. החלל הקטן הגיע עד מתחת לגג, ושם היה סדק קטן וצר. איך הצלחתי לדחוף את עצמי פנימה, למרות שגובהו היה בקושי 2/1 מטר, ומסמרים באורך אצבע קרעו את גבי עד זוב דם, יהיה לי לחידה לנצח. זה לא היה הכל. הצלחתי בעזרת הציפורניים להוציא כ20- לבנים מתחת לגג, ולסתום בהם את הפתח. ברגעים אלה הייתי מאד גמישה. דרושה הייתה גמישות של נחש להסתובב בתוך הסדק ולסדר את הלבנים. אינני יכולה לתאר את השניות האלה. אני רק .יודעת שעבדתי במהירות קדחתנית, ולבי נתן את הקצב עמום, כמו פטיש. סוף סוף גמרתי, ושכבתי ללא ניע, נושמת בכבדות, במסתור באמת נפלא. מיד אחרי זה שמעתי, שמישהו נכנס לבית, וזחל לתוך הבונקר הקטן בקיר. כמה שהבנתי מהלחשים הנרגשים, היו אלה שתי נשים. שכבתי ללא זיע, כמעט ולא העזתי לנשום. לרוע המזל, כאשר יגורתי-בא. השוטרים נכנסו לבית, מצאו את שתי הנערות המסכנות, גררו אותן מתוך המסתור, והכו אותן ללא רחמים. את הרגשתי, כאשר ראיתי, איך בודקים את הבונקר בעזרת פנסים, אינני צריכה לתאר. בקצור, לא מצאו אותי. ניצלתי. עוד שמעתי בברור, איך הוליכו את הנשים האחרות, ואז השתרר שקט מוזר. הכל נגמר. 400 בני אדם נרצחו ללא סיבה ובאכזריות. והאדמה לא פצתה את פיה. גם השמש המשיך לזרוח באדישות. עז פעתה, ובני אדם צחקו בעליזות. ידי התחפרו באבק עלית הגג, וזעם ללא מיצרים טלטל אותי. רציתי לזעוק, אבל לא זעקתי. רציתי לקלל, אבל יצאה לי תפילת הדיה על הצלתי. כמה עלוב בנן האדם, כמה מוג לב וקטן. מדוע קורה הבלתי נתפס, והנקמה כל כך רחוקה?.

 

 

.25.7.1943

 

 

התחלתי את רשימותיי שלשום; מאד מוטל בספק, שאוכל לגמור אותן. אשליות אינן במקום כאן. אני מרחפת כל רגע בסכנת חיים, אבל לזה כבר התרגלתי. אולי מחר כבר לא אהיה, וכבר לא   אכתוב יותר, היום אני עדיין עושה זאת. אני מוכרחה, כי אינני יכולה לזעוק את הכל, וככה אני כותבת, כל עוד אפשר, כל עוד אני חיה. אולי בכל זאת סוניה הקטנה שלי תקרא זאת, ואנשי, ואילזה...אם אשרוד אחרי המלחמה, אם... אנחנו יושבות בבית קטן, מט ליפול בכפר SNIDOWA. המקום במרחק 18 ק'מ מCZORTKOW-. הכפר מאוכלס ברובו באוקראיניים. אנחנו, כלומר המכרה החדשה שלי, שזכיתי בה ב- SNIDOWA גברת .B ואני הקטנה.

הבית משמש חדר יבוש, והוא שייך לTORBACH JEHEIT-, שהוא מלאך, למרות שאין לו כנפיים. אין לי תאור טוב יותר בשביל אדם שחרף את נפשו, כדי להציל שתי נשים עזובות, זרות לו לחלוטין, ועוד יהודיות. היו לי בCHARTAW- מכרים טובים מאד, אבל לא נמצא ביניהם אחד, שרצה להבין אותי. כאן התרחש נס נדיר.

אחרי האקציה הנוראה במחנה CHARTOW ביום 23.6.1943 פורק המחנה והעיר הוכרזה "JUDENREIN", כלומר טהורה מיהודים. השורדים המעטים חולקו למחנות שכונו "W" של מפקדת SS KAUTSCHUK בכפרים JEGIULNOWA וSAIDOWA-. (פרוש "W" הוא WEHRMACHT, כי מחנות אלה היו תחת מרותו). לפני כן נשארנו עוד כמה ימים במחנה USORTKOW והוכרחנו למיין ולארוז את חפציהם של הקורבנות האומללים.

 

עזבתי את המסתור שלי בשעה 12.00 בלילה, ואחרי חיפושים ארוכים ללא תוצאות מצאתי את החדר עם הנשים המעטות ששרדו. כאשר הופעתי חשבו אותי לרוח רפאים. בבוקר הלכתי למפקד המחנה "הסימפטי" שלנו, WOLF. למזלו הוא כבר איננו בחיים, אחרת היהודים שנשארו בחיים היו בודאי רוגמים אותו באבנים. כאשר ראה אותי, פניו נתכרכמו מתדהמה: "גברת גרטה! את חיה? מה אעשה עכשיו אתך? רק לחשוב על האסון! תומס חנן רק 100 ועכשיו באה אחת שלא חוננה ומתחצפת לחיות!" אני השבתי: "הטוב ביותר, שתוביל אותי לת. ותבקש ממני, לירות בי כהשלמה. הוא בודאי יעשה לך את הטובה הזאת!" זה היה לאדון "המצפוני" בכל זאת לא נעים, במיוחד לאור ההערות הנזעמות של הנוכחות. בנדיבות הוא הודיע: "טוב, כבר נבריח אותך כבר איכשהו פנימה". רצה המקרה, שעוד באותו היום ת. בעצמו ראה אותי. הוא בדיוק טיל עם SS STURMBANNFUERER "חביב" דרך המחנה, היה במצב רוח מרומם, וצחק בקול רם. אני בדיוק שפשפתי רצפה בחדר אחד, והוא הכיר אותי מיד: "את שם! את מבית הדפוס! אהה! אתמול הסתתרת!" קמתי מהברכיים, ועניתי בשלוה, עד כמה שהייתי מסוגלת: "כן, הסתתרתי!". הכחשה הייתה חסרת תועלת, כי הוא ידע בדיוק את מי חנן. הוא היה לגמרי נלהב: "טוב עשית זאת!", צרח, והראה אותי עוד במיוחד לאדון OBERSTURMBANNFUERER. "אתה רואה, הממזרה הזאת הסתתרה אתמול!". שניהם התפקעו מצחוק, והלכו במצב רוח מצוין. אדון ת. יעד אותי אח'כ אישית ל- SWIDOWA. "אתה רואה", אמרתי אח'כ לוולף, "הרוצח הגרמני יותר הגון ממך, היהודי!" הלכתי גם כמה פעמים לבית הדפוס, בו המנהל שלנו קבל התקפי זעם והשתוללות, בהם כנה את הGESTAPO- וכו' בשמות, שבתור גרמני לא היה צריך להשתמש בהם. לרוע המזל זה לא החיה את שותפי לעבודה הנרצחים. ניסיתי עוד כמה פעמים למצוא בונקר. אילו MAX חי, הייתי מצליחה. ככה מאמצי עלו בתוהו, ונאלצתי לנסוע ל- SWIDOWA למרות שהייתי מעדיפה לטוס לירח. בדרך עוד הייתה לי הרפתקה, שראוי להזכיר אותה. המשלוח לSWIDOWA- כבר יצא יום קודם. איחרתי אותו בגלל חיפושי אחרי בונקר. מיליציאנט (?) יהודי שהביא מכונת תפירה לJADIELNICA- הצטרף לנסיעתי. לא היו לי תעודות, כי לקחו לי את הכל הזמן האקציה, ותעודת המסע המשותף כבר הייתה בSWIDOWA-. כאשר העגלה הרעועה עזבה את CZORTKOW הייתי משוכנעת, שאני רואה את העיירה בפעם האחרונה. כמה קילומטרים אחרי .CZ ראינו משאית עומדת באמצע הכביש. הנהג שכב מתחת לאוטו, ומסביבו עמדו כמה גרמנים במדים. כאשר התקרבנו שמתי לב, שהמלווה שלי החוויר חיוורון מות. "אנחנו אבודים", הוא לחש לי. שם עומדים RUX, BRETTSCHNEIDER ו- ROSENOV. היו אלה הרוצחים הגרועים ביותר של הגסטאפו בCZORTKOW-, שכמעט כל יום הרגו יהודים אחדים. ואני בלי תעודות ובלי תעודת מסע! לפני היציאה מCZ-. בקשתי ממשהו לקנות לי ערמה גדולה של מאפה מתוק. בחרדת המות שלי, ומתוך ייאוש התחלתי לאכול בכל פה. ככה עברנו באיטיות ליד הנוראים האלה, שסקרו אותנו חריפות, אבל לא עצרו בעדנו. או שהיו במצב רוח טוב במיוחד, או שבגלל חוצפתי ניטל מהם הדבור. בהתחלה לא היה טוב בSWIDOWA-, כי לא הכרתי שם איש, אבל אחר כך התיידדתי עם גברת .B, והכל נהיה יותר קל. היה עלינו לעבוד בפרך בשדות, כל יום 14 שעות. כולנו קבלנו את סמל ה"W" והובטח לנו, שמחנות ה"W" לא יחוסלו בודאות עד אוקטובר, כלומר שנהיה בטוחים עד אז. האוקטובר היה עוד רחוק. אנחנו, כמובן, שוב האמנו את הכל, והתרגלנו. מכל הצדדים באו ידיעות מרגיעות, ונראה, שהכל היה בסדר גמור. אז באו גם לפני שבועיים ידיעות, שהחזית נפרצה והגרמנים בורחים, על נסיגה וכו'. האמנו להן ברצון, וכאשר ראינו באותו הערב 100 משאיות עמוסות לעייפה נוסעות בכוון לרומניה, ולמחרת עוד 60 כאלה, כששמענו אש תותחים והטלת פצצות חשבנו, שהשחרור הגיע. לרוע המזל הייתה זאת אזעקת שווא. עד היום אינני יודעת, אם היו אלה כנופיות או צנחנים, אבל העובדה היא, שהגס טפו, הז'נדרמים וחלק של ראשות החבל נעלמו למספר ימים מCZ.-, ובלבול גדול השתרר בין הגרמנים. לצערנו הכל נרגע שוב, הגרמנים חזרו, ואנחנו היינו עניים בתקווה אחת. מאורע זה נהיה לשריד המסכן של היהודים לגורלם, כי כמו ברק משמים בהירים התחילו האקציות שוב ב20.7.1943- . כל יום ב', ה19.7.1943- היינו קושרות פשתן. בערב הייתה בהלה קטנה במחנה, אבל בכל זאת שכבנו לישון. יום ג' קמנו בשעה 3.00, כי היה צריך לגמור את קשירת הפשתן עד עלות השחר. התחלנו לעבוד ב3.30- והיה עדיין כמעט חושך.

 

בשעה 4.00 התחילו להישמע יריות רובה בכפרים סביב לSWIDOWA-. בהתחלה לא ידענו, מה קרה, אבל יותר מאוחר הגיעה בשורת האזעקה מפי האיכרים: "יש אקציה בMUCHAWKA-, וככה גם בMILOWKA- ובULASZKOWOE-, ועוד!" המשכנו לעבוד במצב רוח, שאי אפשר לתאר. שדה הפשתן היה ממש ליד הכביש, ואנחנו ציפינו בכל רגע, שכנופיית הרוצחים תגיע. המנהל "החביב, אוהב האדם", והמשגיחים, שידעו בדיוק מה מתרחש בתוכנו, שאגו, כאילו נכנסה בהם הרוח: "יותר מהר! אתן רוצות שהפשתן יתקלקל? מה קרה לכן?" המשכנו מכאנית לעבוד, ופזלנו כל הזמן לכביש. סוף סוף גמרנו. השעה הייתה 8.00 בבוקר. עכשיו בא הדבר המנוול ביותר: אדוננו המנהל החביב שלח את כל הפועלים הנוצריים לשדות הגזר, שהיו רחוקים מאד מהכביש. אנחנו, היהודים, היינו אמורים להשאר בשדה הפשתן, ולבצע לקט של גבעולים. שם המנהל היה MUSIAL והוא היה פולני. זה הגדיש לנו את הסאה. זועמנו, תמרמרנו, והלכנו למחנה. המנהל השתולל, אבל בכל זאת נאלץ לשלוח אותנו לשדות הגזר. בינתיים באה בשורת איוב, שגם בJAGIELNICA-, במחנה "W" הבטוח כל כך התקיימה אקציה. עכשיר נטשנו את התקוה, שהגורל יחוס על המחנה שלנו. לא היה לי יותר שביב של תקווה. השלמתי. מי כבר ירצה לעזור לי כאן, אם חברים טובים בCZORTKOW- סרבו? פת אם ראיתי, שגברת .B הגיעה לשדה. היא קראה לי הצדה וספרה לי, שפולני הבטיח לה, להסתיר אותה, קודם בשדה, ואחר כך בבונקר בביתו. אולי היה מוכן, גם לקחת אותי. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להאמין בנס כזה. שזר יהיה כל כך אלטרואיסט? בשעה 6.00 הלכתי למחנה. מלאכנו המגן היה מוכן לקחת גם אותי. כעת הכנו את כל הנחוץ להעלמנו. במחנה שררו אימה ויאוש. היהודים מכרו את כל רכושם, והאכרים שלמו מחירים מגוחכים. בכל מקום ראו פנים מעוותים מפחד, וכלם שאלו: "ומה עכשיו?" JOZEK, מלאכנו, פולני צעיר, יפה כמו תמונה, עם נמוס של ג'נטלמן ולב מזהב טהור, הגיע עם חושך, והביא אותנו לשדה. הלילה היה שחור כפחם, וירד גשם קל. הגענו כעבור 2/1 שעה. JOZEK חפש מקום נסתר, ועזב אותנו. בלינו את הלילה לא שקטים וללא שינה. בשעה 4.00 בא JOZEK שלנו, הביא לנו בקבוק מים, לחם אחד, ביצים מבושלות ודובדבנים.

 

  היום בשדה היה נורא. השמש קפח בלי רחמים כמו בגחלים חורכים. היה לנו רק ליטר אחד מים וכמה דובדבנים. המים אזלו בשעה 11.00. רבצנו תשושות בלהט השמש וציפנו בגעגועים לערב הקריר, שיביא לנו את JOZEK עם מים. לפני זה הייתה לנו עוד חוויה מסעירה. בעל השדה, שבא לבדוק את מצב ההבשלה של התבואה בא במקרה, ומצא אותנו. נבהלנו נורא, אבל האיש הטוב הרגיע אותנו, והביא לנו מים. כעבור שעה הוא הופיע עוד פעם, והביא לנו חלב חמוץ, למרות שבינתיים התחוללה סופת רעמים, והגשם ירד בנחלים.נרטבנו עד לשד עצמותינו. מיד אחר כך בא JOZEK עם לחם מרוח בחמאה ודובדבנים, וספר, שבמחנה בינתיים הכל שקט. יום המחרת היה עוד יותר גרוע. משעה 7.00 בבוקר עד שעה 4.00 אחר הצהריים השתוללה ללא הרף סופת רעמים נוראה, עם ברקים מסנורים ורעמים כמו יריות תותח. מובן שגם ירד גשם זלעפות, אבל יותר רטוב מרטוב אי אפשר להיות. בצהריים בא בעל השדה והביא לנו מרק ירקות נהדר עם שעורה, וחלב חם. התחממנו, ומצב רוחנו השתפר בצורה ניכרת. מאוחר יותר בא JOZEK ולקח אותנו לעלית הגג שלו, כדי שנוכל קצת לישון, וליבש את בגדינו הרטובים לחלוטין.

 

 

 

 

 

 

 .29.7.1943

 

זה ארבע ימים, שלא יכולתי לכתוב. היום היום ה9- של דרך היסורים שלנו. לא חשבתי, שאדם יכול להיות כל כך קשוח. היום הבונקר שלנו אצל JOZEK אמור להיגמר, ואנחנו צריכות לעבור אליו. בינתיים גדלנו בעוד אדם אחד. איש צעיר, חברו ללמודים של .J, שבאקציה האחרונה בSWIDOW- נמלט בנס מפי הקבר, הסתתר כבר כמה שבועות, לפעמים בשדה, לפעמים אצל .J, יתחלק אתנו במסתור. עכשיו הוא וJ.- בונים את הבונקר. לצערנו הוא יהיה רק צר מאד, ואפשר יהיה רק לשבת או לשכב. ברם הכי חשוב הם האנשים מזהב, .J, אמו הזקנה ואחיו, ששמים את נפשם בכפם, כדי להציל אותנו. אני מקווה, שהכל יגמר בטוב, כדי שלמלאכנו לא יאונה רע. כאשר .J לקח אותנו ביום.25.7 לעלית הגג שלו יכונו להשאר שם שני ימים ושני לילות. לפני הכל התרחצנו ביסודיות, וישנו מספיק. בלילה השני הגיע האיש הצעיר שהזכרתי, הכרתנו "חוזה בונקר". A היה אמור להתחיל מיד בבנין, אבל השכנים התחילו לרנן, שJ.- מסתיר אצלו יהודים. נאלצנו לעזוב את עלית הגג וישבנו יום אחד ולילה אחד בחדר היבוש, שהזכרתי כבר קודם. שם היה נעים מאד ושקט. ההפרעה היחידה הייתה מהיונים של.J, שלא התנהגו כלפינו בנימוס. BABCIA הטובה הביאה לנו ארוחת צהריים חלומית: מרק ירקות ועוגת דובדבנים. גב' .B ואני שוב ראינו את העולם בצבעים ורודים. לצערנו הופרע האידיל הזה בערב בצורה אכזרית. אחין של .J גילה אותנו, אבל למזלנו חשב אותנו למישהו אחר. לצערנו שוב נאלצנו לצאת לשדה. הפעם .J הביא אותנו לשדה תירס, בו עברנו יום נורא. השדה היה קרוב לכביש, ובלי הרף עברו עליו אנשים. רעדנו כל היום מפחד. בערב גילה אותנו הכלב של רועה פרות. חשבנו, שינבח עלינו, אבל הוא היה הגון. רק רחרח אותנו והסתלק.כאשר סוף סוף החשיך היינו כמעט מתים מפחד. הלילה הביא לנו אימה חדשה. על הכביש נסעו מכוניות, זרקורים האירו את הכפר, ויריות הדהדו. גב' .B אמרה: "בודאי יש אקציה במחנה, ואנחנו אבודות!". אני חשבתי אחרת, כי לעולם לא הייתה אקציה בלילה. חוץ מזה: כל כך הרבה מכוניות וזרקורים בגלל בקושי 50 יהודים. לרוע המזל גם .J לא הופיע, ונהיה יותר ויותר חשוך, ופחדנו גדול יותר ויותר. בשעה 1.00 בלילה הגיע סוף סוף האיש שיחלנו לו. הוא היה מאד נרגש ולא ידע מה מתחולל. הוא הביא אותנו עכשיו לשדה תפוחי האדמה שלו, שהבטיח הגנה טובה, אבל הכריח אותנו לשכב על האדמה בלי להזדקף. בינתיים התחילו להמריא פצצות תאורה, והיינו בטוחים, ששוב הופיעו בסביבה שלנו פרטיזנים. בלינו לילה מאד לא נוח. בבוקר בא .J עם לחם בחמאה ומים. הוא לא היה מסוגל להגיד לנו כלום, כי היו אנשים בסביבה. מאוחר יותר עברה לידינו .B (אישה מזהב) ואמרה בלחש: " אל תפחדו. יש פרטיזנים, והגרמנים שומרים על הכביש". אלוהים יברך את נשמתה הטובה.

 

30.8.97

 

  אתמול לא הסתימה בנית  הבונקר שלנו, כי חסר עץ. הלילה סוף סוף הוא צריך להיגמר. למרות שהחיים בבונקר בודאי לא נעימים, הייתי שמחה מאד לו יכולתי כבר לזחול לתוכו. הפחד התמידי בפני הגילוי עושה אותי חולה לגמרי.

BABCIS הטובה נחמה אותנו איפוא, ואנחנו שמחנו מאד. רבצנו כל היום ללא נוע בתלם של שדה תפוחי האדמה. היום עבר בשקט, ואיש לא הפריע לנו. בערב בא .J ולקח אותנו לשדה התירס שלו. שם חכה לנו .A, השלישי בבריתנו. אכלנו תפוחי אדמה חמים, ביצים ודובדבנים, ושכבנו לישון. למחרת שוב היה חם להזויע, וסבלנו מאד. בערב הלכנו עם .J שוב לחדר היבוש. זה היה ליל אמש. את יום האתמול בילינו בשקט בגן, בין צמחי התירס. לצערנו התחוללה בערב שוב סופת רעמים, ונרטבנו לגמרי. בלילה האחרון שמרנו במשמרות. עכשיו השעה היא 10.00 לפני הצהריים, ואנחנו יושבים בחדר היבוש. גב' .B ישנה, ואני כותבת. A. הצעיר משלים את הבונקר שלנו, וJ-. יצא לשדה. כאשר אני חושבת על 10 הימים האחרונים, אני ממש צריכה לצחוק. כל לילה בילינו במקום אחר. פעם בדגן, פעם בתירס, ואז שוב בתפוחי האדמה. לא איכפת לי לגמרי. האדם מתרגל להסתפק. פעם לא הייתה לי מיטה רכה מדי, האוכל לא היה לי טעים, וכל החיים נראו לי משעממים. עכשיו אני מאושרת שיש לי שק עם קש לשכב עליו, במיוחד, אם הוא נמצא מתחת לגג ולא מתחת לשמים. כל מאווי ושאיפותי מצטמצמות בדבר אחד: "לשרוד עד סוף המלחמה". יהי המחיר אשר יהיה. כמה שהיה בלתי נסבל בבונקר, צריך להדק את השניים, ולהחזיק מעמד.

הידיעות הפוליטיות השתפרו באחרונה. אמול העתון הביא ידיעה מרעישה: מוסוליני התפטר. איטליה אמנם בינתיים נלחמת, אבל בודאי תוך ימים הציר המהולל ברלין-רומא ישבר. עכשיו באמת הנאה טהורה לקרא את העתון. כמה שמסווים את זה בדבורים יפים, הגרמנים הטובים, בכל מקום מורגש אי-בטחונם, וחששם מפני העתיד. ופחדם מאד מבוסס. הזועה, הבלתי נתפס שחוללו, מיליוני בני האדם הנרצחים, מעשי השוד, ובכלל הכל, שאיש לא יהיה בכלל מסוגל לתאר, יעיד נגדם. הם יודעים זאת בעצמם טוב מאד. בודאי עוד ילחמו כמו האריות, משום שאין להם מה להפסיד והם יודעים מה צפוי להם במקרה של תבוסה. עוד עומדים לפנינו ימים קשים, אבל אינני מפחדת בכלל ממלחמה ופצצות, רק אינני רוצה להרצח, כפי שרצחו את כל היהודים האומללים. רציתי לתאר את האקציה במחנה CZORTKOW, אבל עכשיו אני רואה, שלא הצלחתי. תארתי בקושי את החלק העשירי של המאורעות האיומים. כאשר המלחמה האיומה הזאת תסתים, ייכתבו בודאי אלפי ספרים, אבל אינני מאמינה, שמי שלא חווה בעצמו את האימה הבלתי נתפסת יוכל לתאר אפילו חלק זעיר מהמורא. הפחד הבלתי פוסק, חוסר הישע, זעם האין-אונים, שאנחנו חיים בהם כבר שנתיים. חיים? אי אפשר לכנות זאת חיים! קיימים כמו צמחים! הכל רק בתקווה הבלתי נכבשת לעתיד, שיהיה שייך לנו ולנקמתנו. לצערנו, רב אלה שכך קיוו שקועים בקברי אחים. המעטים ששרדו מוכרחים לנקום את אחיהם הנרצחים! לנקום, ינועו אמות ספי העולם, אחרת אלה שבקברים ההמוניים לא ימצאו את מנוחתם.

החלטתי, לכתוב בבונקר את קורותי במלחמה. אתחיל ביום, שקרע אותי מחיי משפחה שקטים, מאושרים, בו פרצה המלחמה חסרת הטעם מכל המלחמות. אמנם חלק של הארועים ארעו לפני 4 שנים, אבל אני זוכרת את הכל בדיוק. תמיד אהבתי רומנים של הרפתקאות. החיים עשו לי את "הטובה" והעניקו לי את ההרפתקאות הבלתי סבירות ביותר. אני אופטימיסטית ללא תקון. אולי אצליח בכל זאת לחמוק.

 

 

ע ב ר

מס'1

 

כעת יולי 1943, ואני רוצה לתאר אוגוסט 1939. כיום אני חסרת מולדת, ובודדת, למלוכלכת, לבושת בלויים ונדונה למות בידי הגרמנים. כיום אינני יכולה לנוע חופשית ומאושרת, שמצאתי חור של עכבר שאוכל להסתתר בו. אז...

 

זה היה ב24.- באוגוסט. המלחמה כבר הייתה באויר, אבל איש לא האמין בה באמת. ישבתי עם סוניה הקטנה שלי ועם MAREK בUSTRON-, בה בלינו חופשה, בתוך גן עצי הפרי הנהדר של הוילה בה גרנו. פצחנו אגוזים, כאשר באה בעלת הבית, נרגשת כולה, וספרה, שבמקום פרץ תוהו ובוהו. מצב בהלה זה נגרם מחמת חוזה אי-ההתקפה בין גרמניה ורוסיה. כל אורחי הקיטנה ארזו את חפציהם ונסעו הביתה. נדברנו מקודם, שבמקרה של מלחמה נסע להורי בעלי לCZORTKOW-. מאחר שעיר זאת הייתה במרחק 700 ק'מ מהגבול הגרמני הנחנו, ששם נהיה בטוחים יותר מאשר בחיקו של אברהם אבינו. מרק הלך מיד לכפר, כדי לקבל פרטים. הוא חזר כמעט תיכף, נרגש מאד ואמר: "לארוז, ולנסע ללא שהות!" למרות תחנוני לא רצה לבוא אתנו, אלא לחכות בTESCHEN- להתפתחות הענינים. ארזתי את חפצינו, ועגלת סוסים הביאה אותנו בשעה 6.00 בערב לבית הנתיבות. אני עוד זוכרת בברור, כמה יפה להפליא היה הערב. בזמן הנסיעה הקפתי עוד פעם הכל בעיניים. ההרים האהובים והמוכרים, יערות האורנים, האגם והאדוה בשדות התבואה. במחשבה שאלתי את עצמי בעצב: " האם אראה את כל זה עוד פעם?" בנסיע לCZ-. אני נזכרת רק בגועל. אמנם לא היה לי הרבה מטען, רק תיק יד, מזודה קטנטונת, ובתור גולת הכותרת סיר הלילה, עשוי מזכוכי של סוניה. עד KRAKAU הכל היה עוד נסבל, אבל שם היינו צריכים להחליף רכבת. ביד אחת החזקתי את המטען, בשניה היה צורך להרים את סוניה הקטנה מהרכבת. אחר כך דהרנו לרכבת של LEMBERG. מאחר שנסעו מאות אנשים, שררה מהומה שאי אפשר לתאר. סוניה בכתה ופחדה מאד. לא יכלתי כרגע לשים את לבי לכך, וגררתי אותה אחרי, כמו כלב דקל בלתי מחונך. במחשבה הענקתי לMAREK- כמה תוארים בלתי מחמיאים. אינני יודעת, איך הגעתי סוף סוף לתוך הרכבת. הכל היה מלא ודחוס, ולא היה מה לחשוב על מקום ישיבה. כומר אחד חביב רחם לבסוף על סוניה, והושיב אותה על מזודתו. בTARNOW- ירדו מספר אנשים, וקצין אחד לחם עבורנו וכבש לנו מקום. במקרה פגשתי אחר כך עוד מכרים מBIELITZ- ויתרת הנסיעה עברה טוב. מ- LEMBERG ואילך לא היו כמעט נוסעים, והחלפת הרכבות התבצעה בקלות. בשעה 6.00 בערב הגענו סוף סוף לCZORTKOW-. בבית הנתיבות לא היה איש לקבל את פנינו. נראה, שהטלגרמה שלנו עדיים לא הגיעה. שכרתי סוס ועגלה, ונסעתי לחנות של הורי בעלי. שם נכנסתי כמו פצצה משמים בכירים. הם חיו עוד בשלום העמוק ביותר, והסתערו עלי בשאלות. אז עדיין לא הבנתי מילה יידיש, וגם הפולנית שלי הייתה חלשה מאד. גם לא הייתי רגילה לפעלתנות של היהודים המקומיים. כאשר החמים הביא אותי לבסוף לאחותו של MAREK, הסתובב לי כבר הראש. רק בעבור כמה ימים התרגלתי לקרובי החדשים ולמנהגיהם.

הימים עברו מהר. צפיתי בגעגועים לידיעה מTESCHEN-. סוף סוף הגיע מכתב מMAREK-. הוא ארז את כל החפצים, ושלח אותם ברכבת, אבל בעצמו רצה לחכות ולראות, איך יתפתח המצב. המשכנו איפוא לחכות. הייתי לגמרי בלי חפצי, ונאלצתי לשאול את הכל, אפילו כתונת לילה, מגיסתי. לצערנו, הכל שנשלח באצעות הרכבת -אבד, ונשארנו ממש בחולצה אחת.

 

בונקר, 2.8.1943.

 

מאתמול אנחנו יושבים בבונקר. יותר קשה ממה שתארתי לעצמי. הבונקר צר מאד, והאויר נהיה מחניק כעבור כמה שעות. רק נר אחד בוער. אני מקוה, שנתרגל, כי מבחינות אחרות הכל בסדר. מארחינו כל כך טובים, שזה נדמה לאגדה. יש לנו שפע מזון, אבל נורא לשבת כך בתוך האדמה, כמעט בחושך, באויר הכבד והמעיק. מרגישים קבורים חיים. אתמול גב' B. הרגישה רע מאד. בראשית לא הרגשתי כלום, אבל כאשר זחלתי בערב החוצה, כמעט התעלפתי באויר הצח. היום כבר יותר טוב לנו. מתרגלים לכל. היום נקבל מנורת נפט וכריות. בינתיים אנחנו שוכבים על קש ועל שמיכה. יש לנו מעצר חושך (שיטת עונש להחמרת המעצר. [המתרגם]), רק שהאוכל מהמדרגה הראשונה. אצל האכרים אוכלים בבוקר את ארוחת הצהריים, והיום לדוגמה קבלנו דייסת תירס עם רוטב, מרק גזר בתפוחי אדמה, וצלי חזיר. אחרי הצהריים כנראה שנשחיל טבק, אבל בעלית הגג, ורק אם הכל נשאר שקט. היה טוב אילו יכולנו לבלות כמה שעות באויר הטוב.

עכשיו אנחנו קוראים את העתון יום-יום. איטליה עדין לא נכנעה. השבח לאל, במחנה שקט.

 

ע ב ר

מס' 2

 

עד ה1.9.39- עדין וקוינו, שאפשר יהיה למנוע את המלחמה. לצערנו, הייתה תקווה זאת אשליה, וביום זה הודיע הרדיו, שהמלחמה פרצה. אי אפשר לתאר את התרגשותי, כי ידעתי, שמרק עדיין בTESCHEN-, רק ק'מ מעטים מהגבול הגרמני. (אבוי, ההתעקשות הזאת, שהביאה אותו לאבדון). הימים הבאים היו עבורי מבוא-גהינום. רק ידיעות רעות באו לנו מהרדיו. הגרמנים התקדמו במהירות שלא מהטבע, ומשדר פולני אחרי משדר נאלם. סוף סוף, ב5.9- מרק הגיע. הוא נמלט מהגרמנים בעור שניו, לפעמים תחת ברד של פצצות. חלק מהדרך נאלץ לעבור ברגל. אבל העיקר: הוא היה בריא ושלם. לאחיו MAX לא היה מזל כזה. הוא איבד בעת הפצצת בית הנתיבות של KRAKAU את עינו הימינית. עכשיו הגיעו לנו ימים עצובים. רוב הזמן ישבנו ליד הרדיו ועקבנו בלב דואג אחרי ההתקדמות שלא ניתנה לעצירה של הגרמנים. היו גם כמה אזעקות-התקפות-אויר, אבל העיר לא הופצצה. ככה הגיע היום 17.9.39, יום א'. בשעה 6.00 בבוקר הקפיצה אותנו אזעקה מהמיטות. מהרנו למרתף נגד הרעשות אויר (קרי: למכבסה). לפני הדלת פגשנו את מושל המחוז של CZORTKOW, שבדיוק התכונן לעלות למכונית. הוא קרא מולנו: "הרוסים עברו את הגבול, ומתקדמים לCZORTKOW-! אל תדאגו!" נפלה לנו, כמובן, אבן מהלב. מי שבא היו איפוא הרוסים, ולא אויבינו בנפש, מהם חתנו. בשעה 10.00 הופיעו הטנקים הסוביטיים הראשונים בCZORTKOW-. מובן, שעמדנו במשך שעות ברחוב, והתפעלנו מהשורות האיסופיות של הטנקים הענקיים, ועליהם רוסים צעירים סימפטיים, שצחקו בעליזות, והעיפו קופקות וגפרורים לבין הילדים. עכשיו, עבורנו, המלחמה הסתיימה. קבלנו בבית חמתי חדר יפה וגדול, קנינו רהיטים פשוטים ואת החפצים החיוניים ביותר, והתחלנו בחיים חדשים, שכמובן לא היו דומים לאלה, שהיו לנו מקודם. אז, הייתי מאד אומללה מכך, וסבלתי מאד מגעגועים למקום שעזבנו. בעת, כשאני מוכרחה לחיות מתחת לאדמה, כמו חולד, בלי הנוחיות הפשוטה ביותר, רק על קש, בלי אור ואויר, נראים לי החיים של אז כמו גן עדן אבוד. אז חי מרק הטוב שלי, והייתי יחד אתו ועם סוניה. היום הוא מת, וסוניה אצל אכרים זרים. כבר שבועות אינני יודעת, מה שלום ילדתי.

 

בונקר, .3.8.1943

 

הלילה עבר גרוע למדי. המקום כל כך צר, שהאחד בועט בראשו של השני  ברגליו, או מגלגל את ראשו על רגליו של השני, וזה גורם לו, להכות סביבו לכל הכוונים. ברור, שהאחד מקלל את השני, וכך עובר הלילה "עשיר ומגוון", אבל לא בנעימים. אהא! מיטתי הטוב במחנה, למרות השק המלא קש והפרעושים כל כך נוחה! אתמול, בעלית הגג, השחלנו טבק, ונכנסנו רק מאוחר לצוללת שלנו. היום יצאנו לכמה שעות, אבל כרגע אנחנו יושבים בבונקר. שני חברי לסבל קוראים, ואני כותבת. אתמול כתבתי לאילזה. לצערנו אנחנו זה יומים בלי עתון, ולא יודעים, מה מתרחש.

 

 ע ב ר

 מס' 3

 

  החורף הראשון שבילינו בCZORTKOW- היה קר מאד. לא היינו רגילים לקור כזה, ומאד סבלנו ממנו, במיוחד משום שהיו לנו בגדי חורף רק בצמצום.גם הספקת המזון הייתה גרועה, ונאלצנו לחכות בתורים למשך שעות. מרק קבל עבודה כמנהל חשבונות ראשי בבית חרושת לספירט. מאחר ולא הייתה לו הכשרה יסודית במקצוע הזה, למד לעתים עד חצות הלילה. גרנו עם הגיס MAX ומשפחתו בדירה אחת. לאט לאט התחלנו להתרגל לחיים החדשים. בדצמבר הייתה לנו חויה, שהבהילה אותנו בהתחלה, אבל נגמרה בטוב. ביום קר מאד חזרMAX בשעה 10.00 בבוקר הביתה ( לא היה לו אז מקום עבודה קבוע ). אנחנו אכלנו ארוחת בוקר במטבח, בו התאספנו כולנו, כי שם היה הכי חם. הוא היה קצת מודאג ואמר: "בודאי קרה משהו בעיר. הכל מקום עומדים משמרות עם כידונים על הרובים!" "ואני," אמר מרק "שמעתי בברור יריות בלילה!" ברגע זה נשמע צלצול נמרץ בדלת. הסתכלנו האחד על השני, והרגשתנו ניבאה לנו רעות. לבסוף הלכתי לפתוח את הדלת. שני קצינים גבוהים רוסיים, אקדחים עם ניצרה פתוחה בידיהם, עמדו לפני. אחריהם עמדו שלושה חיילים, גבוהים כמו עצים. לבי נפל עד לנעלי, ובודאי לא נראיתי חכמה ביותר. "? MOZNA" (המותר?) שאל אחד הרוסים. "! MOZNA" עניתי אוטומטית. בעדינות הזיזו אותי הצידה, ונכנסו לחדר הראשון; אחריהם נעו החיילים ברקיעה. הלכתי אחרונה אחריהם. הרוסים הסתכלו מתחת למיטה, לתוך הארון ואחרי הדלת. אחר כך הלכו לחדר השני, וחזרו על אותם התמרונים. לבסוף חפשו גם בחדר השלישי, ואחר כך נדחפו לתוך המטבח, שבלאו הכי כבר היה מלא וגדוש. שלושת החיילים הענקיים כבר לא היו מסוגלים להיכנס, ונאלצו להשאר עצובים בחוץ, לפני הדלת. במטבח עמדו כולם בפנים חיורות ונבהלות. שני הרוסים, שפרט למילה MOZNA לא אמרו מילה, ועדיין החזיקו באקדחים שלהם הביטו על הנוכחים במבט חד ובוחן. כנראה נראיתי להם הראויה ביותר לאמון, כי הבוגר יותר פנה אלי בקול מורם, ונאם נאם ארוך. אני כבר הזכרתי את ידיעותי הרבות בשפה הרוסים, וככה הוא הגיע בדיוק לנכונה. הכל הנאום הבנתי רק את שתי המילים "דם" ו-"מדרגות". שמתי לב, שMAX- ומרק החוירו עוד יותר, ושאלו בהיסוס: "על המדרגות שלנו היה דם?" "כן! ולא רק על המדרגות, אלא גם לפני דלת הבית, ועל השלג. מה קרה פה?" בראשי נערמו המחשבות. דם על המדרגות ולפני הדלת? פת אם "נפל לי האסימון", והתחלתי לצחוק בכל פה. הרוסים הביטו עלי הזעם, והאחרים חשבו שהשתגעתי. "למה את צוחקת?" גער בי הרוסי. עכשיו התחלתי להסביר להם ברוסית היפה ביותר שלי, שהדם הגורלי נבע מתרנגול מסכן, שקיפח את חייו הצעירים ביד העוזרת שלנו. פני הרוסים הראו, שאינם מאמינים. טוב ויפה, אבל איפה התרנגול? למזלנו הוא לא בושל, ולא נאכל. רצתי למזוה, והבאתי בקערה גדולה את הCORPUS DELICTI- ("גוף הפשע"). הקצינים בחנו את התרנגל "הרצוח" בעינים בוחנות, הסתכלו אחר כך עלי, שעדיין צחקתי בקול, אחר כך על האחרים, שהתחילו לנסות בבישנות לחיך, ולבסוף על החיילים, שהשגיחו דרך סדק בדלת בכל המתרחש, וחיוך רחב היה נסוך על פניהם. ואז, כמו אודם השחר עבר חיוך חרישי על פניהם החמורות, שהשתחרר לבסוף בצחוק רם. עוד הלכתי אתם לחצר למזבלה, כדי להראות להם את מקום נוצות התרנגול האומלל. הם דפקו לי בידידות על הגב, וכינו אותי "אישה לענין". אחר כך באו עוד פעם לדירה, חלקו סיגריות, וספרו, שבלילה הקודם התנפלו פושעים בלתי ידועים על חיילים רוסיים פצועים בבית החולים, ואפילו הרגו אחד מהם. מאחר ודירתנו לא רחוקה מבית החולים, והם גילו עקבות דם, היו להם כבר החשדות הגרועות ביותר. "היה לכם מזל!" הם נפרדו מאתנו, לא בלי לדפוק לי עוד פעם בהערכה על הכתף. אחר כך לקח לנו כמה שעות להשיג שוב שווי משקל נפשי. לארוחת הצהריים בכל זאת טעם לנו מצוין התרנגול הגורלי.

 

 בונקר, 5.8.1943

 

ערב שלשום והלילה היו נוראים. נאלצנו לבלות את כל הזמן בבונקר, כי איש לא היה בבית. בחוץ חום טרופי, והאויר בבונקר נהיה כל כך גרוע, שהנר כבה. בלילה שרר חום כל כך אכזרי, שלא יכולנו לעצום עין. לעומת זאת האתמול היה נעים. JOZEK שחרר אותנו כבר בשעה 5.00 מהכלא שלנו. השמש לא זרח עדיין, ובילינו את כל היום בדיר העזים הקטן, שמתחתיו נמצא הבונקר שלנו. דיר זה גובל בבית מגורי מארחינו, וBABCIA- נאלצה לעבור עם המזון שלנו דרך החצר. ביתו של JOZEK נמצא בתבורי הכפר, ומימינו ומשמאלו יש לו שכנים אוקראיניים, ומשום כך זהירות הוא צו השעה. היינו מאושרים, שניתן לנו להיות האויר הצח. יש להעיר, שהאויר הצח היה ריח של דיר עזים, וגם בית השמוש האלגנטי שלנו (קרי: דלי) נמצא באותו המעמד, ומכאן, שהנחוח היה בלתי רגיל. בבוקר עמדתי זמן ארוך ליד סדק הדלת, והסתכלתי בגעגועים לחצר. כמה נהדר היה הבוקר, ובאיזה התלהבות הייתי רצה החוצה, ומטילה את עצמי לתוך העשב הרטוב מטל. השמש זרח, והטל הבריק על הגבעולים. כאילו פיה טובה פזרה בלילה אלפי יהלומים. עולם החיות התעורר לאט. קודם באו התרנגולות, מגעגעות בחפזון, מגרדות ושורטות בחול הגברות הזקנות, מציצות העליזות, אבל לא פחות נחפזות, הצאצאים. במיוחד מתוקים היו 12 אפרוחים, שבקעו לפני יומיים, עם אמם המודאגת. 10 סלילי צמר צהובים, ושנים שחורים, עדיין כושלים, אבל כבר תרנגולות קטנות ונבונות. אחר כך בא, לאט ובכובד ראש סיח חום ויפה כמו תמונה. בזהירות הוא הרים את הרגלים הדקות והאלגנטיות, פרופיל הסוס העדין שלו רכן לאדמה, ופה ושם תלש גבעול. בסוף הופיע חתול שמן, שחור-לבן. בעצלנו קמר את גבו, נשכב בשמש, והתחיל להתרחץ ביסודיות. מיד הייתי מתחלפת עם כל אחד מהחיות האלה. גם עם העז הלבנה, שהעלתה גירה בעצלנות, רבוצה על קש, שהיה לפני החדרון שלנו. כל יום אתמול השחלנו טבק. JOZEK הביא לנו הרבה עתונים, גם הוצאה פולנית סודית, שהייתה מאד מענינת. לצערנו, לא קרה שום דבר חשוב. קוראים הרבה דברים מבין השורות, ומאורעות גדולות מרחפות באויר. צריך להזדיין בסבלנות. במחנה נשאר שקט. לצערנו JOZEK מאד מודאג, כי האוקראינים בכפרים שכנים שונים רצחו שוב כמה פולנים. אנחנו מקוים, שיישאר שקט כאן.

 

ע ב ר

מם' 4

 

החורף הלך וקר כמעט שנבצר מאתנו לעזוב את הבית. עם הילדים אי אפשר היה לצאת בכלל. גוון מעט הביאו לנו החיים ביחד עם שכנינו הרוסיים, שאתם התידדנו במהרה. עליז במיוחד היה חג ראש השנה 40/1934 שחגגנו במשותף, ובו למדנו את המנהגים הרוסיים היפים והרבים. אז, מרק חלה הרבה. היו לו בעיות רציניות בקיבה, וגם סוניה חלתה לעתים קרובות. חודשי החורף עברו בחד-גוניות ובעצב. סוף סוף שוב הגיע האביב. במרס 1940 התחילה הנפקת הדרכונים הרוסיים. בהזדמנות זאת מרק עשה שטות רבתית, שבעבורה אבדנו מאוחר יותר את כל רכושנו שעדיין נשאר לנו, והפך אותנו ממש לאביונים. למרות שנולד בCZORTKOW- לא הגיש את בעודת הלידה שלו, אלא תעודת תושב של קהילת TESCHEN. מובן, שמאז נהגו בנו כבזרים, ולא הורשינו להשאר בCZORTKOW-. עבורי, זאת הייתה מכה קשה. הייתי רגילה סוף סוף לחיים כאן, היו לי קרובים ומכרים, והייתה לנו דירה נאה. עכשיו שוב נאלצנו לארוז את חפצנו, ולנדוד אל הבלתי נודע. רציתי לנסוע ללמברג, שבה חיו כמעט כל מכרינו מTESCHEN-, אבל מרק, שחברת הספירט שיבצה אותו בכפר קטן בWOLLYNIEN-, לא הסכים בשום אופן. בהתחלה הוא נסע לשם, והשאיר אותי לבד בCZORTKOW-. לא יכולתי להשאר בדירה, כי בכלל אסור היה לי לגור בCZORTKOW-, וככה עברתי לבית הקטן, המט ליפול, בו גרו חמי. שם היה נורא. במיוחד חולדות שמנות שיצאו בלילות מחוריהם, והסתובבו בנחת על השולחנות ועל הכסאות. בלילה הראשון כמעט מתתי מפחד, ולקחתי לי למיטה חתול עם ארבעה גורים. בבוקר אטמתי את כל החורים בגבס ושברי זכוכית, והונח לי קצת מחיות הפרא האלה. סוף סוף, אחרי כמעט שבועיים, ואחרי שהמשטשרה כמעט תפסה אותי, בא לי סימן חיים ממרק. כעבור זמן קצר הוא הגיע בעצמו. הוא סיפר נפלאות מעבודתו החדשה, אבל העלים, שמקום מגורינו החדש היה כפר קטן, קרוב לעיר KRZEMIENIEC. את האמת טיפטף לי הזהירות, טיפה טיפה, כאשר כבר ישבנו באוטובוס לTARNOPOL-, ולא יכולתי לעשות דבר בענין.

 

בונקר, 6.8.1943

 

אתמול ישבנו בעלית הגג, השחלנו טבק, והלכנו מאוחר מאד לישון. היום אנחנו שוב יושבים בחדר עם הניחוחות. הלילה עבר טוב, כי הבונקר היה מאוורר. אנחנו מקווים, שגם להבא נוכרח רק בלילה לבלות בבונקר. האסיף במלוא עוזו. J. ואחיו, שיפה כמוהו, רק קצת מלנכולי, עובדים קשה בשדות. כבר יומיים אין לנו עתון, אבל J. הטוב הביא לנו כמה ספרים.

 

בונקר, יום ג' 10.8.1943

 

הימים האחרונים עברו בשקט ובחדגוניות. את הלילות בלינו בבונקר, ואת הימים בחדר עם השחלת טבק או עבודות בית אחרות, כמו קילוף שעועית מהקליפה, קילוף תפוחי אדמה וכדומה, שנותנת לנו עכשיו BABCIS הטובה, על בקשותינו הדוחקות, באופן שוטף, מה שעושה אותנו מאושרים. ראשית אנחנו מורידים בהרבה מהעומס הרובץ על האישה הזקנה, ושנית עובר לנו הזמן קצת יותר מהר. בשבת אחה'צ וביום ראשון הייתה לנו בהלה רבתית: שהינו בעלית הגג, וזרים הסתכלו פנימה. כבר חשבנו, שגילו אותנו, אבל כל מה שקרה היה רק הפחד הגדול. עכשיו אנחנו כבר לא עולים לעלית הגג. זה מסוכן מדי. יותר טוב, אנחנו נשארים בחדר "מדיף הנחוח", שהוא מקום יותר בטוח. אני עכשיו ישנה בבונקר כמו במיטה שמימית, מהסוג של .LOUIS XIV. אני מאמינה שגם חברי מרגישים כך. אתמול לא היה שקט בכפר, וקראו לשומרים למשרדי הקהילה. היהודים של המחנה ברחו לשדות, כי חששו מאקציה. בינתיים הכל שקט. אנחנו מקווים, שלא יקרה כלום!

ביום א' היה לנו  סוף סוף עתון. OREL נפלה. החזית המזרחית בכלל התחילה לנוע. הפולנים כאן כבר רואים את הרוסים בKIEW-. אני הייתי מרוצה, אילו CHARKOW הייתה נופלת. בסיציליה נפלה CATANIA, והאיטלקים עדיין נלחמים.

 

בונקר, יום ד', 11.8.1943

 

אמש היה מאד מסעיר. נשמעו מספר יריות, והאכרים ספרו, שבאו גרמנים רבים.

זחלנו מיד לתוך הבונקר, והינו מאד עליזים, למרות שהמנורה לא בערה היטב והפיצה פיח. בערב הביאה לנו את תפוחי האדמה הרגילים, אבל הפעם עם חלב חמוץ. ברוך השם, הכל נשאר שקט.

 

בונקר, יום ו', 13.8.1943

 

In der Kammer still und dunkel

Sitzen drei auf einem Sack

Und man hort ihr leis Gemunkel'

"Warum's so lange dauern mag?"

Die Uhr ist nun doch sicher zehn

Wir warten schon so lang,

Und Babcia ist noch nicht zu sehn,

Der Hunger macht uns krank!

 

 

Da endlich knarrt die Haustur leis,

Die Drei, die sind voll Freud,

Denn Babcia bringt die Lieblingsspeis,

Vergessen ist alles Leid.

Die Drei ergriffen die Gabeln wild,

Man sturzt sich nur so aufs Essen,

Kartoffel heiss, wie schmeckt ihr mild,

Wie bald seid ihr aufgefressen.

בונקר, יום א' 15.8.1943

 

אצלנו, ברוך השם הכל הסדר, והימים עברו בשקט. בבוקר J. העיר אותנו. ב8.00- אנחנו אוכלים דייסת תירס או איטריות בחלב ומרק גזר עם תפוחי אדמה, ואח"כ עובדים בחריצות. בשעה 2.00 יש ביציות עם לחם, וכאשר המצב "על הגובה" יש עגבניות ותה קמאמיל, ואז שוב עובדים עד החשכה. בשעה 10.00 ( לחידה לי, מדוע כל כך מאוחר ) מגיע עוד סיר ענק עם תפוחי אדמה חמים עם מלפפונים חמוצים או חלב חמוץ. ואז - לבונקר למנוחת הלילה. ככה בערך מתנהל יומנו, שמושלם בקריאת עתונים, רחיצה, תפירה וכ'ו. היום מנוחת שבת ( יום א'). גברת B. ואני ישנו כמעט עד הצהריים. ביום א' בבוקר יש גם תמיד קפה ולחם בחמאה, וגם ארוחת הצהריים חגיגית. מה שיתנו לנו היום אינני יודעת עדיין, אבל אני כבר רעבה כמו זאב. ואז באה BABCIA הטובה, ו...אוכל!

היום קבלנו מרק עוף באיטריות, וחצי פרגית; וכמובן את מרק הגזר הבלתי נמנע, שאותו השארנו לנו הפעם למאוחר יותר, משום שהיו לנו בעיות לבלע את כל מרק העוף עם האיטריות ( או יותר נכון, את האיטריות עם המרק, כי הסיר היה מלא וגדוש באיטריות, והיה רק קצת מרק ). אני עוד חמה לגמרי מהעבודה.

בימים האחרונים היו לנו כל הזמן עתונים. במזרח ובסיציליה משתוללים קרבות נוראים. הגרמנים מתגוננים כמו האריות, ואיטליה לא נכנעה.

בכפרים וביערות בסביבה מסתובבים באחרונה הרבה פרטיזנים. הם מבקרים בלילות באחוזות האיכרים, ומדאיגים מאד את הגרמנים המסכנים. אילו רק באו אלינו, היינו מיד הולכים אתם. אומרים, שבקרבת STANISLAU מתחוללים אתם קרבות רציניים.

 

בונקר, 17.8.1943

 

היום נבהלנו נורא. אנחנו בדיוק אכלנו בשלוה את מרק הסלק  (גזר?[המתרגם]) כאשר POLDA חיוור מפחד, הסתער פת אם לתוך החדר: "המשטרה אצל השכנים!". "שלום עליכם!". במהירות הבזק זחלנו את תוך הבונקר. כאשר A. זרק את הדברים פנימה, זרק לי החפזון את הלחם הכבד על הראש, ושפך עלי חלב רותח, כאשר העביר לי את הסיר. אחר כך ישבנו, רועדים מפחד, למשך חצי שעה בחושך, עד שלבסוף J. שחרר אותנו. הייתה רק בקורת על החזירים. שלשום היה לקוי ירח נהדר. ישבנו ליד דלת החדר והתפעלנו ממנו מאד.

 

ע ב ר

מס' 5

 

גם הנסיעה לHORYNKA-, (זה היה שם הכפר), לא עברה בלי  הרפתקאות. דבד ראשון לא היה לנו רכב. אח'כ מרק נאלץ לנסע מTARNOPOL- לCZORTKOW- כדי לפקח על העברת החפצים. גם בזה הייתה לנו "התקלות". רציתי להשאיר את הדברים הטובים יותר אצל החמים, ובמיוחד את התכשיטים ואת חפצי הערך. גם הפעם מרק עמד על שלו, ומאוחר יותר הכל אבד לנו. בזמן שהותו של מרק בCZORTKOW- בלינו סוניה ואני מצוין בTARNOPOL-. שוטטנו כל היום בעיר, הסתכלנו בחלונות הראוה, ואכלנו המון ממתקים. אחרי שלושה ימים בא מרק עם הרכב, והמשכנו בנסיעה. מאחר שביום זה לא היה אוטובוס, נאלצנו לקחת סוס ועגלה. היה חום חורך, והנסיעה הכל מאשר נעים. עד כמה שהתקדמנו יותר מזרחה הכפרים נהיו יותר עניים ופרימיטיביים. הכביש יותר ויותר מלא מהמורות, ומצב הרוח שלי צנח כמה מעלות מתחת לאפס. בשעה 7.00 בערב נחתנו סוף סוף, עיפים עד מוות, כוויי שמש ומאובקים, במרחק 10 ק'ם מHORINKA-, בעירה הפיצפונת הרוסית WISNOWIEC. המקום היה אפרפר. הרחוב מרוצף בחורים,בתים קטנים מטים ואנשים מלובשים בדלות שהתפעלו מאתנו כמו מפלא העולם השביעי. הייתי רגילה בשלזיה לכפרים אחרים, ולא הפסקתי להשתומם. הכי הרבה הסלידה אותי הטינופת הנוראה ששררה בכל מקום.

עכשיו באה לנו אי-נעימות חדשה: העגלון שלנו לא הסכים, בעד שום מחיר להמשיך לנסוע, הוציא אותנו האדיבות מהעגלה, איחל לנו כל טוב ויפה, ונעלם. וככה עמדנו בWOLLYNIA- היפה, ולא ידענו מה הלאה. סוף סוף הלכנו למשהו, שכינה את עצמו בגאווה אכסניה (פונדק ?), שבו הביאו אותנו אפילו לחדר מיוחד. מרק ניסה לטלפן לHORYNKA-' כדי שישלחו לנו עגלה משם. זה לקח לו יותר משעתיים, אבל לבסוף קבל קשר, וחזר חוגג. סוניה הייתה מאד "לא נוטה חסד", ישנונית, עיפה ומלוכלכה. היו לי די בעיות אתה. חכינו וחכינו לעגלה, ובשעה 10.00 בערב עוד ישבנו באכסניה. מקרה מזל בא לעזרתנו: אוטובוס צבאי רוסי עצר לפני בפונדק, ולקח אותנו אתו, ולפני שידענו כבר היינו במטרה.

 

בונקר, יום א',22.8.1943

 

הימים האחרונים היו מאד לא נעימים. האוקראינים בכפר שוב התחילו לרנן אחרי J., ונאלצנו לבלות אל כל הימים בבונקר. רק מאוחר מאד בערב, ורק מוקדם מאד בבוקר זחלנו למחצית שעה קצרה החוצה. למזל הכל נשאר שקט, וגם השמועה נאלמה. היום מארחינו הלכו לכנסיה, ואנחנו יושבים משום כך בבונקר. באחרונה הופיע בסביבתנו בלי הרף פרטיזנים במדים רוסיים. הם באו אפילו לאחוזה כאן בכפר, ולקחו שני סוסים אתם. לצערנו הגרמנים ירו בשנים מהם.

סיציליה נכבשה על ידי בנות הברית. צ'רצ'יל נסע לאמריקה, לפגוש את רוזבלט. חוץ מזה לא קרה כלום.

 

ע ב ר

מס' 6

 

היה בערך 11.00 בלילה. סביב חושך שחור כמו עורב. לא ראו אפילו את היד לפני העיניים. מרק, המצוי במקום מישש ממש בחשכה, בזמן שאנחנו צפינו בהכנעה למה שיביא לנו הגורל. סוף סוף קרא בשמחה: "גדר הגינה בידי!". בזהירות, אצבע ליד אגודל, הגענו לדלת הבית. עכשיו היה עלינו להעיר את אנשי הבית. בהתחלה דפקנו בדלת בצניעות, ואחר כך חזק יותר ויותר. בסוף מרק לקח אבן, והלם בדלת בכל הכוח. מתים היו קמים לתחיה ברעש הזה. כלבי כל הבתים השכנים פתחו בקונצרט יבבות, שיכול היה לחולל חיל ורעדה. סוף סוף, אחרי חצי שעה לפחות התקרבו צעדים בגרירת רגלים. פתחה את הדלת נערה בשערות בלונדיניות בלתי מסורקות, בגיל בלתי ברור, מזוהמת מעבר לכל תאור, עם קלסטר פנים מטומטם. כשראתה את מרק חיכה לחביבות. המשהו המפוקפק הזה הייתה השפחה של בעלת הבית החדשה שלנו, ושמעה לשם המצלצל "LAMPILA". עברנו במטבח אפל, וגענו לחדר מואר בקושי במנורת נפט, ששימש בתפקיד חדר שינה, חדו אכילה וטרקלין בו-זמנית. משתי מיטות עץ פשוטות התרוממו ארבעה פרצופים מיושנים. אבא, אמא, בן ובת. למרות החום החלונות היו מוגפים, והמשפחה ישנה מתחת לכסתות נוצות כבדות. בחדר שרר חום אכזרי. בעלת הבית, אישה ברונטית, יפה כמו תמונה, במימדים של ולקירה, קמה מיד, ועל אף מחאותינו הכינה לנו ארוחת ערב מלאה מסלט, לחם, בשר ותה. אחרי הארוחה הביאה אותנו לדירתנו, שהייתה עדיין בלי רהיטים. הייתי מופתעת מאד, כי הדירה הייתה יפה מאד. היה בה חדר גדול ויפה, מטבח נאה, ומרפסת שצמחה עליה גפן בר. במטבח עמדה מיטה, שנשכבתי עליה אחרי התלבטות. הקש עליה היה מונח פתוח, בלי שק, והיה רק מכוסה בקושי בסדין גס. סוניה נרדמה מיד. מרק נשכב על הריצפה, על שמיכה. גם אני ניסיתי לישון, אבל גדוד פרעושים, שכנראה חיכו רק לי, התנפלו עלי, ששים לקרב. אחרי קרב חסר סכוי של חצי שעה ברחתי ללא כבוד מהמערכה, כלומר מהמיטה, ונשכבתי על הארץ. בשעה 2.00 בלילה הגיע סוף סוף המטען שלנו, שסבל קצת מהגשם. הוצאנו את המזרונים מהאריזה, והשארנו את היתר למחרת.

 

בונקר, יום ד', 25.8.1943

 

Die Nacht hat wieder ihr schwarzes Kleid Gebreitet uber die Erde,

Kinder zum Bunker wirds langsam Zeit

Damit es zu spat nicht werde.

 

Die Drei steigen nieder ins enge Gelass,

Man streckt nun die muden Gebeine,

Man stosst sich solange um seinen  Platz

Bis jeder mit sich kommt ins Reine.

 

Im Bunker wirds dunkel und still''

Die Drei erwarten den Schlummer.

Jedoch der Flohe gibst leider viel

Und machen den Dreien viel Kummer.

 

Erst kratzt sich Tina, dann kratzt sich Grete,

Auch Scheiko kratzt sich die ganze Zeit.

Die Drei haben  wirklich grosse Note'

Wer hilft den Armsten in ihrem Leid?

 

Man kauft ein Pulver' man staubt und man niest,

Die  Flohe jedoch, die niesen nicht;

Die lachen und denken: "Du dummes Biest,

Du willst uns besiegen, du armer Wicht?"

 

Ja weisst du doch nicht wie gescheit ist der Floh,

Du meinst schon du hast ihn bezwungen,

Da streckt er die Beine und springt und ist froh

Und du siehst es ist dir mislungen.

 

Drum merk dir mein Lieber

Die Moral der Geschicht'

Einen  Floh zu uberlisten

gelingt so  leicht nicht.

 

בונקר, יום ה', 26.8.1943

 

לשם שנוי הסתערה B. ביום ב' בפנים חיוורות מפחד לבוך החדר: "משטרה!". הייתה זאת רק אזעקת שווא, אבל היא עלתה בעצבים ובבריאות. גם ביום ד' נפל עלינו פחד נורא. ב4.00- בבוקר, ואנחנו עוד ישנים שינה עמוקה, שמענו פת אם דפיקות חזקות בדלת ובחלונות הבית, ואחר כך בליל קולות בשפה הגרמנית. מיד אחרי זה דפק J. בדלת הבונקר, ואמר, שהוא מוכרח להלוות עם סוסים לשני גרמנים. מאוחר יותר באה B. וספרה, שהגרמנים תופסים אנשים, ומביאים אותם לגרמניה, לעבודה. שמענו גם כמה יריות, והיינו בדאגה גדולה על J. שלנו. הוא חזר במהרה, והכל היה בסדר..

אתמות שמחנו שמחה ענקית: CHARKOW פונתה על ידי הגרמנים, "לפי תכנית", מאחר שהפכה רק לערמה עשנה של עיים. משונה, שכל הערים שהגרמנים נאלצים לפנות הם רק "ערמה של עיי מפולת". אם מודיעים אחר כך, שהפציצו עיר זו או אחרת, הכל קם מהאפר. אני רק מתפלא על הטפשות ללא גבול של הקוראים הגרמניים, שמאמינים כל זה. אבל אולי הם בכלל לא מאמינים! בחזית הרוסית מתחוללים קרבות עזים. מה שצ'רצ'יל ורוזולט החליטו בQUEBEC- עוד לא ידוע. כעת איטליה מופצצת נמרצות.

היום לפני שנה התקיימה בCZORTKOW- האקציה הגדולה הראשונה, שעלתה החייהם של 2600 יהודים. ביום הזה הגרמנים השליכו בפעם הראשונה את המסכה, והתגלו כמה שהם באמת: רוצחים חייתיים, קרים וחסרי רחמים! אם אגיע ברשימות שלי, אתאר את האקציה הזאת בפרוטרות. אם לא אזכה לחיות עד אז, יעשו זאת אחרים. הכל יבוא לאור היום. את כל קברות האחים יפתחו. הנרצחים יקומו, ויצביעו בעצמות ידיהם על הרוצחים. אני מקוה שבקרוב, אהא אלוהים, אני מקוה שבקרוב.

 

ע ב ר

מס' 7

 

השבועות הראשונים בHORINKA- עברו מהר מאד. בכלל נהיה הרבה יותר טוב מאשר חשבתי. בהתחלה היה קשה להתרגל, אבל אחרי חודש כבר היו לי הרבה מכרים, ובסוף נדמה היה לי, שאני נמצאת במקום קייטנה. סוניה הייתה מאד נלהבת מחיי הכפר, ובכלל לא רצתה לשמע על CZORTKOW. גם אני התרגלתי מהר, והזמן שחיינו בHORINKA- היה היפה ביותר במשך כל המלחמה. חודשי הקיץ עברו בשקט, בלי מאורעות מיוחדים. קנינו אפילו רדיו טוב, היו לנו תמיד ספרים טובים מKRZEMIENIEC-, ומהר הרגשנו יותר טוב מאשר בCZORTKOW-. בספטמבר מרק נסע למשך חודש ללמברג, מקום שהיה צריך לעבור קורס למודים. באי-רצון נשארתי לבדי בכפר, אבל לא הייתה לי ברירה. בדיוק אז גם מת חמי, ומרק לא יכול היה לבוא לCZORTKOW-, אפילו ללויה. בלמברג הוא ראה את כל מכרינו מTESCHEN-, ואני מאד קנאתי בו. עם שובו הכרחתי אותו לספר את הכל בפרוט רב; סחטתי אותו כמו שסוחטים לימון. לבסוף בא הסתיו, ואתו יום הולדתה של סוניה, שנחגג בחגיגיות רבה. כל הבובות שלה קבלו שמלות לבנות, היא קבלה מתנות, והייתה בשמים העליונים. ((Im siebenten Himmel. מובן, שהייתי צריכה להזמין גם את כל חבריה מהכפר לקקאו ועוגה. בסתיו המאוחר השתנה מזג האויר, והתחיל מה שכינו "תקופת הבוץ הרוסית". הכביש, שהיה רק דרך עפר, הפך למדמנה שאין להתגבר עליה, ובשבילי השדה, שהיה לפעמים הכרח לעבר בהם, נדבקה האדמה השמנה של WOLLYNA כל כך לנעלי הגומי, שרק בקושי אפשר היה להרים את הרגליים הכבדות. משום כך צימצמנו את טיולינו לגינה, שהייתה יבשה יותר. אם כבר נאלצתי באמת ללכת לכפר או למפעל הספירט, היה זה תמיד מסע מסעיר, במגפי גומי שאולים וכו'. היה חסר רק המצפן. באוקטובר 1940 מרק נסע עם המאזן לTARNOPOL-' ובשובו הביא אתו איש חביב, שהיה אמור לעזור לו בארגון מחדש של המשרד.

 

בונקר, יום ב', 30.8.1943

 

המריבה הראשונה בבונקר.מעציב מאד, אבל בלתי נמנע. ארבעת הימים האחרונים עברו בשקט, בלי מאורעות מיוחדות.

 

בונקר, יום ג', 31.8.1943

 

האוירה ממשיכה להיות מתוחה. עם A. אינני מדברת כמעט, עם TINA בכלל לא. אמנם רבתי קודם עם A., אבל כפי שזה תמיד, אנחנו הנשים נפלנו האחת על השניה. (כמובן, רק ציורית). לצערנו, מארחינו שוב מאד מודאגים. הגרמנים דורשים כמעט כפליים מסים, מאשר בשנה שעברה. בהרבה כפרים פרצו מהומות ביניהם והאיכרים הממורמרים. בכפר השכן ירו בשנים, שסרבו לשלם את המס המוגדל. לאט לאט היורה מתחילה לרתוח. הלואי, תגלוש במהרה.

בחזית המזרח קרבות בלימה עזים, עם פריצות חזית "לא חשובות" של הרוסים. הנראה-בתקווה שלנו, הם יפנו בקרוב עיר יותר גדולה "לפי תכנית".

 

בונקר, יום ד', 1.9.1943

 

תאריך ראוי שיזכרו אותו! ארבע שנים מלחמה! כבר ארבע שנים משתוללת המלחמה הזאת הנוראה מכולן! כבר ארבע שנים נופלים אלפי בני אדם, ועריה הגדולות והיפות ביותר נהפכים בשיטתיות לעיי מפולת. מזה ארבע שנים רוצחים יהודים, פולנים, רוסים ועמים אחרים. מחנות הרכוז מקבלים כל הזמן הספקה חדשה של קורבנות. רצח, שחיתות,סחיטה, סדיזם ועוד עומדים בפריחה. בשביל הגסטאפו, הקריפו, הז'נדרמריה ומוסדות דומים אחרים "ראויים לברכה" הגיע תור הזהב. ואיך קוראים לכל זה? "סדר חדש באירופה!" ציון לא רע. כמעט אפילו מצוין. הגרמנים מסדרים הכל לטובתם המירבית. מה ששלי שלי, ומה ששלך גם כן שלי, ומי שלא אתנו הוא נגדנו, ומחסלים אותו. והיהודים? הם אשמים בכל, נמחוק אותם, איפוא. העמים המשוחררים של אירופה חורקים שניים בחוסר אונים, והיו כבר מראים לגרמנים "סדר חדש". יהודי אירופה, לצערנו כבר לא חושבים על כך. להם המלחמה כבר אבודה. הם כבר לא יראו את סופם הבזוי של הרוצחים. פרט לבודדים, אולי. המתקפה של היטלר נגדנו, היהודים, הצליחה, אבל לא תביא לו זרי דפנה.

אתמול, בבונקר, השלמנו בחגיגיות. אחרי הצהריים היו גרמנים בכפר, וJ-. "בינקר" אותנו. לא היו לנו גפרורים, ונאלצנו לשבת שעתיים בחושך. A. התחיל לספר בדיחות, וצחקנו מאד. בשעה 7.00 J. הביא לנו את העתון, ששיפר את מצב רוחנו שהיה טוב, עוד הרבה יותר. TAGANROG ליד הנהר MIUS פונתה, אחרי שנחרבה כליל, "לפי תכנית". בגזרות האחרות של החזית נמשכים קרבות בלימה עזים. לצערנו חלה מלך BORIS II מבולגריה במחלה קשה. מי יודע, מה מסתתר אחרי זה?!

 

 בונקר, יום ה', 2.9.1943

 

נראה, ש"חיסלו" את המלך המסכן, כי היום הוא כבר מת. אפשר לקרא בעתון, שהבולגרים מאד מתאבלים עליו. "המלך מת, יחי המלך!" SIMEON II יורשו המאושר. אני חושבת, שהוא עדיין זקוק לחיתולים. בוריס מת מדלקת ראות בשני הצדדים, סתימה של מסתם הלב הימיני, וגם שבץ מוח. לפי דעתי ההדיוטית קצת הרבה מחלות לבן אדם יחיד, אפילו שהוא מלך. "משהו רקוב במדינת דניה!". הגרמנים הכריזו שם על מצב חרום, כדי להשמר מהשפעות זרות.

העתונים כותבים, שTAGANROG- פונתה, בלי שהרוסים אפילו הרגישו בכך. זאת הטקטיקה החדשה. "הגנה גמישה". התחמקות, ניצול מרחב המלחמה העצום, קיצור החזית. בגרמנית טובה: נסיגה. הנסיגה הזאת אמנם עדיין מסודרת, ולא מה שאנחנו מצפים לו בגעגועים, אבל בכל זאת התחלה מעוררת תקווה.

אתמול היינו  חרוצים מאד, והשחלנו 21 חוטים של טבק. בערב ב9.00-, ואנחנו יושבים עם J. בחדר, התחיל פת אם פעמון החווה לצלצל. אש! J. רץ בחפזון. POLDA הופיעה אצלנו, וקראה בהתרגשות, שהציתו את אסמי המסים. דרך החלון יכונו לראות את האש הענקית. המראה היה נפלא. אגדי האש האדומים-מבהיקים היו ניגוד נהדר לשמים שהיו בחושך עמוק. מובן, שלא היה לנו זמן להתפעל מההצגה, כי זחלנו מיד לתוך הבונקר. שם ישבנו ברגשות מעורבים. A. שתמיד ראה שחורות, ותמיד ניבא שיתרגשו עלינו האסונות הגדולים ביותר היה משוכנע, שעכשיו המשטרה תעצור את כל הפולנים, ואת J. שלנו כמובן ראשון, ולא נשאר לנו מה לקוות. היינו כבר מדוכאים לחלוטין, כאשר B. הביאה לנו את תפוחי האדמה של הערב. האסם בכלל לא בער, אלא רק ביתו של איכר עני עלה באש. היינו מאושרים, אכלנו בתאבון את תפוחי האדמה שלנו, ושכבנו לישון.

 

בונקר, יום ו', 3.9.1943

 

היום J. שלנו עשה שטות רבתית. הוא סיפר למכר יהודי, שעדיין חי במחנה, שמסתתרים אצלו יהודים. אמנם זה מכר טוב שלנו, שבעצמו ילך בימים הקרובים לבונקר, אבל מדוע שמישהו ידע עלינו, בזמן שזה כל כך מסוכן? והאדון FR. הטפש עוד בא לבקר אצלנו. הסברנו לו הסבר היטב את דעתנו. אני מקווה, שלא יחזור. אין זו הרגשה נעימה לדעת, שימשהו יודע על המחבוא שלנו, שהשגנו אותו במאמצים האלה.

 

בונקר, שבת, 4.9.1943

 

אנחנו עובדים עכשיו במלא הכוח על הטבק. אנחנו צריכים למהר, כדי שלא ירקב כלום, כי זה כבר סוף היבול. כבר יומיים TINA כועסת על A. נסיונותי לתווך לשלום דחו שניהם בקרירות. לא נעים לשבת בין שני "קוטרים".

אתמול FR. הגיע עוד פעם. זעמנו מאד, והוא הבטיח, לא לחזור על כך. ממנו שמענו, שהשרידים הזעירים של יהודי CZORTKOW נפלו קרבן לאקציה של JAGIELNIC. (האקציה הייתה ביום 20.7.1943). ביניהם כנראה גם גיסתי TONI עם שני ילדיה. אני כותבת זאת כל כך שקטה, כאילו זה היה הדבר המובן מאליו ביותר בכל העולם. אינני יודעת, אם נהינו כל כך קשוחים, שאנחנו כבר לא מתרשמים משום דבר? לא, זה אננו כך. משתדלים לדחות את המחשבות על כל האיום שראו,חיוו ושמעו. פשוט לא רוצים לחשוב על כך, שאיש מבני האדם, שרק עכשיו חיית אתם, דברת אתם, קווית אתם, ופחדת אתם, נמצא אתנו. לפעמים מצליחים, אבל תדיר, בלילה, באים כל הזכרונות ומציפים כמו מבול שאי אפשר לעצרו, את מוחנו המיוסר. נגד זה אין הגנה. שוכבים, וזעת-פחד קרה פורצת מכל הנקבוביות. כל האקציות עוברות לפני עיני רוחנו, וחווים עוד פעם את הפחד הנורא של הרגעים לאיומים, עד שבאטיות ובעמל שוב נרגעים, והסיוט סר. דבר אחד בטוח: נורמלים לגמרי כבר לא נהיה, אם באמת נזכה לחיות עד השחרור.

זה יומים אין לנו עתונים.

 

ע ב ר

מס' 8

 

חברנו לבית החדש, גם כן משפטן במקצוע, היה חברו של MAREK בבית הספר, והביא שנוי נעים לחיינו החד-גוניים בHORYNKA-. במיוחד סוניה התלהבה ממנו, כי הוא פינק אותה לפי כל כללי המקצוע. ב7.11.1940- אמורים היינו לחוג את חג מהפכת האוקטובר. במפעל הכינו ארוחה שופעת, ולא לשכוח, שתיה שופעת. כמה ימים לפני כן, התבקשתי לחברה הגב' דירקטור לדיון בתכנית-האוכל של החג. הדיון היה מאד ער, כי השתמשנו בתנועות ידיים, כאשר הקשר שבעל פה נכשל. סוף סוף הכל נקבע, והתפריט מורכב. דאגתי להביא טבחית ממדרגה ראשונה שעבדה לחתונות, שבאמת הכינה את הכל ללא דופי. האוכל נבחר לטעמם של האיכרים. היו קרפיונים בקריש, צלי חזיר בהרבה מאד שום, צלי בקר ענקי בתפוחי אדמה, כרוב ומלפפונים, צלי טחון עם סלט וגולש. אחר כך כמות בלתי נדלית של עוגות פרג, כופתיות ריבה, לחמניות, ועוגיות אגוזים לליקר. מכל הדברים הטובים האלה היה כל כך הרבה, שלא האמנתי, שיאכלו את הכל.

היום החגיגי הגיע. כבר ב8.00- בבוקר הלכתי למפעל, כדי לעזור בהכנות. קודם ערכתי את השולחנות, קשטתי אותם בפרחי סתיו, ועטרתי את תמונות סטלין, לנין ואנשים אחרים גבוהים בשפע של ירק אשוחים. משכתי שרשרות ניר צבעוניות דרך כל החדרים, ותליתי למפיונים בכל מקום. הדירקטור היה נלהב לגמרי. "KRASIWA' KRASIWA, MARGARITA FEDEROWNA!" לבסוף הכל היה מוכן, ומהרתי הביתה, כדי להתהדר, יחד עם סוניה. בפעם הראשונה אחרי בריחתנו מTESCHEN- לבשתי את שמלת המשי היחידה שלי. גם סוניה הייתה מאד מקושטת, וגאה כמו טווס. ספק, אם היינו מעוררים סנסציה כזאת בTESCHEN-, כפי שעשינו בHORYNKA-. בשעה 7.00 נכנסנו, יחד עם מכרנו, אדון G. אל האולמות המאורים בחגיגיות, בהם שתי תזמורות רעשו, לפעמים ביחד ולפעמים ליחוד. לרשות התזמורת האחת עמדו מפוחית אחת, חצוצרה אחת ותוף. לשניה היו כנור (שמעו והשתאו!), גם כן מפוחית, ומשהו לא ברור, שהיה צריך ליצג סקסופון. המוסיקה הייתה הנאה אומנותית מושלמת. בתוכי המעט התפוצצתי מצחוק, אבל אסור היה להראות זאת. ישבו ליד השולחן, וכל הדברים הרבים המזינים נעלמו בין רגע. עם זה שתו בירה מקוררת בקרח. אחרי האוכל קם הדירקטור, ונאם נאום ארוך ומצלצל, שרק את מחציתו הבנתי. כולם הסכימו בהתלהבות, מחאו כפיים ושאגו. סוניה, שנרדמה בחיקי, הקיצה בבהלה. הבאתי אותה לדירת הדירקטור, והשכבתי אותה שם לישון. כאשר חזרתי לאולם, כולם כבר היו שמחים מאד. הבירה, השנפס והליקר עלו לאיכרים הטובים לראש. נאמו נאומים לחיי כל הנוכחים והלא נוכחים. הרימו את הדירקטור ואת אישתו, שהייתה לבושה בשמלת משי ירוקה כעשב, על הכתפיים. בקיצור, מצב הרוח היה מרומם מאד. ואז תפסו את מרק המסכן: "CHAJ ZIWE NASZ GLAWBUCH!" (יחי מנהל הספרים הראשי שלנו!) וכבר הוא עף לגובה, ומיד בא גם תורי. עד כה נזהרתי משתית ליקר, כי חששתי מההשפעה המשותפת של בירה ושנפס. אבל, זמן קצר אחר כך בא הגורל בדמותו של מנהל ספרים ישר מאחד הכפרים השכנים. "מה", הוא צעק, "GLAWBUCHOWA שלנו בכלל לא שותה! זה צריך להשתנות!". הוא תפס כוס: "CHAJ ZIWE STALIN!" ברם, זו הייתה רק ההתחלה. מיד אחר כך שתו לחיי כל המכרים, פקידים ואיכרים, וכמובן, אי אפשר היה לסרב. התוצאות לא אחרו לבוא. אחרי חצי שעה החדר התחיל להתנדנד בעדינות, ועשר דקות לאוחר יותר הייתי מלאה כחבית.

 

בונקר, יום א', 5.9.1943

 

היום יש לנו מעצר בונקר, כי כולם הלכו לכנסיה. TINA וA-. סוף סוף התפיסו שוב, שוב שוררת איפוא הורמוניה ביננו.

אתמול היה לנו עתון. בנות הברית נחתו בקלבריה. הייתה רק הערה קטנה על כך. רק הזכירו כדרך אגב. מה שלא נעים לגרמנים לא מודיעים, או מודיעים רק בקיצור. בחזית המזרח הגרמנים ממשיכים לסגת. מההודעות המפותלות אי אפשר לדעת כמה שהרוסים התקדמו. בכל מקרה כבר נלחמים לא רחוק מSMOLENSK-, מערבית מCHARKOW- ומערבית מהMIUS-. צ'רצ'יל הגיע לושינגטון.

 

בונקר, יום ד',8.9.1943

 

היום יש לי יום עלוב. כאבי שניים נוראים מענים אותי.

בנות הברית כבשו ברלבריה כבר 5 ערים גדולות, ביניהן את הנמל הגדול REGGIO.

מה שקורה באמת בחזית המזרח אי אפשר להבין מהעתונים, שכותבים רק על קרבות עזים וממושכים. בקושי שלושה משפטים.

 

בונקר, יום ה', 9.9.1943

 

השן קצת נרגעה, והכאבים נהיו נסבלים יותר. מאידך יש לנו דאגה נפשית קשה. J. הטוב שלנו שייך לארגון פולני חשאי. אתמול אסרו חבר מהארגון הזה, ומצאו אצלו עתון. עכשיו חושש J., שבחקירה (הגרמנים יודעים איך לחקור) הנאסר ימסור על יתר החברים. זה היה נורא עבור J. וגם עבורנו, כי אז בודאי יהיה חפוש בביתו. בכלל אסור לחשוב על אפשרות כזאת. J. הלך לכפר שכן, כדי לברר פרטים, ואותנו "בינקר".

קלבריה הדרומית נתפסה על ידי בנות הברית. על חזית המזרח אין ידיעות.

 

אחרי הצהריים.

 

לבסוף חזר J. והביא ידיעה שקשה להאמין לה: אומרים, שאיטליה נכנעה! הוא שמע זאת מגרמני-לפי עמו ((VOLKSDEUTSCHER, שברשותו רדיו. זה היה יפה מלהיות אמת, אבל אני לא רוצה להסיק מסקנות נמהרות. כבר נחלנו כל כך הרבה אכזבות אכזריות, שאינני מאמינה, עד שאקרא על כך בעתון.

J. הביא לנו עתון מהעיר, ובה לצערנו בשורה רעה. נאמר, שהנאסר כבר מסר שמות. J. מדוכא מאד, ולא יישן בבית.

מצב רוחנו מתחת לנקודת הקפאון. אפילו העתון לא יכול לעודד אותנו, למרות שהביא ידיעות משמחות מאד. איטליה טרם הוזכרה, לעומת זאת, שבאגן הDON-, לשם קיצור החזית, פונתה STALINO לפי התכנית. גם בגזרות האחרות נסוגים הגרמנים, כנראה. היינו שמחים, אילולא היו לנו דאגות כבדות כאלה.

 

בונקר, יום ו', 10.9.1943

 

הלילה היה נורא. כמעט ולא יכולנו לעצום עין. כאשר נבח כלב בקרבת מקום, נדמה היה לי, ששעתי את צעדי הגסטאפו. J. לא נראה בכלל. B. מסתובבת בעינים דומעות. עם כל הצער, עוד אנחנו תולים על צוארם. אנחנו יושבים מדוכדכים בבונקר. כמה חשוכים וחסרי תקווה הם החיים למרות הידיעות הפוליטיות הטובות.

 

אחרי הצהריים.

 

הידד! השמש שוב זורח. הנאסר נמלט מידי הגסטאפו, כאשר רצו להעביר אותו לבית סוהר. כרגע הביא לנו J. את הידיעה הנהדרת הזאת, כולו קורן שמחה. כמה טעים עכשיו הלחם הטרי עם חלב העזים, שקודם לא הצלחנו לבלוע. אנחהו שוב יושבים בחדרון, ומרגישים כאילו נולדנו מחדש. אם גם תתאשר הידיעה על כניעת איטליה, אני חושבת, שאפרץ בשירה בקול רם. אתמול הייתה לשנו חויה מוזרה בבונקר. צפרדע אחד תעה ונכנס אלינו, וקפץ רטוב וחלקלק על רגלי. TINA פחדה נורא, ואלצה את A. לרצוח את המסכן הקטן. אחר כך ישבה עוד שעתיים ברגליים אסופות, ואי אפשר היה להניע אותה להרגע ולשכב. יצאנו מהפחד - נכנסנו לפחד אחר. לפני שעשה נשמעו יריות, וA-. ציווה עלינו להיכנס לבונקר. לבסוף הגיע J. והוציא אותנו משם. כמה גרמנים ירו בכפר בברוזים, לשם שנוי, ולא ביהודים.

 

 ע ב ר

 מס' 9

 

  מה שעוד קרה בארוחה החגיגית הזאת אני יודעת רק במטושטש, כמו דוך צעיף. מאד בנימוס לא התנהגתי בשום מקרה. מרק ומר G. סיפרו לי את הדברים הנוראיים ביותר, שכביכול פשעתי. בטוח שחבקתי את הדורקטור שלנו ברגש. בכל מקרה הוכח, שניסיתי לשאת נאום. עכ"פ בלתי נתפס לי, איך מרק הצליח (כי גם הוא היה קצת "מומרץ") לאסוף את כל כפצינו ואת סוניה, ולעטוף את עצמו ואותי בכל העטיפות. אני כבר לא הייתי מסוגלת למחשבה צלולה. רק אזכור, שסוניה אמרה תוך שינה: "נדמה לי, שאמא השתגעה". גם לדרך הביתה דרך ים הבוץ זכורה לי רק במעומעם. איך הגעתי למיטה אינני יודעת. למחרת בבוקר התעוררתי עם כאב ראש אדיר. בהתחלה המיטה עוד קצת התנדנדה, אבל אחרי מקלחת קרה התאוששתי לאט, והתחלתי לחשוב על המאורע. לפני הכל התפלאתי, שכל החפצים היו עדיין אתנו. נעלי וגרבי היו מצופים בבוץ עד הברכיים. על הסדין היו עקבות של בוץ. נראה, שלפני שנרדמתי עוד טילתי על המיטה. בשלתי קפה חזק, והערתי את שני האדונים שלי. הם מתחו אותי נוראות, ושמחתי מאד, כאשר סוף סוף התנדפו למשרד.

 

בונקר, שבת, 11.9.1943

 

היא האמת, האמת לאמיתה! קראתי זאת כבר כל כך הרבה פעמים, שאני יודעת זאת בעל פה. "בגידה של מרשל BADOGLIE". איטליה נכנעה ללא תנאי!! איך היה נראה פרצופו של היטלר, כאשר קיבל את הידיעה זאת? נבקע הציר המהולל ברלין-רומא, שחושל לנצח, מושיע תרבות המערב מפני הברברים האנגלוסקסים. מבשר הסדר החדש באירופה, משחרר העמים הקטנים המדוכאים (איזה אירוניה). התפוצצה הידידות הלבבית והחמה שלא ניתנת לפירוד בין שני הדיקטטורים הגדולים, שאפשר להתפעל ממנה בתמונות משותפות ללא ספור, בסנטר מורם, בפוזה "כל זה סר לפקודתי". הדידות הזאת, הבלתי ניתנת לשבירה התפוצצה כבועת סבון. MUSSOLINI שקע אל הבלתי ידוע (כנראה שהעביר את עצמו או הועבר על ידי אחרים לעולם יותר טוב, או יותר גרוע) והיטלר? איש גדול, מה עכשיו? על השאלה זאת יענו לנו קורות הימים הבאים.

העתון מאתמול הביא רק בקיצור את הידיעה מלשכת בעתונות הבריטית, בלי הערות משלהם. הידיעה זאת עולה, שBADOGLIO- פנה מיד אחרי התפטרותו של מוסוליני ביום 25.8.1943 פנה לבנות הברית, והציע להם את הכניעה. משא ומתן לשלום התקיים בארץ נאוטרלית, וביום 3.9.1943 נחתמה הכניעה ללא תנאי של איטליה, בהתניה, ששביתת הנשק תכנס לתוקף רק ביום המתאים ביותר לבנות הברית. יום זה הגיע עכשיו. גלולה מרה בשבילך, אדון GOBBELS היודע הכל! איך יתכן, שאתה, ששום דבר לא נסתר ממך, יכלת לכתוב בעתון שלך על "העמדה הבלתי ניתנת לערעור" של איטליה. "איטיה לעולם לא תכנע ללא כבוד". "איטליה ממשיכה להלחם לצידה של גרמניה עד לנצחון הסופי הבטוח", וכו', כשכבר אחרי גבך יש משא ומתן על שלום. איך יכול היה לקרות, שעוד ביום 8.9.1943 נלחמו צבאות גרמניה, שלא היה להם מושג,לצד בני בריתם, כפי שהאמינו, כאשר הכניעה כבר הייתה חתומה לפני ימים? באיזה שקרים יוציאו את עצמם מהדילמה? באיזה מילים יפזרו חול בעיני הגרמנים, שכל כך הרבה פעמים כבר רימו אותם? אני לא מקנא בך, אדוני שר ההסברה!

אי אפשר להתנבא היום על השלכות כניעתה של איטליה, אבל דבר אחד בטוח: כבר התקרבנו לנצחון הסופי כברת דרך טובה.

מודיעים מהחזית הרוסית, שאחרי קרבות כבדים והרס כל בתי החרושת והתעשיה הגרמנים נאלצו לפנות את אגן הDONEZ-, כלומר כם פה בשורות טובות. משום כל אלה מצב רוחנו מרומם מאד. אנחנו נשמרים עכשיו מאד, ויושבים רוב הזמן בבונקר, שבן די נסבל, מאחר שבחוץ כעת מזג אויר קריר יותר. גילינו אתמול, שסיגלנו לעצנו נמוסים של חפרפרות. אנחנו כבר לא יכולים להתנהג בדירה אמיתית. TINA הייתה צריכה ללכת לדירתו של J., כדי להביא משהו. היא חזרה מסונוורת למחצה, והתנהגה בצורה כל כך מוזרה, שJ-. שאל אותה כמה פעמים בתדהמה, מה היה לה. "למה את מסתכלת כך מאחוריך? למה את מדברת כל כך בלחש?

 

בונקר, יום א', 12.9.1943

 

 אבוי, חגגנו מוקדם מדי. בעתון של היום הייתה מקלחת קרה כקרח למצב הרוח הטוב שלנו. עכשיו מד-החום של מצב רוחנו מאד הנמיך. אצל A. אפילו כמה מעלות מתחת לאפס. בכל זאת אי אפשר להערים על הגרמנים, כפי שחשבנו בתמימותנו. אתמול עוד שברתי לעצמי את הראש, איך יוציאו את עצמם מהעסק. יפה, את הדאגה יכולתי לחסוך לעצמי. כאשר האיטלקים נכנעו, תפסו הגרמנים כמעט את כל ארצם. פלדמרשל KESSELRING תפס את רומא ואת עיר הותיקן (האפפיור בודאי התלהב מאד), ROMMEL את איטליה הצפונית, RUNDSTEDT צרפת הדרמים וVON WEICHS- את הבלקן. הכל היה מוכן ללא דופי, ובנות הברית, שביחד עם האיטלקים רצו להכין מלכודת לגרמנים, נלכדו בעצמם. עוד פעם תחבולה רעה של היטלר הצליחה. מעציב אבל אמת. אנחנו צריכים לבלוע את התרופה המרה, ועוד פעם לדחות את שחרורנו, שכה נכנספנו לו, לזמן בלתי מוגבל. כנחמה פורטה אפשר לקבל, שכוחות בריטים ואמריקאיים חזקים נחתו בSALERNO-. כמו במקרים רבים במלחמה הזאת, גם פה באו שוב במאוחר. עכשיו יצטרכו להלחם על כל שעל אדמה באיטליה.

מחזית המזרח באה בשורה טובה: בגזרה האמצעית נלחמים כבר ליד KONOTOP, לא כל כך רחוק מKIEW-. אני אשמר מאד, לא הפרוץ שוב בקראירת נצחון, ולא לעמוד אחר כך המו פודל, ששפכו עליו מים.

 

ע ב ר

מס' 10

 

ביום 15.11.1940 אדון G. נסע לדרכו, ואנחנו חסרנו מאד את חברתו העליזה. מזג האויר נהיה יותר ויותר סתיוי ובלתי ידידותי. בגשם ירד כמעט בלי הרף, ובהפסקות הייתה לחות רבה והיה ערפלי. כמה יותר נעים היה במטבח החם שלנו, שבערה בו אש עליזה, ומנורת נפט פזרה את אורה החם והידידותי. סוניה ואני בכלל לא השתעממנו. לה היו המון דאגות מהילדים-הבובות שלה, ואני קבלתי תמיד ספרים טובים מKRCEMIENEC-, או שעבדתי על עבודת יד. ככה הגיע חודש דצמבר, ואתו השלג הראשון וכפר קל. מזג האויר היה נהדר, והדרכים קפואות. ארזתי את סוניה היטב, ושוב התחלנו לטיל. בדצמבר סבל מרק כמה פעמים מהתקפים כבדים בקיבתו, והיו לי בעיות חמורות אתו. לעתים היה כל כך גרוע, שכמעט ואיבד את ההכרה. בעלת הבית תמיד נחמה אותה בהזדמנויות כאלה בהרבה רגש: "זה מאד עצוב, אבל שלא יהיה לך איכפת; גם בעלי לא יחיה עוד הרבה זמן"! חודש דצמבר בכלל עמד במזל רע עבורי. שתי שניםם טחנות התחילו לכאב לי לסירוגין, שכמעט לא יכולתי לסבול זאת. שן אחת הגיבה על מאכלים חמים, והשניה על מאכלים קרים, שלבסוף כמעט שלא העזתי בכלל לאכול משהו. בלילה אחד בא השיא: שתי השניים התחילו יחד, כאילו נדברו, ואני כמעט השתגעתי. טפטפתי ספירט נקי, טיפות שניים וצרי, עשנתי סיגריות, שמתי רטיות קרות וחמות, אבל כלום לא עזר. לבסוף התיאשתי, לקחתי בקבוק ליקר לימונים ונכנעתי לסביאה אילמת. מרק, ודייר המשנה שלנו, אדון P., יהודי חביב מKRZEMIENIEC-, כבר ישנו מזמן. לאט לאט האלכוהול התחיל להשפיע, הכאבים דעכו, ועמדתי להרדם. פת אם נפתחה ברעם דלת המרפסת שהתנפחה מאד מחמת השלג, ולא מיתן היה לסגרה. שני רוסים, מכוסים בשכבת שלג עבה, במגפי גומי, נכנסו בצעד כושל, תוך פליטת הMOZNA"-?" המקובל. כאשר ראו אותי נדהמו, והתחילו להתנצל בפרץ של מילים. הם אוכסנו בבית הזה, אבל טעו בדלת. אחרי הרבה התנצלויות רצו להתרחק, כאשר סוניה הקטנה, שהתעוררה מהרעש, התישבה במיטתה. שניהם מיד נחפזר אליה. האחד הוציא הפוחית פה והתחיל לנגן, והשני תפס את הילדה, והתחיל לרקוד אתה. מרק ואדון P. באו בבהלת מות, לבושים רק בתחתונים מהחדר השכן. מהצד השני באו, גם כן מעורטלים לא מעט, בעלי הבית שלנו. מהר מאד נהיה מאד שמח. אחרי הבקבוק הראשון של ליקר הלימונים באה שניה, ורק אחרי השעה 2.00 בלילה התרחקו אורחינו, אחרי "תודה רבה" לבבי. כמה ימים אחר כך קראתי לשנים המתמרדים לסדר, נסעתי לKRZEMIENIEC-, ועשיתי להם סתימות. בהזדמנו זאת הכרתי את משפחתו של האדון P., שקבלה אותי בחביבות. גיליתי בWOLYNIEN-, שאלה המכונים היהודים הרוסיים הרבה יותר חביבים ומכניסי אורחים מאשר אלה מGALICIA-. גם האיכרים שונים לגמרי מאלה שבCZORTKOW-. זאת הסיבה, שבWOLYNIEN- הרגשנו בבית הרבה יותר מהר, מאשר בCZORTKOW-, מקום שהיו לנו כל כך הרבה קרובים ומכרים.

 

בונקר,יום ג', 14.9.1943

 

עתון אתמול הביא נאום "הפירר" שלנו. עולה ממנו, שהגרמנים כמובן ידעו את הכל מראש, והכניעה של איטליה לא הייתה הפתעה לאיש. הוא התלונן בבכינות, איך גרמניה כל הזמן נלחמה באוצץ עבור האיטלקים, וזאת הייתה התודה שהיא מקבלת. איטליה כבר הייתה מאבדת את אפריקה הצפונית בחורף 1941, אילולא גרמניה. הוא רק מתעלם מכך, שאיטליה לא הייתה מאבדת דבר, אילולא הייתה מוסתת על ידי גרמניה, להיכנס בכלל למלחמה. הוא מקונן על מוסוליני המסכן והמרומה, ומיד מוסיף, שדבר כזה לא יכול לקרות בגרמניה, בגרמניה "שלו". (האיש עוד יראה!). הוא מסים את הנאום התפל למדי באיומים הרגילים, ובהבטחות לנצחון הסופי.

מה שקורה באמת באיטליה, איפה נלחמים, ומה שנתפס על ידי הגרמנים, אי אפשר להבין מהדו"ות העתונאיים המפותלים. החזית המזרח הגרמנים פינו את MARIOPOL, וכבר מדברים על קרבות דרום מערבית מKONOTOPS-.

אצלנו הכל שקט. אנחנו יושבים כל הזמן בבונקר כי בגלל גבית המסים הגרמנים מסתובבים כל הזמן בכפרים.

 

בונקר, יום ה',16.9.1943

 

העתונים עכשיו חידות בשבע חותמות, שאי אפשר להחכים מהם. הצפה של ידיעות סותרות, ומה שבאמת קורה יודעים רק האלים. דוגמה קטנה: בעתון של ה12- כתוב באויות ענק: "רומה והותיקן נתפסו על ידי הגרמנים!" לעומת זאת בעתון של ה14- כתוב: "מרשל BADOGLIO עזב את רומה, אחרי שמסר את עסקי המדינה לנאמנו, גנרל O." ביום ה- 15: "ברומה הפגנות פשיסטיות". בעתון מה12- כתוב: "הגרמנים הצליחו לשים לעל עת הנסיון של כוחות האויר והים של איטליה, לערוק לבנות הברית". ביום ה15- היה דו"ח מVICHY-, צרפת, על הבוגדנות של איטליה, שהסגירה את כל ציי האויר והים לבנות הברית. ביום ה13-: "פריקת הנשק מהצבא האיטלקי הסתימה. בכל מקום באיטליה הצפונית שורר שקט, והחיים נורמליים". ב15-: "יחידות גרמניות נלחמות בהצלחה בכנופיות איטלקיות". יכולתי להביא עוד 10 דוגמאות דומות. נראה, שבאיטליה יש תוהו ובוהו, והגרמנים לא יודעים בעצמם בדיוק, איפה הם שולטים. חוץ מזה יש במובן גם כמה ידיעות ברורות. בנות הברית כבשו את TARENT, נחתו בBRINDISI- ומתקדמים לאטים לדרום. יש גם ידיעה מעציבה, שצנחנים מהS.S- הצליחו לשחרר את מוסוליני, ולהביאו לגרמניה. בכל העתונים היו כמובן, ובצדק, תרועות נצחון. לא מביא תהילה לבנות הברית, שלא הצליחו למנוע את השחרור הזה, שנותן בידי גרמנים את נשק התעמולה. מדוע לא הביאו את מוסוליני ישירות לאיטליה, כאשר יש שם שמלחה גדולה על שחרורו?

במזרח נחתו הרוסים בNOVOROSSYSK-, נהדפו חלקית, ומתחוללים שם קרבות כבדים. פרט לכך תקפו בעוז בכל החזית מKRASNOARMESKAJA- עד WIAZMA. בגדה המערבית של הDESNA- הצליחו ליצור ראש גשר. מדברים על קרבות באיזור SMOKENSK.

היום J. נסע לCZORTKOW-. הוא יביא לי בודאי ידיעה מסוניה שלי. אני כבר נרגשת לגמרי, ולא יכולה לחכות לערב!

 

ע ב ר

מס' 11

 

ארבעה ימים  אחרי שובי מKRZEMIENILEC- חלה בן בעלת הבית בחצבת, ואחרי שבוע נשכבה גם סוניה. אי אפשר היה לקרא לרופא, כי כל הדרכים נקברו בשלג. מאחר שלמחרת מרק היה צריך לנסוע עם הדירקטור שלו לKREMIENIKEC-, החלטתי להביא את הילדה העירה, כי חששתי מסבוכים, ובכפר לא היה אפילו גלח. בבוקר עטפתי את הקטנה בבגדים חמים, שאי אפשר היה אפילו לראות את קצה האף, לבשתי מעילים שונים בעצמי, וגם מעיל פרוה של עגלונים, ויצאנו לדרך. כבר הייתה לי הזדמנות להתפעל מסערות שלג שראיתי בסרטים. הרוח יבבה, והכל היה אפור באפור. הכל נראה יפה והרפתקני. המציאות נראתה הרבה פחות נעימה. הסערה השתוללה מכל הכיוונים מעל השדות, והשלג התמר עד לגובה של בית. הוא שרק סביב ראשינו הרכונים, והעיף מטענים שלמים לפרצופינו. כמעט שלא נראיתה היד לפני העיניים. העגלון שלנו היה בהכרח אומן במקצועו, אם הוא מצא את דרכו במדבר הלבן הזה. פעמיים התהפכה המזחלת שלנו, ורק הודות לכוחו הענק של הדירקטור שלנו, שזקף אותה חזרה לא נתקענו וקפאנו. אחרי נסיעה של שלוש שעות הגענו סוף סוף, מאובנים לחלוטין לKRZEMIENILEC-. החצבת של סוניה ארכה שלושה שבועות, ועברה, למזל, בקלות, בלי סבוכים. בו-זמנית רפאתי את שיני בצורה יסודית, ובליתי בחברת משפחת P. החביבה כמה ימים עליזים מאד. מאחר שכבר לא הייתי רגילה לחיי העיר, הכל נראה לי יפה ונהדר. למשל, שאפשר לקנות כל יום לחמניות טריות, ואפשר לבקר בקולנוע; שאפשר להשיג אצל הקצב את כל מיני הבשר והנקניק, ועוד הרבה דברים מפליאים. באמצע ינואר 1941 חזרנו לHORYNKA-. החורף חלף ונהיה אביב, שהעניק לנו שוב את הבוץ המוכר לנו היטב. באביב התחלתי לנטע בגן שלי, והדבר מאד שעשע אותי. זרעתי כל דבר שהיה דומה לירק מאכל, והתגאיתי מאד-מאד ביבול הראשון של צנוניותי. האיכרים הסתכלו עלי מחויכים וברחמנות, ולא יכלו להבין, איך אפשר להנות מדבר כל כך מובן מאליו.

עכשיו כבר נהיה אביב אמיתי, עם שמים כחולים קורנים,  עצים פורחים, עפרונים מריעים, וכל יתר האביזרים. בחורף קללתי את חיי הכפר בשקט או אפילו בקול לכל הרוחות. לפני האביב המנצח נשכח הכל מהר. כאבי השניים בלי רופא, הלחם השחור היום-יומי, בשר העגל למשך שבועות וכו'. סוניה השתוללה בחוץ, ולא ידעה, ממה להתפעל קודם: החתולים שרק נולדו, העגלים הצעירים, או אפרוחי הברוזים, שזה עתה בקעו מהביצים, וטיילו טיול ראשון עם אמם, תרנגולת שמנה שחורה. בכל מקרה, בימים ההם היה לנו טוב. היינו ללא דאגות ושמחים בחלקנו, ולא ראינו את חשרת העננים שהתקבצו מעל לראשינו. גם לא שמענו את נהמת הרעמים של הסופה המתקרבת. מאי 1941 התקרב לסיומו, ואספנו את החסה הירוקה הראשונה. ואז באה שוב הזמנה לKRZEMIENIEC-. בתו של אדון P. שלנו התחתנה, ואנחנו מוכרחים להיות נוכחים. החתונה הייתה שמחה מאד. היה זה הארוע השמח האחרון שחווינו.

 

בונקר, יום ו', 17.9.1943.

 

השמים אפורים באפור, וכך גם מצב רוחנו. - J. לא הביא ידיעה על סוניה. הנערה שהייתה צריכה לברר, חלתה. עכשיו אני צריכה לחפש דרך אחרת, צריכה שוב לחכות שבועות, ובודאי שוב להתאכזב ולא לדעת כלום. הרגשה מבעיתה, להיות כל כך חסרת אונים.

 

אתמול בלילה שוב רצחו האוקראינים בעיר השכנה TLUSTE  7 פולנים. מעשי הרצח האלה לא מעודדים כביכול על ידי הגרמנים. הגסטאפו לפחות עושה, כאילו היא מחפשת עקבות. ברם, ידוע, שמעשי הרצח האלה מאורגנים על ידי הגרמנים, שמסיתים בשיטתיות את האוקראינים. מאחר שאין כבר יהודים שאפשר לרצוח ושדוד, פונים כעת נגד הפולנים. אפשר להבין את מארחינו, שעכשיו דואגים לחייהם. J. כמעט תמיד ישן במפעל. הפולנים בSWIDOWA- יסדו ארגון הגנה ישירה. בלילה מעמידים זקיפים, כמו במצור. מובן, שגם אנחנו מרגישים מאד מאוימים מהמצב המדאיג הזה הכפר.

אומרים, שבנות הברית סבלו מפלה ליד SALERNO. לפי התאור הגרמני, מפלה זאת מאד מכאיבה. אומרים, שבנות הברית עולים שוב לאניות. אם אמת היא, שהאנגלים והאמריקאים ברחו מהמערכה מפני הגרמנים, מוכרחים להניח, שנכון הוא, שאינם יכולים לגרמנים, או שאינם מעונינים לקצר את המלחמה. ליד TARENT BRINDISI התקדמו קצת, אבל שם הגרמנים כמעט לא התנגדו.

מחזית המזרח ממשיכות לבוא ידיעות טובות. הרוסים  נלחמים נהדר, והגרמנים מוכרחים להכנע. סיבה נוספת שקשה להבין, מדוע בנות הברית לא מנצלים את ההזדמנות, כאשר הגרמנים כל כך עסוקים במזרח, כדי להכות מכה ניצחת בחזית אחרת. לפעמים אני מוכרחה לשאל את עצמי, מדוע אנחנו כל כל טורחים. אולי המלחמה תארוך עוד יותר משנה, ואז בטוח, שלא נוכל להחזיק מעמד. אולי טוב יותר לאלה, שכבר הלכו מאתנו. אצלם הכל כבר אחריהם.

 

בונקר, יום א', 19.9.1943

 

אחרי סקירה של הרשימות שלי גליתי, ששכחתי את הדבר החשוב ביותר,כלומר לתאר את שלשתנו החולדים. טבעי שמוכרחים לתקן זאת מיד. אני מתחילה איפוא עם:

חולד מס'1TINA. מין נקבה, פנים סגלגלים, גיל בין 25-32,  עינים ירוקות ומסוכנות, אף ישר שערות חומות, גובה 1.53 מטר. סימנים מיוחדים: רגליים יפות,לשון ארוך. תכונות אופי: רודפת שלום (להבדיל ממני) בדחנית ואוהבת לצחוק בעצמה, נשמה פחדנית (ראה עכברים וצפרדעים) סובלת מכל המחלות האפשריות והבלתי אפשריות, במקצוע בוחשת רעלים, סליחה, רוקחת-כימאית.

חולד מס' 2OZIAS, המכונה SCHEIKO. מין זכר (שמעו, שמעו) גיל 31 שנים.פנים ארוכים, עינים כחולות-אפורות, אף ארוך, שערות חומות מתולתלות.סמנים מיוחדים: בלתי מגולח. תכונות אופי: אוהב להטיף. נושא: איך לא תתנהג בבונקר. מספר אלף בדיחות שאסור לצחוק עליהן, מתנדנד במצבי רוח בין שמים מריעים לעצבון מות, בהתאם לידיעות בעתון, תופס "חרופ" נלהב. במקצוע מורה. לצערנו אנחנו מרגישות בכך.

חולד מס' 3, אני הקטנה. מין נקבה (לצערי) גיל בין 25 ל30-, פנים סגלגלים, עיניים חומות, אף ככה ככה, שערות חומות, גובה 1.54 מטר. סימנים מיוחדים: דופקת בזמן הארוחה. תכונות מיוחדות: הכבשה השחורה של הבונקר. איך שרק אעשה, תמיד יהיה לא טוב. יותר מדי קולנית בכל מעשי. מקצוע: אופטימיסטית ללא תקנה.להשלמת הדו"ח אביא מחר תאור מלא של המשכן האלגנטי שלנו.

אתמול הביא העתון ידיעות מצוינות. "למען קצור החזית ובהתאם לתכנית נמטשה הערים NOWOROSSYJSK וBRIANSK-". העתון כותב מילולית: "למרות היתרון המספרי גדול של הסוביטים לא הצליחו בשום מקום לפרוץ את החזית. בכל מקום נהדפו בהצלחה". משונה; באמצעות ההדיפות האלה מתקדמים הרוסים עוד ועוד, והגרמנים מפנים עיר אחרי עיר. אני מקוה, שבצורה כזאת יהדפו הגרמנים את הרוסים עד הSAN-!

ליד SALERNO, מקום שהגרמנים כבר נבאו לבנות הברית  DUNKIRK וDIEPPE- בפעם השניה, השתנה המצב באופן ניכר. נאלצו להודיע בשפלות רוח, שבנות הברית הנחיתו כוחות גדולים, ומתחוללות קרבות עזים. היום הבשורות מצלצלות לגמרי שונות, מאשר לפני כמה ימים. מצב הרוח שלנו בהתאם שופע, והיום ארוחת הצהריים החגיגית (כרוב מתוק בתפוחי אדמה, מרק עוף וחצי עוף) שיפר את מצב רוחנו עוד בצורה ניכרת. רק מארחנו מדאיגים אותנו. הם חוששים מהתנפלות על הפולנים בכפר. BABCIA כנראה תזחל אלינו לתוך הבונקר.

 

בונקר, יום ד',22.9.1943

 

דירתנו נוחה באופן יוצא מהכלל, ומצידת הכל ההישגים של הזמן החדש. הוא מורכבת מחלק על-קרקעי ומחלק תת-קרקעי. קודם נכנסים לחלק המכונה "חדר כניסה", שבימים שקטים משמש גם כחדר אוכל, קבלה, ועבודה, וגם כאמבטיה. "חדר הכניסה" מרובע, לא כל כך גדול, עם חלון קטן, ששימש לכמה דורות של זבובים לשרותים, וקבל משום כך את האטימות הדרושה לנו. זה מאד רצוי לנו, כי אחרת היינו נאלצים להכניס שמשות עמומות. עכבישים חרוצים גם טוו וילונות פילה נפלאות, שעוד הוסיפו לקסם החלון. האור שזורם דרך החלון הזה הוא חצי חושך, מאד בריא עינים, במיוחד בזמן הקריאה או התפירה. לרהיטים יש פונקציונליות למודרנית. בפינה אחת יש ערמה של פחם, שמוקפת בחומת לבנים נמוכה. חומה זאת משמשת גם כחלק מהמושבים שלנו. כאשר תתישב עליה על תזוז, כי אם תתמוטט לא אסדר אותה מחדש. OZIAS, פרק הטפה מס' 4. ממול ערמה של חימר, גם היא מוקפת חומת לבנים, משמשת רק לעתים רחוקות לישיבה. פרט לכך יש בדיר גם ארגז עם פסולת לדייר המשנה הלילי שלנו, העז. הארגז גם משמש להסואת הכניסה לבונקר. אם מניחים עליו לוח, הוא הופך להיות שולחן מצוין. אחרי מחיצה (כלומר אחרי גבה של מיטה) נסתר בבישנות, נמצא בית השמוש שלנו הנוח, שOZIAS- גילף לו מושב. כאשר תתישב עליו, אל תקשקש כל כך בדלי, כי שומעים אותך קילומטר (הטפה של OZIAS, פרק 7). לבסוף בפינה לרביעית נמצאת הכניסה לחלק התת-קרקעי. הכניסה, או יותר נכון הזחילה, לתוך החדר הזה דורשת יכולת אקרובטית מסוימת, שרכשמו במשך הזמן. אני תמיד נחבטת, אבל אתן הנשים אשמות בעצמכן, כי יש לכן רגליים כל כך קצרות. הטרקלין-שינה שלנו מרווח מאד. אוכו 1.60 מ', גובהו 1.20 מ', וזה גם רוחבו. הוא מציע אפשרויות שינה מאד מתאימות לסרדינים. אין לנו ארונות, והם גם לא חסרים לנו. הגרדרובה שלנו תלויה בצורה ציורים סביב לבונקר על מסמרים, נופלת על ראשינו, מדגדגת בזמן השכיבה, אבל דבר כזה לא מפריע לאנשי רוח גדולים. הרצפה מכוסה בקש, שעליו פרושה שמיכה ירוקה-אפורה, שמשמשת גם מקלט חם לכמה משפחות של פרעושים. ככרים משמשים לנו האדרות שלנו והתיקים. התאורה באמצעות מנורת נפט, שאמנם לא נותנת הרבה אור, אבל לפצוי מעלה פיח ומסריחה. לפעמים אנחנו אלגנטיים, ויש לנו נרות. אויר צח זורם למשכן שלנו דרך שלושה חורים באדמה. זה ימים אחדים נופלים דרכם צפרדעים זעירים. עד היום היו 12, והם שנוי נעים בחד-גוניות היום-יומית. במיוחד לTINA-, שאוהבת צפרדעים במיוחד מלאה התלהבות, על אחת כמה וכמה שאסור לה לצווח, אם שוב נפלה צפרדע אלינו.

רואים, שלא חסר לנו כלום לאושרנו, והיינו מאד כפויי לטובה, אילו התלוננו על מצבנו.

אתמול הסתיו תפס את שרביט השלטון, ולא הראה את עצמו מהצד הטוב ביותר. הגשם ירד בנחלים, ורוח קרה טלטלה את העצים. קפאנו בחדר הכניסה שלנו, וזחלנחו במשמרות לתוך הבונקר, כדי להתחמם.

העתון מביא ידיעות טובות במיוחד. כתוב מילולית: "לשחרור של רזרבות מתבצע קצור חזית רחב מימדים בגזרות המרכזיות והדרומיות. הבולשביקים מנסים במקומות אחדים להפריע לתנועות המתוכננות של כוחותינו, שמטרתם לנתק מגע מהאויב, אבל המאסף מנע זאת. בכמה מקומות האויב אפילו איבד את הקשר לכוחותינו". סוף סוף מודים בנסיגה! הרי עד עכשיו "נהדפו כל ההתקפות בהצלחה". דו"חות הצבא גם מדברים על קרבות לשטח NIEZYNA 100 ק'ם מKIEM-.

גם באיטליה הגרמנים נסוגים. כותבים על קרבות עקשניים, ועדיפות גדולה לאויב.

 

בונקר, יום ה', 23.9.1943

 

שוב יום גועלי וקר של סתיו. ברחנו כולנו לתוך הבונקר.

מוסוליני נשא נאום גדול. הוא רוצה להקים את הפשיזם מהאפר. שבודאי יצטרך להשאר ברצון הטוב. לאיטליה כנראה מספיק מהדוצ'ה. הההוכחה הטובה ביותר לכך, שמאז שחרורו הוא בגרמניה, ולא דרך על אדמת אבותיו. מערבית מSALERNO- היחידות הגרמניות "מנתקות בהצלחה את המגע עם האויב". סרדיניה פונתה לפי התכנית, בלי שהיחידות של BADOGLIO שנמצאות שם, הפריעו. למרות שהצבא האיטלקי פורק לחלוטין מנשקו, מוזכרים כל פעם בדו"חות הצבאיים "יחידות של BADOGLIO".

בחזית המזרח נלחמים כבר מזרחית מהDNIEPR-, באיזור SMOLENSK, ומערבית מJELNA-. בגזרה הדרומית ממשיכים "לנתק מגע בהתאם לתכנית".למרות כל המכות האלה, אפשר לקרא בעתון רק, שגרמניה לחלוטין לא נחלשה על ידי בגידתו של BADOGLIO. להיפך. מאחר שהמצב ברור כעת, אפשר להגיד בשקט, שעמדתה של גרמניה חוזקה. בחזית המזרח "נכבש מרחב הלחימה הענקי, כדי לפנות אותו בנהול קרבי גמיש. גם זה, כמובן, לא מפלה, אלא הצלחה גדולה. בנות הברית, לעומת זאת, סובלות תבוסה אחר תבוסה.

 

בונקר, יום א', 1943..26.9

 

"תנועות צבאנו, שמטרתן היא להנתק מהאויב, עוברות את מהלכן המוכתב". פסוק זה חוזר על עצמו באחרונה באופן קבוע ובדייקנות בעתונים. במהלך ההנתקות הזאת פונו הערים POLTAWA וANAPA-. נלחמים על SMOLENSK וJELNA-, מערבית מCZERNICHOW- וTSCHERKASSY-. זה כבר באיזור של KIEW, אבל את זה לא מזכירים בינתיים מתוך ביישנות.

מאיטליה מדוו"חים רק על קרבות מקומיים, אבל בISTRIA, SLAWONIA- וVENECIA- היו מתקוממויות של צבא BADOGLIO, שדוכאו. בכל מקום המצב טוב, ואם לא יקרה דבר שלילי, אפשר לקוות לטוב.

לצערנו מצבנו מסוכן מאד. בימים האחרונים שוב בתקיימו אקציות נגד השרידים העלובים של היהודים, שעדיין חיים במחנות. חוץ מזה מצאו בCZORTKOW- ובשתי ערים אחרות יהודים בתוך בונקרים, וירו בהם במקום. אלה כמובן בשורות איוב עברנו, במיוחד, ששוב יש שמועות על J., כאילו הוא מחזיק אצלו יהודים.

 

בונקר, יום ג',28.9.1943

 

כל כך הרבה פעמים הופלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, שאינני מעיזה לתת מקום לתקוה מוקדמת מדי, כי האכזבה תהיה אכזרית מדי. ברם, דבר אחד מותר לי, ואותו אני עושה: לשמוח שSMOLENSK- וROSLAWL- נפלו. הרוסים ניסו לעבור את מרכזו של נהר ה DNIEPR-, ואת זאת הגרמנים, כביכול, הצליחו למנוע. נלחמים באיזורי ZAPOROSE וDEMIDOW-, צפונית מTSCHERKESSY-, בקרבת GOMEL. אין ספק, שנלחמים גם באיזרו KIEW, אבל עדיין לא הודיעו על כך. אילו KIEW נפלה.....אבל לא, לאן אני מגיעה? אצל הגרמנים הארורים האלה אינך בטוח אף פעם, שלא יפתיעו אותך.

באיטליה רק קרבות מקומיים. בשפלה ליד NAPOLI הקרבות יותר קשים, אבל התוצאות אינן ידועות עדיין. צ'רצ'יל הצהיר הצהרה ארוכה לפני בית הנבחרים, אבל אי אפשר להחכים מהפרשנויות הגרמניות. אנחנו יושבים כמעט ללא הפסקה בבונקר, בעיקר מחמת השמועות בכפר, שמדאיגות אותנו מאד. די התרגלנו להם, ואנחנו מרגישים יותר בטוחים. באחרונה הפולנים יותר אופטימיים. האוקראינים פחות, וJ. מספר, שהם שוקלים בריחה. הרוסים יעשו בכנופיה הזאת שפטים מהירים.

 

ע ב ר

מס' 12

 

במאי 1941 נקרא מרק לTARNOPOL- וגילו לו, שהחל מיום 1.9.1941 יעבוד כמנהל-חשבונות-מורה ישירות בחברה. מובן, שזה שימח אותנו, וכבר ראיתי את עצמנו עליזים בTARNOPOL-. ברם, האדם חפץ ואלהים פוקד! בספטמבר....אבל נלך לפי הסדר.

 

במאי הפכו דוו"חי הרדיו מלונדון למדאיגים. הודיעו על רכוזי כוחות גרמניים ענקיים במזרח פולין. איש לא רצה להאמין. טמנו את הראש בחול, ושחקו יען. הגיע יוני, והידיעות נהיו מזעיקות יותר ויותר. ה21.6.1941- הלך והסתיים, וכמו אחרי כל לילה הבקיע יום חדש. השמש זרח, הציפורים ציצו, כמו בכל בוקר, אבל בכל זאת ניתנה הפקודה חדשה לרצח עמים. אבל מה זה איכפת ליום, לשמש ולציפורים? ה22.6.1941- התחיל.......!

 

הקצנו בשעה 6.30. סוניה זחלה למיטתו של מרק, וזה הצהיר: "היום לא אלך פעם למשרד. אשאר עד 8.00 במיטה, ואחר כך נערוך טיול ארוך". סוניה הריעה על הסיכוי, שפעם אבא האהוב יהיה רק שלה. ב7.00- קמתי, ופתחתי את החדשות מLEMBERG-. לא הודיעו שום דבר מיוחד. פת אם מישהו דפק בחלון: "חבר מנהל ספרים, אתה מוכרח לבוא מיד למשרד. יש מצב הכן ליד הטלפון, והדירקטור חלה". מרק קפץ מהמיטה ופלט קללה. הנה מנוחת השבת שלי (יום א' הוא יום מנוחה אצל הנוצרים). "מה קרה, שמוכרחים לשבת כל הזמן ליד הטלפון?" "אולי מלחמה?" התבדחתי. מרק נענה בעליזות. "כן, אולי כבר הפציצו את LEMBERG?" (לא היה לנו מושג, כמה קרובים לאמת היינו). מרק אכל ארוחת בוקר בחופזה, ומהר למשרד. בשעה 8.00 בבוקר פתחתי לרדיו ברלין. מעל לרדיו הייתה תלויה מראה, שלתוכה לסתכלתי במקרה, כששמעתי את המילים הראשונות---------נתתי איפוא לצבאי את הפקודה, לאחוז בנשק נגד האויב הראשי, נגד הבולשביזם! ראיתי איך הדם ברח מפני, ונהיתי חוורת כמו פגר. מהר סגרתי את הרדיו. לקחתי את סוניה, ורצתי למפעל. כאשר נכנסתי למשרד, מרק היה לבדו. הוא מיד הרגיש, כמה אני נפחדת, ושאל מהר: "מה קרה? אל תבהלי. יש מלחמה עם גרמניה". לאיש בכפר לא היה מושג, כי רק לנו ולדירקטור היה רדיו. הלכנו לדירקטור, שסבל מדלקת רעה בגרון, וקדח בחום גבוה. גם שם לא ידעו כלום, כי הרדיו הרוסי עדין לא הודיע דבר. לא היה לנו הלב, להגיד להם את האמת.

 

בונקר,יום ד', 29.12.1943

 

אתמול שוב הייתה סערה בכוס מים. גברת טינקה ואדון אוזיאז רבו שוב. אני עכשיו משרתת כ"בלדר אהבה": "תגידי לו!","תגידי לה!". כעת לא יהיה נעים לכמה ימים, עד שכבודם יאותו להתפייס.

 

דו"ח הצבא מאתמול הודיע, שמצד אחד כל הנסיונות של הבולשביקים לעבור את הDNIEPR- נמנעו, אבל מאידך, שכמה קבוצות של האויב הצליחו, בחלקם בחושך, בחלקם בגזרות עם צמחיה סבוכה ובמקומות בלתי ניתנים לסקירה, לחצות את הנהר במקומות בודדים. הם הושמדו, או נכלאו בשטח צר מאד. לא כל כך הגיוני. לא חצו, ובכל זאת חצו. אפשר לבחור, מה שרוצים. הרוסים עברו את הDNIEPR-, זה ברור. גם בלי זה יש קרבות עקשניים בכל נקודות הכובד. את KIEW עדיין לא הזכירו. מוצאים גם כמה פרשנויות מעתונים גרמניים, כגון VOLKISCHER BEOBACHTER וBERLINER BORSENZEITUNG-. באלה מודים בנסיגה הגרמנית, ומנמקים אותה בקצור החזית, ומשום כך בזכיה של רזרבות חשובות. הכתבה מסתיימת בפסוק רב המשמעות: בתנאים משופרים אלה של קשר והספקה יתאפשר בזמן הנכון להטיל את הרזרבות ואת הכוחות לאותו המקום, בו האויב יוכה האופן מכריע בלי התחשבות במתרחש.

גם באיטליה נסוגים הגרמנים בגזרה המזרחית.

 

ע ב ר

מס' 13

 

בתוך כך מישהו החליף את מרק, והלכנו הביתה. התישבנו ליד הרדיו. בשעה 11.00 השר מולוטוב הודיע סוף סוף על מתפרצות מעשי האיבה בין רוסיה לגרמניה. עכשיו הלכנו עוד פעם לדירקטור, ומרק, בלי אומר ודברים רק פתח את הרדיו. הידיעה פגעה כמו הלם ברק, ומהר כל הכפר ידעה עליה. האוקראינים, ששנאו את הרוסים, הסתירו רק בקושי את שביעות רצונם. (אני מניחה, שההתלהבות הראשונית שלהם הצטננה היום בהרבה!). אנחנו התיעצנו עם מכרינו הרוסיים והיהודיים, מה ניתן לעשות. איש לא פיקפק, שהגרמנים יפלשו במוקדם או במאוחר. לפיכך החלטנו לברוח לרוסיה. אבל עם זה הידיעות מהחזית נהיו טובים כל הזמן. אמרו, שהגרמנים נהדפו. אם כך, למה לברוח?. בימים הבאים הכל נשאר שקט. הייתי במצב רוח שאין לתאר. לא יכלתי לישון או לאכול, וציפיתי בחרדה לסופם שך חיינו השלוים.

היה אז בדיוק כמו בזמן המבצע הצבאי נגד פולין. ישבו ליד הרדיו, ונאלצו לשמע, איך משדר אחד אחרי השני נאלם, והגרמנים התקרבו יותר ויותר. אסור היה לנו לברוח, כל עוד הדירקטור היה כאן. ימים אלה היו נוראים. אם הגיעו ידיעות טובות, היו מאושרים, הגיעו רעות, היו לגמרי מיואשים. אך, בגלל האוקראינים נאלצנו מתוך פחד, להסתיר את מצב רוחנו.

 

בונקר, יום ד', 23.9.1943

 

 כרגע נודע לנו, שהערב ערב ראש השנה. יהי רצון, שתהיה זאת שנה טובה לנו, היהודים האומללים, ותביא סוף סוף את החרות, לה התפללנו כל כך, וכל כך התגעגענו אליה. תהיה זאת שנת נקמות למענינו, ותביא להם את מה שאנחנו מוכרחים לסבול. אמן.

 

בונקר, שבת, 2.10.1943

 

ראש השנה הפעם היה בודאי העצוב ביותר והמשונה ביותר של חיי. כאשר טינה ואני הדלקנו את הנרות העלובים והקטנים שלנו באו עלינו הזכרונות הכואבים בכוח מכופל, והרגשנו בברור אכזרי את בדידותנו הנוראה, ואת הטרגי שבגורלנו. כעבור שעתיים הביאה לנו BABCIA סיר עם תפוחי אדמה קרים למחצה בחלב חמוץ. זאת הייתה הארוחה החגיגית שלנו לחג. ברם, על זה כבר שוב צחקנו.

 

מחזית המזרח דיו"חו הודעות הצבא על פינוי העיר TEMRUK ליד KUBAN, ועל קרבות עזים מאד באיזורים MELITOPOL וZAPOROZE-. הרוסים ניסו לעבור את הDNIEPR-, ומצליחו כביכול רק חלקית במקום אחד. שם הם מתחילים לבנות ראש גשר, ומנסים להפריע להם. מערבית מSMOLENSK- וROSLAWL- מנתקים "בהצלחה" מגע מהאויב.

באיטליה פינו את העיר FOGGIA. בNAPOLI- התקיימו הפגנות קומוניסטיות, וננקטו נגדם האמצעים החריפים ביותר. הנמל של NAPOLI נהרס כולו, כדי למנוע נחיתה של בנות הברית. ממשיכים בצפון איטליה את המאבק נגד הכנופיות הקומוניסטיות והסלובניות.

 

ע ב ר

מס' 14

 

ב26.6.1941- התחילה ההצגה. עד כה  עבר רק מעט צבא בכביש לTARNOPOL-. בבוקר יום ה' נראו כוחות צבא גדולים יותר, ובעקבותיהם 10 טנקים, והכל נעלם בפרק הגדול של הארמון שגרנו ממש קרובים אליו. צפיתי בתנועות אלה בדאגה גוברת, כעבור זמן קצר התאשרו חששותי. 12 מטוסי STUKA הופיעו, והתחילו לחוג מעל לפרק. מרק היה במשרד, ובעלי הבית שלנו עסוקים בשדות. בבית היו רק הילדים, סוניה ואני. נעלתי במהירות האפשרית את הדירה, לקחתי את סוניה על שזרועי, ורצנו במלוא כוחנו לשדות התבואה המרוחקים. בדרך נתקלנו במרק שרצה להביא אותנו. הוא לקח את סוניה, והמשכנו לרוץ. אחרינו נפלו הפצצות הראשונות. חויתי בפעם הראשונה בחיי הפצצה, ופחדתי נורא. הילדים, מתוך פחד, בכו בקול. לבסוף השגנו את השדה החופשי, וזחלנו לבור של תפוחי אדמה, שישבו בו כבר כמה איכרות מפוחדות ורועדות, שהתפללו בקול רם. הפצצות נפלו במשך 1 1/2 שעות, בהפסקות קצרות.ראינו הכל בברור רב. ללא הרף התרסקו הפגיעות, וראינו ענני אבק והריסות מתעופפים אל על. סוף סוף המטוסים התרחקו. נרגענו לאיטנו, והלכנו הביתה. לעינינו התגלתה תמונה של הרס. הבית עצמו אמנם לא נפגע, אבל מאחר ששלש פצצות פגעו לא רחוק ממנו, כמעט כל השמשות היו מנופצות על הרצפה, וכל כלי השולחן היו מנופצות. מאחר שבכפר היה תמיד הרבה צבא, ומשום כך אפשר היה להניח שיהיו עוד הפצצות, החליט בעל הבית לשלוח את הילדים ואותי לגיסתו, שגרה רחוקה מהכפר. היה זה הרי אסון, כי מאוחר יותר, כשהיה הכרח, כבר לא יכולנו לברוח. פת אם, הגרמנים היו "כאן". קרובי בעל הבית קבלו אותנו החמימות רבה. בלילה ישנו במתבן, בחציר הריחני, וביום השקפנו אל הכפר, שהופצץ עוד שלוש פעמים. ב29.6- המצב נרגע, הצבא עזב את HORYNKA, וחזרנו הביתה.

 

בונקר, יום א', 3.10.1943

 

היום MAX, אילו חי, היה בן 40. עכשיו מוטל המסכן כבר יותר מ3- חודשים בקבר ההמוני בCZORTKOW-, שהיה מיועד גם לי. כמה אהב לחיות, ובאיזה תקווה תמיד צפה לעתיד. הוא היה לי תמיד חבר טוב ואמיתי. תמיד אזכור אותו.

היום העתונים לא הביאו כמעט דבר חדש. דווח רק על קרבות עזים ליד הKUBAN-, מלחמה בראשי גשר אחדים בגדה המערבית של הDNIEPR- ועוד תנועות לניתוק מגע מערבית לSMOLENSK-. מהחזית האיטלקית מודיעים, שהתנועות העצמיות נערכות לפי התכנית, בלי הפרעה מצד האויב.

 

ע ב ר

מס'15

 

בינתים LEMBERG נפלה. יום א', לקראת ערב שמענו את רעם התותחים הראשון,שהתקרב במהירות לא טבעית. הדירקטור שלנו היה עדיין בHORYNKA- התהלך עם רובה על כתפו, ולא היה מה לחשוב על בריחה. רעש התותחים היה כל כך קרוב, שכמעט אפשר היה למשש אותו. בלילה זה איש מאתנו לא עצם עין. ביום ג' בבוקר, מרק חזר נרגש מאד מהמשרד. "הכל מוכן. אנחנו נוסעים בעוד שעה!". והוא נחפז חזרה למפעל. בחפזון שגעוני ארזתי את הדברים האחרונים והכנתי את סוניה ואת עצמי לנסיעה. אחר כך רצתי לדלת הגינה, כדי לצפות לאוטו. פת אם הסתער בעל הבית לתוך החדר:"אתם כבר לא יכולים לנסוע. הגרמנים הקיפו את הכפר, ויהיה קרב קשה. אנחנו מוכרחים מיד להסתתר". מיד אחר כך הופיע גם מרק, מתנשף מהריצה המהירה. הגרמנים בקרבה בלתי אמצעית של המפעל. אפילו את הכסף שבקופה לא יכול היה לקחת. גם את האדרת שלו שכח מתוך בהילות.

בחוץ נפלו יריות ראשונות. לשכננו היה מרתף עמוק, בנוי איתן, שלתוכו ברחנו בחפזון. קרב לוהט השתולל על HORYNKA. מקלעים נבחו, פצצות יבבו והתפוצצו ברעש, בני אדם זעקו- הגהינום השתחרר. אחרי 3 שעות בקירוב התרחק שאון הקרב, והשתרר שקט. שכננו יצא, לתור את הארץ וחזר עם הבשורה, שהרוסים ברחו, והגרמנים מתחילים לתפוס את הכפר. אנחנו בדיוק עזבנו את המרתף, כאשר אנשי .S.S ראשונים נכנסו לחצר. אחד מהם, סגן, היה אורך ורזה, היו לו משקפיים, ועיניים שחורות, בורקות ברוע. מילותיו הראשונות, שפלט במהירות, היו: "יש פה יהודים או רוסים, יהודים או רוסים?" מרוב בהלה לבי פסק מהלום; אבל פחדי היה לשוא. איש מהאיכרים לא הסגיר אותנו. בעל הבית שלנו,שידע קצת גרמנית, הרגיע את החייל. "כולם טוב, כולם שלנו!" הגרמני העביר על כל המוכחים מבט בוחן, ובגדיו העירוניים של מרק, בין כל האיכרים, בהכרח משכו את תשומת לבו. למזל, מרק נראה ארכי-ארי, והוא השיב על עינו החודרת של הגרמני בדם קר, ובחיוך, וחשדם של הגרמנים נעלם. מיד אחרי זה האיכרים התחילו לקבל את פני הגרמנים, ואני לחשתי למרק: "הכי טוב, שתעלם!" הוא קבל את עצתי הטובה, והסתלק בלי לעורר תשומת לב. אחרי דקות מעטות התחיל חורבן הכפר, וקרב יריות פרוע. הרוסים התארגנו מחדש, ותקפו שוב. שוב התחלנו לקוות. מתי האדם לא מקווה?

עברנו שוב,בעגלת סוסים למארחינו הישרים, שלא ידעו כלום על המתרחש בכפר, והיו מאד מודאגים מרעש הלחימה ששמעו. כעבור זמן קצר שמענו, שבכפר המלחמה שוב התלקחה במלואה. מאד דאגתי למרק, במיוחד, כשהחשיך לאט לאט, ואי אפשר היה לראות אותו.

 

בונקר, יום ב', 4.10.1943

 

היום שנה מהאקציה השניה הגדולה בCZORTKOW-, שתבעה 500 קורבנות. אז סוניה ואני היינו בין האומללים שגורשו בידי "אנשי השרות המיוחד" ואנשי הWAFFEN S.S.- דרך העיר, במקלות, ובשוטי רכיבה, כמו בהמות, אל בית הסוהר. אז עוד נחשב, "להיות מועסק בבית דפוס". "אה, את המתורגמנית של בית הדפוס לספרים" אמר האחראי על היהודים, KURT KOLNER, האדון לחיים ולמות. "את חופשיה, את יכולה ללכת!" עוד פעם השתחררתי בחסד. בית הסוהר פתח לפני את שעריו הקודרים, וחזרתי לחיים. "איזה פלא!" גם לא קרעו ממני את ילדי, כפי שעשו לרבים אחרים. אז הגרמנים היו עוד "אלגנטים" מאד. לא ירו ביהודים, כמו באקציות האחרונות, בפרהסיה. קראו לכך "בטול התישבות". דחסו 150 בני אדם לתוך קרון בקר, חתמו אותו בחותמת עופרת, ושלחו אותם בכוון לBELZEK-, או לאושביץ. מה יודעים? חלק גדול של האומללים האלה גווע בנסיעה. מי שהגיע הועבר לעולם הבא בצורה "הומנית".כרגע באה לנו בשורת איוב. אומרים, שהגרמנים הכו את הרוסים ליד הDNIEPR- בצורה מכאיבה. אין לנו עתון, ומשום כך איננו יודעים כמה אמת יש בדבר. על כל פנים, אנחנו מדוכדכים מאד.

 

בונקר, יום ג',5.10.1943

 

בעתון של אתמון לא נכתב כלום על מפלה רוסית, אבל יש כנראה בכל זאת משהו מן האמת בשמועות, כי האוקראינים מלאי שמחה.

בחזית המזרח מודיע  דו"ח הצבא על קרבות קשים על ראשי גשר אחדים בגדה המערבית של הDNIEPR- ועל התקפות חזקות של הרוסים באיזור בין KREMENTSCHUG, DNIEPRPETROWSK, והאיזור צפונית מKIEW. KIEW- מוזכרת בפעם הראשונה.

באיטליה פונתה NAPOLI, ונסיגת הגרמנים נמשכת. J. שוב נתן לנו הרבה עבודה. הטבק, את הטבק, שהשחלנו בחריצות כזאת, צריך לאסוף ולגהץ. עבודה מלאת טרחה ושעמום.

 

בונקר, יום ד', 6.10.1943

 

הנצחון הגדול והיומרני של הגרמנים היה, למזל, רק חלום של האוקראינים החביבים. הגרמנים הודיעו רק על השמדת כמה יחידות לוחמים רוסיים, שניסו לעבור את הDNIEPR-. את זה יכולים להאמין, או לא. את ראש הגשר על הKUBAN-, בו פונתה TAMAN, העיר האחרונה, כבשו הרוסים כמעט כולו. מערבית מSMOLENSK- מתחוללים קרבות עזים.

באיטליה נמשכים תנועות נתוק המגע של הגרמנים. מדברים על איזורים צפונית מNAPOLI-, וצפונית-מערבית מFOGGIAS-. באי CORSIKA נלחמים הגרמנים "בצבא BADOGLIO", נספחים מרוקאיים וכנופיות. מאחר וגם פה עוסקים "בניתוק מגע", יש להניח, שיפנו בקרוב את קורסיקה.

לכבוד חגיגת האסיף דר' גבלס נשא נאום מלא שמחה ותקווה, בו בישר לגרמנים על העלאת קיצוב הלחם בסך הגדול של 40 DKG (דקאגרם. 10 גרם=(1DKG. (אילו כתבו 400 גרם, היה נשמע יותר). לדידו זה מוכיח, שמצב המלחמה הגרמני לא היה טוב כמו דוקא עכשיו. כל משפט שני כלל איומים נוראים על בנות הברית, שכבר "יראו" להם. (אני יכולה לתאר לעצמי, כמה צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין היו נפחדים).

 

בונקר, יום ה', 7.10.1943

 

כצפוי, פונתה קורסיקה. כוחות חזקים של בנות הברית נחתו ליד TERNO. בנות הברית מתקרבים באיטיות לעיר הקדושה. (הכוונה היא רומא, כמובן).

במזרח נלחמים באיזור KIEW.

גרמניה מופצצת כל יום בעוז.

 

ע ב ר

מס'16

 

היה כבר 9.00 בערב, כשמרק הגיע, מתנשף בקושי. כדי להגיע אלינו נאלץ לחצות את קוי החזית.

בבוקר המחרת ראינו, איך הגרמנים התחילו להעמיד תותחים כבדים בעלי טווח רחוק על הגבעות בסביבה. אז נהיה לנו נוח ונעים. הגרמנים הפגיזו את KRZEMIENIEC והרוסים לא נשארו חייבים. לעתים היו פגיעות ממש קרובות והרסיסים התעופפו בעליזות החצר. הסתתרנו במרתף הפרימיטיבי הקטן של הבית, שהגן עלינו לפחות מפני הרסיסים. כל היום לא שמענו אלא "וום", שסימן יציאה, אחר כך "הוייי", כשהקליע התעופף באויר, ו-"טרחחח", הפגיעה. בהתחלה זה היה נורא, אבל אחרי כמה שעות התרגלנו, ואפילו נמנמנו קצת. לקראת ערב נהיה שקט, ויכלנו לעזוב את המרתף. למחרת השקט נשמר, ובעלת הבית החליטה בערך השעה 10.00 ללכת לכפר, כדי לברר, מה המצב. אחרי שעתיים חזרה בעיניים דומעות וספרה, שהגרמנים ירו בכל היהודים בכפר, שיוכלו לתפוס. איכר ניסה להסתיר שני נערים יהודיים אצלו. מצאו אותם וירו בהם, וגם באיכר. אתמול חיפשו את מרק. עכשיו פחדה היה גדול, שיחפשו אותנו כאן, וגם ימצאו אותנו, כי ראו אותנו באים הנה. (יותר מאוחר התברר לי, שבודאי הפיחה בנו פחד כזה במתכוון, כדי לקבל את חפצינו הרבים. לצערנו, זה הצליח לה לחלוטין). בהזילה נהר של דמעות הבטיחה לנו ידידות נצח ואהבה, אבל...., אתם תבינו; אנחנו לא יכולים לשים את נפשנו בכפנו, כבר בגלל הילדים.....; אנחנו הבנו. הראו לנו את הדלת. הבטתי למרק, שתמיד כל כך האמין בבעלת הבית שלנו, והוא נאלץ להשפיל את עיניו. מה היה עלינו לעשות עכשיו?

 

בונקר, יום ו', 8.10.1943

 

מחר יום כיפור, ויום הולדת ה6- של סוניה. בתי האהובה כל כך! לא אוכל ללחוץ אותך ללבי ולאחל לך כך טוב! אין לך בודאי מושג על יום הכבוד שלך. אהיה אתך בכל מחשבותי, ואשלח לאלהים את תחנוני התפילה החמים ביותר שיגן עליך, וישמור עליך, ושעת התאחדותנו לא תהיה רחוקה מדי!

היום יום גועלי. היו לנו בגלל FR. אי נעימויות רבות. אני כבר רבתי עם שני חברי לצרה. על הכל עוד שמענו יריות בכפר, ואיננו יודעים, מה קרה.

מחזית המזרח לא הודיעו אתמול דבר מיוחד.

באיטליה הגרמנים המשיכו לנתק מגע מהאויב, ונלחמו בכנופיות באיטליה הצפונית.

 

 ע ב ר

מס' 17

 

בעלת הבית המוכשרת שלנו באה כבר עם תכנית מוכנה. בקצה הכפר עיבד יהודי חוה גדולה. לשם היא הציעה לי ולסוניה ללכת. מרק יחכה ללילה, ויבוא גם הוא שמה. אחרי כמה ימים תביא אותנו עם חפצינו לKRZEMIENIEC-. אולי באמת כוונתה לא הייתה רעה, ומאוחר יותר רצתה לעזור לנו, אבל על התנהגותה זאת, אחרי שבלינו שנה שלמה בחיים קרובים, הייתי כל כך ממורמרת וזועמת, שבלי אומר ודברים הסתובבתי, לקחתי את ידה של סוניה, ורציתי ללכה לכפר. כל המשפחה נפלה על צוארי, וכולם בכו בכי קורע לב. סוף סוף התגברנו על הפרידה, ויצאנו לדרך. היה לי ברור, שיירו בנו מיד, אם איכר יראה אותנו, וימסור עלינו, אבל ברגעים כאלה היאוש נותן אומץ. גם סבלתי שגב' .U עם ילדיה לא הלכה אתנו, אלא עם ילדיה בקירוב 50 צעדים אחרינו. סוניה לא רצתה להבין זאת, בכתה בלי הרף, שאלה על אביה, ולא הבינה, מדוע HALA לא הולכת אתי. איך אוכל להסביר לה, שמעתה אנחנו מוקעים מהחברה. (מאורעות אלה התרשחו לפני שנתיים, אבל עוד היום אני מרגישה את ההשפלה הנוראה שחוינו אז. למה? מדוע?) כשהגענו לכפר, ראו אותנו הרבה איכרים, אבל אף אחד לא העיר שום הערה; ראיתי הרבה רחמים בפניהם,אבל זה רק הגביר את המרירות ואת זעם האין-אונים. למה מותר לכל האנשים האלה להשאר בשלוה בבתיהם הלהשכיב את ילדיהם ללא דאגה למיטותיהם החמות? למה ילדתי החפה מפשע ללא מולדת ומבוזה? למה פחדו האנשים האלה אפילו להחליף אתי מילה? ההינו גנבים או רוצחים? לא! אבל למטורף אחד רצה ככה! לבסוף הגענו לדירתנו, שכבר לא הייתה לנו זכות עליה. ארזתי כמה דברים קטנים לתיק, כי פחדתי לקחת מזודה. בהתרגשותי ללא גבול ובדיכדוכי לא חשבתי על לקחת דברי ערך, ונטשתי את הכל. דרך הכפר עברו ללא הפסקה קרונות עם תותחים ותחמושת, ושדרות מסע של חיילים גרמנים צוחקים ומודעים לנצחון.

 

בונקר, יום א'10.10.1943.

 

הזמן עובר ביעף, ומהחזיתות באות רק ידיעות חסרות משמעות. כל יום אנחנו מצפים, שהעתון יביא דבר מכריע, אבל לא קורה כלום. ההמתנה כל פעם יותר קשה ובלתי נסבלת.

שלשום הרוסים התחילו בהתקפה גדולה חדשה באיזור WIELKIE LUKI, והצליחו לפרוץ פריצה מקומית. פרט לכך מדברים רק כללית על קרבות עזים. הכי הרבה אנחנו חוששים מיצוב חזית המזרח לפני התחלת עונת הגשמים השנתית.

באיטליה עזבה ממשלתו של מוסוליני "הפשיסטית-רפובליקאית" את רומא, לא בגלל "לחץ כוחות האויב", אלא "מרצונה החופשי", כי "אפשר לבצע את העבודה המשותפת עם גרמניה באופן יותר הדוק ומועיל מאיטליה הצפונית". נלחמים ליד BENUVENTI,TERMOLI, והנהר VOLTURNO, ובאפנינים.

 

ע ב ר

מס'18

 

דברי הערך היו אצל מרק, ונדברנו, שיביא אותם בערב. אפילו לא חשבתי לקחת שמלה שניה, או לפחות לנעל נעלים יותר טובות. גב' U. עוד כבדה אותנו בחלב ולחם בחמאה, ודמעותיה זלגו ללא הפסק על לחייה. כמעט שלא יכולתי לבלוע דבר. אחרי פרידה שניה, קורעת לב, שהשאירה אותי קרה לגמרי, יצאתי עם סוניה לדרך. הייתה זאת הרגשה מרה מאד, לנטוש את הכל, ולהתגנב כמו פושע מהבית, בו חיינו בשלוה, בצניעות ומרוצים. HALA נלותה אלינו, כי רצתה להראות לנו את ביתו של היהודי. הלכנו בשביל ביער, ואיש לא הרגיש בנו. כשנראה הבית מרחוק, HALA אמר שלום, ורץ הביתה. כשהגענו לבית רגלי היו כבדות כל כך, כאילו סחבתי משקלות עופרת, ועיני מצועפות בדמעות. שאלתי משרתת מלוכלכה ובלתי ידידותית על בעל הבית. "הוא הלך עם אישתו לשדה!" הייתה התשובה שניתנה באי רצון, מלווה במבט חשדני ובוחן מעיניים אפלות. "אחכה לו", ניסיתי עוד פעם את מזלי, ידידותית. "האדון יבוא רק בערב, ואסור לי להכניס מישהו!" ובזה טרקה לנו את הדלת לפני האף. כאן עמדתי עכשיו עם ילדתי. הביתה כבר לא יכולתי, וכל רגע הגרמנים יוכלו לתפוס אותנו, ולירות בנו. הייתי אובדת עצות ולא ידעתי, לאן לפנות. לאט הסתובבתי, ומבטי תעה ביאוש חסר אונים מעל הדשאים הירוקים. ברגע זה של שמצוקה עמוקה ביותר שמעתי פת אם צעדים מהירים. חסר נשימה, בפנים סמוקות באודם עז, מרק עמד לפנינו. סוניה פלטה צוחת שמחה, וחבקה את ברכו. "לא יכותי לסבול את המחשבה לדעת שאתם כל כך בודדים ועזובים", אמר, והרים את סוניה על זרועו. שותקת לחצתי את ידו. באסוננו הגדול היינו מאושרים, להיות ביחד. "מה נעשה עכשיו?" שאלתי בדכאון. "כאן כנראה פוחדים להכניס אותנו, ואינני יכולה שלא להבין אותם!" "אדון P. יבוא בקרוב", ענה מרק. "הוא הולך למספר ימים לWISNOWIEC-, לבן דודו. נלך אתו, ונחכה שהמצב ירגע." מאחר הלא עלה על דעתי דבר יותר טוב, הסכמתי, ויצאנו לדרך.

 

בונקר, יום ג', 12.10.1943

 

זה שלושה ימים אנחנו חיים כמו הארץ שלרפים. מכר טוב של טינה הביא לנו ביום א' דברים טובים שונים, כמו לחמניות,עוגות ממולאות, ריבה וחמאה, הכל דברים שהתנזרנו מהם כבר זמן רב. אנחנו חיים איפוא בטוב, ומרוצים מאד. חוץ מזה J. הביא לנו כמה ספרים וחוברות. מה עוד תבקש מאתנו, לבי? עכשיו כבר כמה ימים אנחנו יושבים כל הזמן בבונקר, כי שורר קור כלבים.

הגרמנים פינו לחלוטין את ראש הגשר על הKUBAN-. מודיעים על קרבות עזים ליד WIELKIE LUKI, וגם בגזרות אחרות של החזית יש פעילות מוגברת.

באיטליה קרבות עקשניים בגזרה המרכזית. לא נאמר, איפה החזית עוברת.

 

ע ב ר

מס' 19

 

מרק השאיר את המעיל שלו ואת הכובע במפעל. אני לבשתי שמלתPERKAL- (?) ומעיל חום (שליוה אותי בנאמנות עד הבונקר). זה היה כל רכושנו, כאשר התחלנו את דרכנו. מרק השאיר גם את כל דברי הערך ואת התכשיטים בFUTOR- (?). "מדוע, מרק?" "אני לא רוצה להרצח בגלל הדברים האלה! אם יתפסו אותנו, יירו בנו גם בלעדיהם. בעוד כמה ימים נלך להביא אותם!" כבר לא אמרתי כלום; אי אפשר היה כבר לשנות את הדבר. כעבור שעתיים הגענו לעיירה, ואדון P. הביא אותנו לבן דודו, שקיבל אותנו די בידידות. בימים האלה האיכרים לא הביאו כלום לערים, ומאחר שהמלחמה פרצה באופן בלתי צפוי, לא היה כמעט לאיש מלאי. אז, בפעם הראשונה בחיינו לא אכלנו לשובע. אמנם לא רעבנו ממש, אבל לא היה חסר הרבה. אחרי שלושה ימים פקעה סבלנותו של מרק.הוא רצה ללכת לHORYNKA- להביא חלק מחפצינו, ובעיקר להשיג מזון. כמובן שלא רציתי להסכים בשום אופן, וכאשר ראיתי שאי אפשר להניא אותו המחלטתו הצעתי, ללכת בעצמי. בי, כאישה, לא ישימו לב, ואוכל גם לבצע את הכל בעצמי בלי קושי. בהתחלה מרק לא רצה לשמוע מזה, אבל, כאשר כולם הצדיקו אותי, הסכים. קשרתי מטפחת צבעונית לראשי, לקחתי סל, ויצאתי לדרך. אז, לא נתנו לעצמנו דין וחשבון, לאיזה סכנה גדולה נכנסתי, אבל לבי הלם בי בפחד, כשהתקרבתי לכפר. קודם הלכתי לאיכר היהודי, כדי למסור לו מכתב מאביו, שקבל אותי בלי אדיבות. "מה את שוב רוצה כאן," צעק האיכר הצעיר ברוגז. "נראה שיש לך כוונה לגרום לי לאסון בכל תנאי!" כאשר מסרתי לו את המכתב מאביו, נהיה קצת יותר אדיב. הוא סיפר, שכבר היו אצלו כמה פעמים וחפשו את אדון P., וגם יודעים, שהלך אתנו לWISNOWIEC-. אפשרי בהחלט, שיחפשו גם בW-. האיש הטוב היה נרגש מאד, ובודאי הגזים את הכל כפליים, אבל הכניס בי "פחד אלוהים". כאשר דברתי על כוונתי ללכת לכפר כדי לאסוף את כפצינו, ספק את כפיו מעל לראשו. "האם אינך יודעת, שבבית הסוהר בKRZEMIENIECE- מצאו הרבה אוקראינים נרצחים? מחצית הכפר נדד היום העירה, כדי להשתכנע. מובן, שמאשימים את הרוסים. ההתמרמרות גדולה מאד, ובודאי יאשימו בסוף את היהודים. מי יודע, מה מצפה לנו. עצתי הדחופה לך, לא להראות את עצמך בכפר". אחרי קצת מחשבה נאלצתי להצדיק אותו. מאחר שראיתי, עד כמה נוכחותי לא הייתה לו נעימה, כבר התכוננתי לחזור. הוא מילא לי את הסל בביצים, לחם וחמאה, הראה לי דרך טובה יותר, ואחרי פרידה קצרה התרחקתי, בלי שיכולתי לבצע דבר. עשרת הקילומטרים חזרה ארכו נצח. קרוב לעיר הייתה לי עוד חויה, שעלולה הייתה להיגמר רע עבורי.

בדשא גדול הקימו חיילים כמה אהלים, רבצו שם, והיו עסוקים בתקון מכונית. כשעברתי, קראו לי שני ברנשים צעירים. עשיתי שאת עצמי כמובן, כאילו לא הבנתי מילה גרמנית. הם דברו פולנית שבורה ושאלו אותי, איפה אפשר להשיג פה ביצים, חמאה וכו'. הצהרתי, שאינני יודעת, ואז אחד מהם גילה את טבעת הנשואים שלי. "נשואה, איפוא? כן. וכבר אמא?" הראתי להם את הסל ונתתי להם להבין, שזה לילד שלי. הוא לא רצה להניח לי ללכת, ואני עמדתי כמו על גחלים. פת אם האחד אמר לשני:"ראה, פריץ, יש לה רגליים יפות!" הוא עשה פנים כל כך מצחיקות, ששכחתי את משחקי, צחקתי, והסתכלתי על רגלי. באותו הרגע הייתי מכה לעצמי סתירה, כי פריץ כבר לא היה ידידותי ומאד חשדן. "אה, היא מבינה גרמנית, איך זה?" אינני יודעת, איך הענין היה נגמר, אבל המזל חיך לי, כי באותו הרגע עברה מכונית, ובה סגן אלוף. המכונית עצרה קרוב לקבוצה שלנו. שני החיילים עברו לדום, והסגן אלוף קרא להם אליו. אני לא צריכה להבטיח לכם, שהסתלקתי במהירות האפשרית. בברכיים רועדות הגעתי סוף סוף הביתה (הביתה- בעצם מוגזם להגיד), מקום שכולם חכו לי כולם הכליון עיניים.

 

בונקר, יום ה', 14.10.1943

 

היום האיפורמציה בעתון היה עוד פעם בר משמעות הזה של אתמול. במזרח כביכול דעכו התקפות הרוסים. ליד GOMEL ומערבית מSMOLENSK- נסוגו הרגמנים. באיטליה פעילות מלחמתית מקומית.

בעוד כמה ימים אמורה להתקיים פגישה בין רוסיה, אמריקה ואנגליה.

 

בונקר, יום ו', 15.10.1943

 

היום עברו שנתיים, שלקחו לי את מרק החביב והטוב, חברי לחיים הנעים והישר, שחלקתי אתו כמעט שבע שנים שמחה וצער. באותן השנתיים הוכרחתי לחוות כל כך הרבה מכאיב ועצוב, כל כך הרבה זוועה ובלתי מתקבל על הדעת, שהיה מספיק לכמה דורות. עד לאקציה הגדולה בCZORTKOW- ביום 25.8.1942 תמיד עוד קוויתי שהוגלה למחנה כפיה, אבל שהוא בחיים. רק אחרי האקציה התברר לי, שכל תקוותי אשליות.אפילו לא התאבלתי על בעלי הראשון. קודם דחיתי על הסף את המחשבה, שנהרג. אך, כשנודעה לי האמת המרה הייתה מסביבי כל כך הרבה אימה, שלא יכלה להתעורר בי הרגשת אבל. האינטליגנטים של CZORTKOW נורו ליד המקום בידי כלב הגסטאפו RATKE וכוסו בקבר המוני. למורת זאת, הפצע בוער; אפילו עוברים לפעמים ימים וגם שבועות מבלי שארגיש דבר, אני בטוחה, שאם אזכה לחיות עד השחרור ולהתראות עם ילדתי אהיה מודעת באמת, למה שאיבדתי!

 

בונקר, יום שבת, .16.10.1943

 

TINA נאלצה ללכת למחנה בגלל ענין אישי חשוב ביותר. מובן, שעשתה זאת רק אחרי נקטת אמצעי זהירות גדולים ביותר. OZIAS ואני מרגישים בודדים מאד, והיינו שמחים, אילו כבר הייתה חזרה, בריאה ושלמה.

מחזית המזרח מודיעים, שהרוסים התקיפו בכוח את ראש הגשרת ZAPOROSE, ודרום מזרחית מKIEW-. אומרים, שלגרמנים הצליחה התקפת נגד בשפך הPRYPET-. הרוסים המשיכו בנסיונות חפריצה שלהם צפונית מGOMEL- ומערבית מSMOLENSK-. באיטליה רק פעולות מלחמתיות מקומיות.

 

בונקר, יום ב', 18.10.1943

 

TINA חזרה. היא הביאה מהעולם שק גדול של חדשות, לצערי גם בשבילי. האישור המעציב והמצופה שTONKA- עם ילדיה נפלו קרבן לאקציה האחרונה בJAGIELNICA-. חוץ מזה הביא TINA גם שאיפה מסוכנת לחופש. ברור, שאנחנו משכנעים אותה, שזאת שטות. היא ספרה, שהיהודים במחנה חיים עליזים ובנעימים, והבטיחו לה ממקורות רבים, שלא יתקימו יותר אקציות. מאחר ואפשר להאמין לגרמנים רק את ההיפך ממה שהם מבטיחים, אני משבחת את הבונקר, וסומכת רק עליו.

אתמול OZIAS משלים את שנתו ה31-, והיום יום הולדתי. לכבוד היום אכלנו אפילו עוגה. הענין כך היה: מכרה של TINA חגג אתמול את יום-השם שלו (חג של קתולים, שהוא היום בו הקדוש שנושא את שם האדם החוגג נכנס למלכות השמים), ובהזדמנות זאת נתן לה אוסף לדוגמה של כל המעדנים שנזללו. מאחר שהנשמה הטובה חילקה אתנו הכל ביושר, יכולנו להמתיק את ימי ההולדת שלנו בעוגות תפוח, פרג, ואפילו עוגת חמאה נפלאה. שעכשיו יגיד מישהו, שרע לנו בבונקר!.

ZAPOROZE נפלו סוף סוף! בכל יתר מקודות חזית המזרח נלחמים בעוז, במיוחד מערבית לSMOLENSK-.

באיטליה השיקו בנות הברית את ההתקפה שציפו לה כבר זמן רב, ליד הנהר VOLTURNO וליד CAPUA. אין פרטים.

BADOGLIO הכריז מלחמה על גרמניה! הגרמנים אמנם מלגלגלים עליו, ומכנים אותו פלדמרשל בלי ארץ ובלי צבא, אבל נראה, שבכל זאת מאד לא נעים להם, שמתוך הידידות ההדוקה שהייתה הפכה לאיבה מרה. מוסוליני יושב אי שם באיטליה הצפונית (לא אומרים איפה), ונושא נאומים גדולים. כלבים שנובחים....!

פורטוגל העמידה לרשות בנות הברית את הAZORES- כבסיסים צבאיים. הגרמנים צועקים על "הפרת הניטרליות", ועל "מכירתה העצמית" של פורטוגל, אבל זה לא יעזור להם.

 

בונקר,יום ג', 19.10.1943

 

היום אכלהו ברוז צלוי שהביא לנו FR. ארוחה חגיגית אחת אחרי השניה. אני מקווה, שככה זה ישאר.

הרוסים התחילו בהתקפה עזה מחודשת דרומית מזרחית מKREMENTSCHUG-. משני צדי KIEW משתוללים קרבות עקשניים, וכך גם צפונית מערבית מCZERNICHOW-, דרומית מערבית מSMOLENSK- ובאיזור WIELKIE LUKI.

באיטליה פינו הגרמנים את העירים CAPUS וCAMPOBASSO-. נלחמים על הנהר VOLTURNO.

 

בונקר, יום ה', 21.10.1943

 

לדאבוננו אבדו שני עתונים, אבל זה של היום מאד משמח. ההתקפה ליד KREMENTSCHUG מתקדמת יפה. הרוסים הצליחו לפרוץ בין DNIEPROPETROSK וKREMENTSCHUG-. פרט לזאת נלחמים גם צפונית מKIEW-, צפונית מערבית מCZERNICHOW-, דרומית מGOMELS-, צפונית מערבית מSMOLENSK-, וליד WIELKIE LUKI. העיר MELITOPOL הפכה עיי חורבות, ויש להניח, שהגרמנים יצטרכו לפנות אותה בקרוב.

 

בונקר, יום ב',22.10.1943

 

הרוסים השתדלו להרחיב את מקום הפריצה שלהם דרומית מערבית מKREMENTSCHUG-. (דרומית מערבית. אתמול זה היה עדיין דרומית מזרחית). הם המשיכה בנסיונות הפריצה בין KIEW וCZERNICHOW-.

באיטליה רק קרבות מקומיים.

הועידה במוסקווה התחילה ביום 18.10. בינתיים אין עדיין ידיעות מדויקות.

אתמול J.  שלנו היה בCZORTKOW- וראה, איך הביאו לתחנת הרכבת 60 יהודים, שהסתתרו ביער ליד SKALA, ונתגלו על ידי הגרמנים, כדי להביא אותם לLEMBERG-, למחנה. מה פרוש הדבר, שפתאם לא יורים, אלא אוספים שוב למחנה, בלתי מובן. בודאי עומדת אחרי זה נבלות חדשה.

 

בונקר, שבת, 30.10.1943

 

העתונים מגיעים עכשיו בצורה בלתי סדירה לחלוטין, וכמעט כל השבוע לא הביאו דבר חדש. למזלנו המזל שוב השתנה. ביום 22.10. פונתה MELITOPOL, וביום 24.10 עזבו הגרמנים את העיר DNEPROPETROWSK. הפריצה ליד KREMENTSCHUG הורחבה בהרבה, ומשני צדי DNEPROPETROWSK הצליחו הרוסים ליצור ראשי גשר נוספים. הסוביטים תוקפים בכל חזית המזרח בכוח שלא נשמע כמותו, והגרמנים שוב מתחילים לדבר על "ניתוק מגע". נלחמו גם ליד KRZYWY ROG, והודיעו בעתון של ה28.10-, הצליחה לרוסים עוד פריצה דרומית מMELITOPOL-. הגרמנים המסכנים, שכל כך סמכו על תקופת הגשם, ורצו להתיישב ליד הDNIEPR- כמו בבית, מוכרחים שוב לחפש תירוצים, כדי לבסביר את הנסיגות הנוספות. עד עכשיו "קיצרו את החזית בהתאם לתכנית, כדי לחסוך ברזרבות". ועכשיו? אנחנו כבר נראה.

באיטיה לא זזים. בלתי נתפס, מדוע בנות הברית לא מתקדמים.

הועידה במוסקווה נמשכת.

 

ע ב ר

מס' 21

רשמי מHORYNKA-, וראש לכולם חוויותי, כל כך הוציאו אותי מכלי, שהספור שלי נהיה מאד מבולבל ומבהיל. הרושם שעוררתי היה מהמם. (עכשיו, במחשבה צלולה אני רואה, שלא היינו צריכים לברוח ככה, בפניקה. בכל מקרה הינו צריכים להציל לפחות חלק של חפצינו). אחרי שפורסם למחרת, שכל יהודי העיר חייבים להרשם בעיריה, החליט מרק, שעלינו, בכל מחיר, לעשות את דרכנו לCZORTKOW-, למרות כל הקשיים. משם, כך סבר, נוכל לשלוח מכר טוב להביא את חפצינו. "כאן האדמה בוערת מתחת לרגלינו", אמר. "בכל רגע אנחנו עלולים להתפס ולהיירות". הפחד מסנוור. לא חשבנו על מוראות הדרך הארוכה, שהיו מסוכנים בהרבה מכל דבר אחר. אחרי ליל נדודים, סמוך לזריחה, יצאנו בדרך לעיירה ZBARZ, שהייתה מרוחקת 28 ק'ם. צעדנו במשך 12 ק'ם ללא הפרעה, ואז השיגה אותנו עגלת איכרים, שישבו עליה שני חברי המיליציה האוקראינית ואישה עם תרמיל גב גדול. (מיד אחרי נסיגת הרוסים הוקמה, מה שנקרא "הגנה עצמית אוקראינית, 'SICZ', שהייתה מורכבת בעיקר מהיסודות הגרועים ביותר של העולם התחתון). אלה, חמושים ברובים גנובים, התנפלו על משפחות יהודיות, שדדו אותם, ובחלקם הגדול גם רצחו אותם. כסימן למעמדם ענדו סרטי יד צהובים-כחולים. מאוחר יותר כמעט כולם פורקו על ידי הגרמנים מנשקם, נכלאו, ורבים גם הוצאו להורג. זה היה, כאשר החלום של מדינה אוקראינית עצמאית התמוטט, והגרמנים ספחו את האוקראינה לGG-. (פרוש GG הוא ממשל כללי, או שם אחר לשלטונות הכבוש). אחד מהם קפץ מהעגלה, ודרש את התעודות שלנו. כאשר ראה שאנחנו יהודים, הפך לנו את הכיסים ושאג, שאני קומוניסטית ארורה, שמפיצה כרוזים. מאחר שלא מצא דבר מחשיד ולא היה תירוץ להחזיק אותנו, עלה על העגלה, והם המשיכו בנסיעתם. מאוחר יותר ראינו, שהעגלה פנתה הצידה, לדרך שדה. כאשר התקרבנו לסיבוב, באה לקראתנו האישה עם התרמיל הגדול, שירדה, ושאלה אותנו, אם נרשה לה ללכת אתנו. מאד שמחנו, והמשכנו ביחד. היא הציגה את עצמה כמורה מCZORTKOW-, שהעבירו אותה הרוסים, כעונש, לROWNO-. עכשיו הייתה חופשיה, ובדרכה הביתה. עוד סיפרה, שאנשי המיליצה התכוונו לאסור אותנו, והיא הניאה אותם הכך, אחרי שבקשה עבורנו. אנחנו הודינו לה מעומק לבנו. יתרת הדרך לZBARAZ- עבר ללא הפרעות. נחנו כמה ימים והחלפנו כוח בעזרת לחם ושפק שהבאנו אתנו, ושתינו תה קר. הכי קשה היה למרק המסכן, שסחב את סוניה במשך כל היום.

 

בונקר, יום א', 31.10.1943

 

היום הינו יום ההולדת של FRANZEL. הינו או היה? אני פוחדת לתת למחשבותי לנוע, אבוי, לעבר הכל כך רחוק. בכל מקום אני רק פוגשת מתים. האם אני בכלל עדיין חיה?

אמש היו הרבה מכרים אצל J., שעוזרים לו בעבודה עם הטבק, ומשום כך BABCIA לא יכלה להביא לנו ארוחת ערב. שכבנו לישון; בשעה 1.00 בלילה העירה אותנו POLDA, והביאה לנו סיר ענקי של תפוחי אדמה. זמן לא כל כך רגיל לפירה, אבל הוא טעם לנו מאד.

 

ע ב ר

מס' 22

 

אמנם, הילדה קלה כמו צפור, אבל 28  קילומטרים קטע מספיק ארוך. סוניה הייתה טובה כמו מלאך קטן, לא בכתה ולא התלוננה, למרות שבודאי סבלה מאד מלהט השמש ואבק הכביש. היא הסתפקה גם בחתיכה קטנה לחם ובתה. בסביבת השעה 5.00 בערב הגענו סוף סוף לעיר. הדבר הראשון שעינינו נפלו עליו הייתה קבוצה של יהודים אומללים, שאנשי SS האיצו בהם במכות ובנגיסות בעבודת השקום של גשר הרוס. בין היהידים היה זקן בעל שערות שיבה, שבקושי עמד על רגליו. עם אתרע מזלו של מישהו, ונפל, החיות האלה ללא צלם אנוש מיד נטפלו לו, והתנפלו עליו בבעיטות. סביב המחזה המעציב הזה עמדו צופים סקרניים רבים, שלרוב היו מרוצים מאד, שמענים יהודים ככה. רק מעטים העירו הערות של רחמים. מהרנו לעבור ליד המחזה המזעזע, שלצערנו לא נשאר היחידי. העיר נזוקה למדי בהפצצות, ופה ושם היו מונחים עדיין הרוגים, חיילים רוסיים, שהיו כבר ירוקים, והפיצו ריח נורא. בכל מקום עבדו יהודים: בסילוק העיים, בתקון הכבישים ובקבורת הרוסים שנפלו. סוניה הביטה במראות הנוראים האלה בעיניים קרועות באימה. "מדוע מכים באנשים האלה כל כך, אבא?", שאלה בקול בוכים. "משום שהם יהודים, ילדתי!" "האם אסור להיות יהודי? הרי גם אנחנו יהודים?" "את זאת את עדיין לא יכולה להבין. את קטנה מדי!" (אמנם, אנחנו כבר גדולים, אבל גם אנחנו לא מבינים). סוף סוף הגענו ליעדנו, אל ביתו של אדון G., שאתו בילינו הרבה שעות נעימות בHORYNKA-. מפרדנו בלבביות ממלוותנו ונכנסנו לבית. התקבלנו בידידות רבה על ידי אחותו של האדון G. הוא עצמו לא היה בבית, אלא הלך לשהות במחיצם של גויים. מאחר שמצאו גם בבית הסוהר של ZBROZ אוקראינים שנרצחו, חששו, שגם פה יתחוללו פרעות. היינו כל כך עיפים, שלא היה בנו הכוח לפחד. G. גר בדירה אלגנטית מאד; אכלנו ארוחת ערב מצוינת, דבר שלא היה לנו כבר מזמן, ושכבנו לנוח במיטות נקיות ורכות, גם כן מותרות, שלא היו לנו מזמן. השתהינו יומים בZBARAZ-. אדון G. לא נראה. אחותו הייתה נהדרת כלפינו, ולא רצתה להניח לנו ללכת, אבל מרק דחק להמשיך, כי רצה לנצל את הזמן, שעדיין לא הייתה בקורת בכל מקום, והנדידה הייתה פחות מסוכנת. גברת G. צידה אותנו בדבש, לחמניות, קוביות סוכר ובקבוק קפה, וביום השלישי יצאנו, בכוחות מחודשים, לדרכנו לTARNOPOL- המרוחקת 23 קילומטרים מZBARAZ-.

 

 בונקר,יום ג', 2.11.1943

 

כעת בדיוק כמו לפני קיצור החזית הגדול בסוף ספטמבר. גם אז, עטורי נצחון, הדפו אל כל ההתקפות, אבל הרוסים התקדמו ללא הרף בכל החזיתות. גם עכשיו הגרמנים מחזיקים בהצלחה בכל החזית, אבל הסיגו אותה בכמה קילולמטרים מערבית מSMOLENSK- וMELITOPOL-, למרות הפרעות מצד האויב. בכמה הגרמנים נאלצו לסגת לא נודע. כתבו, שהחזית כל כך מבולבלת, שכרגע אין פרטים.

גם באיטליה קרבות עזים, והגרמנים תפסו עמדות יותר נוחות.

עדין דיונים בועידת מוסקוה.

 

ע ב ר

מס'23

 

היום להט מחום. ללא הרף עברו לידנו משאייות צבאיות, והרימו ענני אבק סמיכים, שסתם במהירות את אפינו, פיותינו ועינינו והפך את שערותינו לאפורים. מחמת החום נאלצנו לנוח לעתים, והתקדמנו רק ואטיות. לאורך כל הדרך איש לא שם אלינו לב או עצר אותנו. פעם לקח אותנו אפילו איכר ידידותי בעגלתו כמה קילומטרים. בשעה 6.00 בערב ראינו את גגות TARNOPOL זוהרים בשמש הערב. קרוב לעיר באו אלינו שני אדונים חביבים ושמנים, והתחילו שיחה ערה עם מרק. הם חשבו אותו לאוקראיני, כי הוא שלט היטב בניב המקומי. הם הציגו את עצמם כחואים, שגרים בקרבת TARNOPOL. הם ספרו לו, קורנים משמחה, שהלכו העירה, כדי לראות את היהודונים ההרוגים. מסיפוריהם הבנו, שלפני יומיים הרגו "רק" 3000 יהודים בTARNOPOL-. אחרי שמצאו בחצר בית הסוהר כמה קברות אחים של אסירים, פתחו האוקראינים המוסתים על ידי הגרמנים ובשותפות אתם, בציד מאורגן על היהודים. פרצו לתוך הדירות, וגררו את כל הגברים שמצאו לבית הסוהר. שם הכריחו אותם להוציא את הגוויות מהקברים ולשים אותם לארונות. בעבודה האיומה הזאת היכו למות את חסרי הישע, כמו זבובים. מאוחר יותר הכריחו אותם לקחת את הארונות לבית הקברות, ולקבור אותם. גם בהזדמנות זאת נטבחו מאות רבות באופן פראי, כמו חיתי. את כל הפרטים האלה ספרו שני האדונים בהתלהבות גדולה, כשפניהם השמנים והסמוקים בהקו מנחת. שמחנו וצחקנו אתם מקרב לב, אבל בתוכנו רתחנו, וברצון היינו יורקים בפני הירח שלהם. סוף סוף נפטרנו מאנשי הרגש הסימפטיים האלה, והמשכנו בדרכנו. כמה שהתקרבנו יותר לעיר, צעדינו הפכו הססניים יותר. לא רק העיפות, שרבצה על רגלינו במשקל של טונות, אלא פחד ואי ודאיות מילאו את לבנו. יתכן שכל הרחובות שמורים. אולי לא נשאר מי במשפחה אליה קיוינו להמלט. שאלות כאלה ודומים להם יסרו אותנו, אבל, אבוי, איש לא ידע את התשובה. ברם, לא הייתה כבר דרך חזרה.

השמש שקע אדום כדם, כאשר רגלנו דרכה בעיר. הגגות, החלונות, כן, אפילו בני האדם היו טבולים בזוהר ארגמן. אדומות מלוכלכות היו שלוליות הדם, שזה עתה יבשו ברחובות, וזוועה הבתים הרבים המיותמים, שחלונותיהם השבורים ודלתותיהם העקורות ספרו סיפור אילם ואלים. המראה הקפיא אותנו, למרות חום יולי. גם בTARNOPOL- היו רובעים בהם חוללו ההפצצות הרס קשה. כדי לא לעורר תשומת לב הלכנו לאטינו ברחובות, והשתדלנו, שפנינו יהיו עליזים ואדישים. הגענו לבית מכרינו ללא בעיות. בהופעתנו הבלתי צפויה עוררנו התרגשות רבה. למזל לא קרה להם דבר בימים הנוראים האלה, אבל הם ספרו פרטים, שהאזנו להם בשערות סומרות, ובקושי הצלחנו להאמין להם. הכל מה שדמיון בלתי אנושי וסדיזם בלתי מרוסן, שאותם נטעו באנשי הגסטופו ואנשי הSS- הצעירים, מסוגל היה לעולל לקרבנות לאומללים, בוצע. רק כמה בני מזל נורו במקום. נשארנו 5 ימים בTARNOPOL-, כי היה הכרח לרפא את רגלינו הנפוחות והפצועות, לפני שנוכל לחשוב על המשך הנדידה. בימים אלה התחילו למכור בעיר לחם, בשר, שמן ומזון אחר. המזון אצל מארחינו הלך ואזל. זה כבר ימים שלא היה להם לחם, ועל בשר בכלל אין מה לדבר. אם לא נרצה לסבול רעב, אחד מאתנו יהיה מוכרח להעיז ללכת לעירה. "האחד" הייתי כמובן אני, כי לא רציתי להרשות למרק לצאת, והסיכון למארחינו, שהיו מוכרים בTARNOPOL-, היה גדול מדי. לכל דבר קטן היה הכרח לעמוד במשך שעות בתור, שאליו לא הרשו ליהודים להיכנס. גם לא נראו כאלה, פרט לכמה נשים וילדים. לא חשדו בי, והיו אפילו ידידותיים מאד אתי. מאחר שבכל מקום סחבתי בהפגנתיות את סוניה על זרועי, כמעט תמיד פינו לי מקום באדיבות, כדי "שהילדה המסכנה הקטנה לא תצטרך לחכות במשך שעות בשמש!" אילו האנשים הטובים ידעו, שאני חזירה יהודיה!! בצורה זאת קניתי ביום הראשון מלאי בלתי לבוטל של מזון. כולם היו מאד אסירי תודה, וחגגו אותי כ"סנטה קלאוס". (מביא מתנות בחג המולד), כי הוצאתי כל פעם הפתעה חדשה מהסל.

 

בונקר, יום א', 7.11.1943

 

היום ירד השלג הראשון, אבל לקראת הצהרים התחמם קצת. שוב התהוללנו במעדנים. שלשום דג צלוי, אתמול "GOLABKI", היום דג אפוי, ומחר גב' FR. אמורה להביא לנו תרנגול צלוי. העתונים שוב מאחרים מאד. רק היום הגיע זה מה4.10-. הרוסים נחתו בKRIM- ויצרו ראש גשר דרומית מKERTSCH-. נלחמים מזרחית מCHERSON-, ונראה, שהסוביטים ינתקו את הKRIM-. בגזרה הדרומית של החזית במצב יוצא מהכלל.

באיטליה בנות הברית נלחמים ב"מאסף" הגרמני. גם פה, איפוא, נסיגה, יותר איטית, אמנם.

ביום 31.10 נסתימה ועידת מוסקוה, ומאז העתונים מביאים כמעט יום-יום ידיעות עליה, מהם אי אפשר להבין דבר. מכל מקום רוטנים על כך, שבנות הברית מכרו את כל אירופה לרוסים. מדברים על כך, שנפלו החלטות צבאיות נחרצות, אבל לא מזכירים את אופין. הקימו מין חבר עמים. לפיכך אנחנו לא יותר חכמים מאשר היינו לפני הועידה. נקוה, שלא נצטרך לחכות יותר מדי לתוצאות ממשיות.

 

ע ב ר

מס' 24

 

ביום השלישי התחילה המיליציה האוקראינית לפרוץ לדירות היהודים, כדי לתפוס אנשים לעבודה. מאחר ובהתחלה הגרמנים לא עוללו רעה לנשים ולנערות, הגברים הסתתרו, ובמקומם התיצבו נשים ונערות רבות. כאשר המיליציה באה אלינו, הייתי עם שתי הנשים במטבח. מרק ישב עם שני גברים בחדר צדדי. כדי למנוע את גלויים, התנדבנו, בת הבית, VERA, וגם אני ללכת במקומם לעבודה.את הגברת הזקנה השאירו עם סוניה. קודם הביאו אותנו למה שמכונה משרד עבודה, ומשם חולקנו למקומות העבודה. באולם גדול חיכו כ200-300- נשים, וכל העת הביאו חדשות. שומר, לא בלתי אדיב, שיבץ אותנו למקום עבודה. פת אם הופיע איש גסטפו, שלמראהו כל הנשים נסוגו בפחד לפינה האפלה ביותר. "אני צריך 4 נערות חזקות!" שאג בקול רועם, והתחיל מיד לבחור. "זאת וזאת, וההיא במעיל הלבן, זאת בדיוק מתאימה לי!" (זאת במעיל הלבן הייתה (VERA. מאחר ורציתי להשאר אתה ביחד, התנדבתי להיות הרביעית. "בודאי, בעונג רב! רק תבאי!" מהר מאד התחרטתי חרטה מרה על חפזוני. מנהיגנו ליוה אותנו לN.K.W.D- לשעבר. "מביאים אותנו לגוויות!" לחשה לי VERA בשפתיים חיוורות. לסכוי המרענן הזה חשכו עיני. בבנין קבל אותנו איש גסטפו ענקי ושמן בחביבות. "למרתף אתכן!" שאג. "תביאו לי את הברנש משם, אבל בקצב, בקצב, בקצב, אחרת תשמעו טרחחח!" הוא שלף את אקדחו ודחף אותנו בגסות למדרגות שהובילו לחשיכה עמוקה ומצמררת. רועדות מפחד ירדנו, בקושי, במדרגות. בקושי, כי היו חלקלקות מאד. כשעינינו התרגלו מעט לחשיכה גילינו לחרדתנו, שהמדרגות היו מכוסות בדם ובצואה. בגלוי זה לבי קפא בקרבי. הייתי משוכנעת, שמובילים אותנו למותנו. הענק בעל עורף השור נשאר בראש המדרגות, ניפנף באקדחו, ופלט את האיומים הזועתיים ביותר. כמה שהעמקנו גבר ריח נורא של קרבול ורקב. סוף סוף הגענט למרתף, שגם רצפתו הייתה רוויה דם, והסרחון היה כל כך חזק, שרק במאמצי רצון אדירים יכולתי להלחם בעלפון. גם חברתי בודאי הרגישה כך. בפינה של החדר שלא מהטבע הזה ראינו דמות מכווצת, שהתקרבנו אליה בחרדה, כי היינו משוכנעים למצוא גוויה רקובה למחצה. למזל היה זה יהודי זקן, עדיין חי, אבל מוכה נוראות, נושם עדיין, בקושי, שעיניו האדומות מדם הסתכלו אלינו נפחדות.

 

בונקר, יום ג', 9.11.1943

 

"שמינו מלאים כנורות!" כיKIEW--- נפלה!!! "כדי למנוע פריצת חזית מאיימת, נאלצו יחידותינו, תוך לחימה עקשנית, להעביר את החזית יותר למערב. במהלך התנועה הזאת פונה חלק מKIEW-". כן,חלק! מאד מעציב להודות, שהוכרחו לנטוש את "לב אוקראינה"! משום כך מביאים עובדה זאת לצבור הגרמני רק טיפות-טיפות. עכשיו החזית כבר לא כל כך רחוקה מאתנו, ואין כבר מכשולים רציניים. אך, פעם הבטחתי לעצמי, לעולם כבר לא לשמוח מראש. משום כך אני שמחה רק במידה, אם גם לבי רוקד בי פולקה. גם חוץ מזה העתונים הביאו ידיעות יוצאות מהכלל טובות. הKRIM- מנותק, ליד KERTSCH יצרו הרוסים מספר ראשי גשר, ונלחמים שם קשה מאד. בקשת הDNIEPR- הצליחו הרוסים לפרוץ בכמה מקומות, נלחמים באיזורים CHERSON וNIKOPOL-. גם דרומת מערבית מWIELKIE LUKI- פרצו הרוסים בכמה מקומות.

באיטליה מתחילה שוב התקפה גדולה של בנות הברית. הקרבות מתחוללות באיזורים ISTONIO וPESCARE-, והגרמנים שוב מתחילים "לנתק מגע מהאויב".

במהלך ארבעת הימים האחרונים גרמניה הופצצה קשות.

 

ע ב ר

מס' 25

 

עד היום אינני יכולה לתפוס, מדוע השאירו את האומלל הזה בחיים, והביאו אפילו נשים יהודיות לקחת אותו הביתה. בעמל גררנו את האיש במעלה המדרגות, שהיה כגוף דומם,בלי נוע, "מעודדים" על ידי הענק "הסימפטי", שכבד אותנו במילות גנאי שלא תמצא במילון. סוף סוף נסגר אחרינו שער בית הסוהר, ונמצאנו עם הניצול ברחוב. למראה שלנו נרתעו האנשים שנתקלו בנו בבהלה לצדדים. השענו את הזקן לקיר של בית, והשתדלנו לדלות ממנו את כתובתו. אישה רחמנית הביאה לו קצת מים, והוא התאושש מעט. פחד המות סר מעיניו, והוא הביט סביבו יותר במודעות. הוא ניסה לענות לנו, אבל אנחנו לא היינו מסוגלים להבין את מילותיו מחמת חולשת נשימתו. פת אם קראה VERA, שהתבוננה בו בדיוק: "הרי זה פרופסור X.! רק עכשיו אני מזהה אותו!" החולה הניד בראשו. VERA צדקה, איפוא. VERA ידעה את כתובתו, והבאנו אותו הביתה. למזל הוא לא גר רחוק, והצליח מעט ללכת העצמו. אי אפשר לתאר את השמחה במשפחה, שכבר מזמן חשבה אותו למת. בקושי קרענו את עצמנו מהאנשים האלה, שהציפו אותנו במילות תודה ובברכות, ומהרנו במהירות האפשרית הביתה. נעלינו פלטו ריח רקבון חזק, שמיד סיפר, מנין באנו. "הייתם עם גוויות, נכון?" בחפזון סיפרנו את החוויה המצמררת שלנו, וכולם רעדה יזועה.

VERA נשכבה מיד במיטה, ואני על הספה, כדי לנוח מהאימה. ברם, ביום זה היה לי מזל גרוע במיוחד. לא הספקתי לנוח 10 דקות, כאשר הופיעו שוב מהמיליציה האוקראינית. הצהרנו, שחזרנו רק כרגע מהעבודה, אבל הם דרשו אישור, שלא היה לנו. אחרי ויכוח ארוך הסכמנו על אישה אחת. VERA הייתה חצי מתה, והם לא הסתפקו בגברת המבוגרת, ושוב, איפוא, הייתי אני הקרבן המסכן. חששתי, ששוב אאלץ לעשות עבודה נעימה דומה, אבל הפעם הכל היה בסדר. הייתי מוכרחה, עם עוד מספר נשים אחרות, לנקות כמה חדרים בקסרקטין, ולשטוף את הרצפה. אחרי פחות משעתיים קבלנו מחיילים ידידותיים, שהתבדחו אתנו, כל אחת לחם אחד ואשור עבודה, ופוטרנו בחסדים. פרט לזאת לא ארע לנו דבר מיוחד בTARNOPOL-. גם מרק נתפס ביום הרביעי לעבודת כפיה, ועברו עלי כמה שעות בדאגה, אבל הוא חזר בריא ושלם, וגם הוא קבל אשור שעבד, שכעבור כמה ימים הציל את חיינו. ביום השישי רצינו להמשיך במסע. התכוונו ללכת לMIKULINCE-, מרחק של 21 קילומטרים, בה גרה אחות מארחתנו, ושם רצינו ללון. מארחתנו ארזה לנו לחם, דבש, שניצל וסוכר, ומוקדם-מוקדם יצאנו. בשעה 3.00 הגענו לעיירה. לא פגשנו כמעט איש בדרך. בדיוק, כאשר מרק התחיל לחפש את הרחוב שצוין לנו, עצר לידנו איש מיליציה אוקראיני ודרש את הניירות שלנו. מרק הסביר לו, שגרנו בכפר שנשרף כולו, וכעת אנחנו בדרכנו למשפחתנו בCZORTKOW-. מוכר היה על פני האיש שאיננו מאמין, והיה לו חשק גדול, לעצור אותנו. לבסוף אמר: " אני מרחם על הילדה הקטנה המסכנה, אחרת הייתי יורה בכם במקום!" ושחרר אותנו. ברור, שכבר לא יכולנו להשאר בMIKULINCE-, והיה עלינו להמשיך הלאה. אחרי כמה קילומטרים שאלתי את מרק:"מה נעשה עכשיו? הרי לא נוכל ללון בשדה!" לא נשארה לנו בררה, אלא ללכת עד TREMBOWLA, עד כ15- ק'מ, ושם אולי נמצא אצל יהודי מקום ללינת לילה. הדרך נמתחה ללא סוף. 36 ק'מ ביום אחד הם מאמץ גדול, במיוחד כשכל כך עיפים ונרגשים, כפי שאנחנו היינו. לא רחוק מTREMBOWLA- השיגה אותנו אישה צעירה, והצטרפה אלינו. היא גרה בTREMBOWLA- וכאשר היא שמעה שרצינו לבלות שם את הלילה, הזמינה אותנו. הואיל ועשתה עלינו רושם נאה ומעורר אמון קבלנו את הזמנתה בתודה. סוף סוף הגענו בעמל ובדוחק לבית קטן, ויכולנו לנוח. היא כבדה אותנו בחלב חמוץ ובלחם וחמאה, ואחר כך הביאה אותנו לחדר נאה, בו נפלנו בין רגע על המיטות, ונרדמנו מיד. מרק רצה לנוח רק יום אחד, ואחר כך להמשיך עוד 28 ק'מ לKOPYCZYNCE-. משם היו רק עוד 25 ק'מ לCZORTKOW-.

 

בונקר, יום ה', 11.11.1943

 

היום היה יום הולדתו ה38- של מרק. במלא און שנותיו כרתו את העץ  הצעיר והמהדר הזה! מדוע היה לו מות נורא כזה, מדוע ילדתנו המסכנה הפכה יתומה למחצה בגיל ארבע, ומדוע הייתי צריכה אני להיות אלמנה כל כך צעירה? הרבה שאלות, אבל, אבוי, אין תשובות.

ליד KIEW הרוסים מגבירים את התקפותיהם, וגם משתלטים, כפי שהגרמנים צריכים להודות, על שטח נוסף. כבר נלחמים מערבית ודרומית מהעיר. באיזור WIELKIE LUKI הרחיבו הרוסים את הפרצה. בKRIM- נחתו כוחות סוביטיים חדשים, וגם התקדמו.

באיטליה התקיפו בנות הברית בכל מקום בכוחות עדיפים, והקרבות עדיין מתנהלים.

"מנהיגנו" הפריש ב9.11- נאום חדש. מצאו בו רק מעט מהבטחון הקודם של הנצחון בכל תנאי. הוא אמנם הבטיח, שגרמניה "לעולם" לא תכנע, אבל לא אמר, איך הוא מתאר לעצמו את נצחונה של גרמניה. הוא ניחם את עמו בזה, שהחזית, למרות כל הכשלונות, עודנה הרבה מאות ק'מ מהרייך, והערים ההרוסות תבנינה במהירות אחרי המלחמה. מאחר והוא יצא בזעם נגד היסודות "הפושעים" בגרמניה, שלהם צפוי "משפט מהיר", נראה שהיו מהומות. הוא הוסיף, תעמולת האויב מפיצה יום-יום שקרים חדשים. למשל שהייתה לו התמוטטות עצבים, שגרינג ברח, שהגנרלים התמרדו וכו' ( הערת תרגום: היה קשר של גנרלים שנכשל, וכולם הוצאו להורג. גרטה חשה נכון, שמשהו התחולל). הוא עונה על כך, שהכל אפשרי, אבל לא שהוא יאבד את עצביו. הוא לא הזכיר כמעט את החזיתות, וגם לא זרק, כפי שנהג, מספרים אסטרונומיים של התחמשות ויצור. משהו חדש הנאום בכל זאת הביא. היטלר פת אם גילה דתיות עמוקה, וביטא את תקותו שההשגחה העליונה אוצרת גדולות לעם הגרמני. הוא מסיים את ההשתפכות בהבטחה, שבבוא היום גדול יהיה שכרה של גרמניה על הדם השפוך. בזה הוא בלי ספק צודק. גרמניה תבוא על שכרה על הדם שהיא שפכה, אבל לא כפי שהוא התכוון.

 

ע ב ר

מס'26

 

למחרת הסתלבטנו כהוגן. רבצתי עם סוניה בגינה, בשמש. המארחת שלנו האכילה אותנו כל שעתיים, והתנהגה אתנו בצורה נוגעת ללב. לצערינו השגיחו בבואנו. לקראת השעה ארבע אחה'צ הגיעו כמה איכרים אוקראיניים, ואימו על מארחתנו, שיקראו לשנדרמים, אם לא נעזוב מיד את הבית. היינו מוכרחים, איפוא, שוב לארוז את הילקוט שלנו, ולהמשיך לנדוד. מארחתנו הטובה עוד מלאה לנו עוד סל גדול במזון, וסרבה בהחלטיות לקבל תשלום תמורתם. אחרי פרידה לבבית הלכנו עצובים העירה, לחפש מקום לינה. כמעט שלא נראו יהודים ברחובות. אחרי שתעינו אובדי עצות, ללא מטרה, במשך שעתיים, פגשנו שתי נערות צעירות. כששאלנו אותן על מגורים הביאו אותנו אל הוריהן, שקבלו אותנו די חשדניים, אבל כשמרק סיפר להם על משפחתו בCZORTKOW- הפשירו, ונהיו ידידותיים מאד. לבסוף הביאו אותנו לאישה זקנה, ואצלה לנו.

השמש הזורחת כבר מצאה אותנו כמה ק'מ אחרי TREMBOWLA. כפי שכבר הזכרתי, רצינו ללכת קודם לKOPYCZYNCE- וללון שם, אבל בינתיים מרק למד את המפה וגילה, שזאת תהיה קפנדריא של 14 ק'מ. אם לעומת שאת נעזוב במקום מסוים את דרך המלך ונעבר הכמה כפרים, יהיו עד CZORTKOW רק 38 ק'מ, ולא 52 ק'מ, ואת זה נוכל לעשות ביום אחד. אני לא כך כך הסכמתי לתכנית הזאת. מכל מקום פחדתי מהדרך, שעוברת בכפרים בלתי ידועים, רחוקים מדרך המלך. פרט לכך היה לי גם פצע כואב מאד בעקב הימיני, והיה לי ספק, שאוכל להחזיק מעמד 38 ק'מ. מרק פיזר את חששותי. "גם ככה עד KOPYCZYNCE 28 ק'מ, שיהיו 10 יותר, אם איכשהו נסתדר! תחשבי על כך, שהיום נהיה כבר בבית!" הסכמנו בסוף. היות ויצאנו מוקדם מאד, יכונו לנוח לעתים יותר קרובות. בשעה 9.00 בבוקר הגענו למסעף שדובר בו, ונשארו לנו בקירוב 26 ק'מ.

עכשיו ההליכה הייתה יותר נעימה מאשר על דרך המלך, שהיה ללא צל ומלא אבק. הלכנו דרך יערות קודרים ומיסטוריים, שגדלו בהם אלפי גרגירי יער ריחניים, שעבורם, לאכזבתו העמוקה של סוניה היה לנו מעט מאד זמן. המסע עבר דרך כרי אחו עסיסיים, שדות תבואה שנעו הרוח, וכפרים ישנוניים. רגלי כאבה בצורה כמעט בלתי נסבלת, ובדיוק כאשר חשבתי, שלא אוכל יותר הלאה, השמים באו לעזרתי בדמות סופת רעמים פתאמית. ארובות השמים נפתחו, ומיד נהינו רטובים כמו חתולים באמבטיה. משום כך גם נעלי נהיו רטובים וגמישים, והכאבים דעכו מעט. ב5.00- חצינו את הכפר הלפני האחרון לפני CZORTKOW, כאשר עצר אותנו איש מיליציה. "לאן אתם הולכים?" "לCZORTKOW-!" "יש לכם תעודת מעבר מהקהילה?" "מובן", ענה מרק ללא היסוס. "הנה היא!" הוא הראה לו את אשור העבודה שקיבל בTARNOPOL-, שממנו עלה, שMAREK- עבד ביום 12.7.1941 כפועל נקיון. איש המיליציה, שלא הבין מילה גרמנית, ראה רק את החותמת עם צלב הקרס, הצדיע ביראת כבוד, ופנה לדרכו. שמחנו מאד על התחבולה המוצלחת, והיינו מאושרים שניצלנו מהפח. שעה מאוחר יותר ראינו סוף סוף את יעדנו, שלהשגתו עמלנו כה קשה. נחנו עוד פעם, ואכלנו את שרידי מזוננו. אז אזרנו את כוחותינו האחרונים, כדי לעבור את הקילומטרים המעטים האחרונים שנשארו. בשעה 6.30 דרכנו בעיר, ונחפזנו מהר ככל האפשר בלי שישגיחו בנו לבית חמתי. עם הופעתנו הבלתי צפויה געשה ההתרגשות שלא תתואר בכל המשפחה. נודע לנו, שגם בCZORTKOW- היו פרעות מספר, שתבעו כ300- קורבנות. למזל, למשפחתנו לא ארע רע. פעם גררו את OZIO (בעלה של GENIA, אחות מרק) לבית הסוהר לטפל בגוויות, אבל איש מיליציה אוקראיני, מכר שלו, הציל אותו. הייתה לנו רק משאלה אחת: לישון, ולתת לנוח לרגלינו הפצועות. אחרי נקוי יסודי, וארוחה קלה נשכבנו, וישנו 24 שעות בלי לזוז.

 

בונקר, יום ג', 16.11.1943

 

מחזית המזרח באות ידיעות מאד משביעות רצון. ליד KIEW  פרצו הרוסים פרצה גדולה. כבר נלחמים בכביש KIEW-ZYTOMIERZ. גם מערבית מNEWEL- הרוסים פרצו.

באיטליה קרבות קשים וממושכים.

 

ע ב ר

27

 

את הימים הבאים בלינו כמעט לחלוטין בקריאה ובשינה. ביום השני אחרי הגעתנו התחיל ציד פרוע אחרי יהודים, קרוב מאד לביתנו. ראש העיר, שבמיוחד היה ידידותי ליהודים, השגיח כביכול על גג ביתו ביהודי מחזיק במקלע. זאת הייתה כמובן סיבה רצויה ומשמחת לירות בכמה יהודים. במקרה זה היכו למות כ30- ליהודים, ביניהם שני עורכי דין ידועים.

בימים הראשונים אחרי הפלישה הגרמנית עברו הגסטאפו, הז'נדרמים והSS- מבית לבית, כביכול לסקרים, ובהזדמנות זאת לקחו אתם את החפצים היפים והיקרים ביותר. בהתחלה נחסך מאתנו הדבר, כי ביתנו היה ממוקם במקום טוב. אמנם הוא עמד באמצע הRING-, אבל קרוב לחורבה שרופה. מאחר והיה מאד ניזוק מהשריפה, ותוקן רק הריפרוף, וגם החנות שבחזיתו הייתה (בכוונה) ריקה ומוזנחת, הוא עורר את הרושם שלא ניתן לגור בו. גם לא השתמשנו כמעט בכניסה הקדמית, אלא השתמשנו בדלת האחורית, שהובילה לסימטה צדדית. הדלת האחורית הזאת הייתה מוסתרת בגדר ומחסן עצים, ואיש לא יכול היה לנחש, שיש שם מגורי אנשים.

לידנו עמד בנין בן ארבע קומות, שהגרמנים התנכלו לדייריו  כמעט יום-יום, ולמרות זאת איש לא תעה אלינו. קרוב לפלישתם הגרמנים יצרו את היודנראט ((JUDENRAT (מועצת היהודים) שהיה מורכב מ12- יועצים ואחד "זקן היהודים". היודנראט הזה השליט עכשיו בCZORTKOW- משטר חסר רחמים. זאת הייתה ההתחלה של הבידוד המוחלט של כל היהודים. בראשיתו הוא היה מורגש רק בקושי. היהודים היו עדיים רשאים להיכנס לכל העיר, ולפני הכל, לא היו מסומנים. כל הנשים בגילים 16-45, והגברים בגילים 16-60 היו חייבים בעבודה כפויה. חובתו של היודנראט הייתה לספק כל יום את מכסת כוחות העבודה היהודיים הדרושה למוסדות השונים. מאחר ובימים ההם חיו יותר מ7000- יהודים בCZORTKOW- נקראנו לעבודה רק פעם אחת השבוע. אחרי הפרעות הראשונות המצב השתתק. הגרמנים הסתפקן בכך לבוז מהיהודים את הרהיטים היפים, הבגדים והלבנים הטובים ביותר, את כלי הכסף וכלי הבית, בקצור, הכל מה שמצא חן בעיניהם, ולהסתדר עמם בצורה מלכותית. היהודים המסכנים עבדו בכל מקום, בלי לקבל אפילו אגורה אחת, והיו שמחים ומרוצים, שהשאירו אותם בחיים.

בהתחלה לא נראינו ברחוב בכלל, והסתרנו את בואנו, כדי שלא יקחו אותנו לעבודה. זמן התאוששותנו ארך למדי. לצערנו שגינו שגיאה גדולה. בשלושת השבועות האחרונים לא אכלנו ממש, והיינו מורעבים לחלוטין. במקום להתרגל באיטיות למזון טוב, זללנו ככל יכולתנו, בלי מידה ובלי תבונה. לנו זה לא הזיק, אבל הילדה המסכנה חלתה בעבור כמה ימים בדיזנטריה קשה, ושכבה ארבעה ימים ללא הכרה בבית החולים. לבסוף ניצלה, כמו בנס.

 

בונקר, יום ב', 22.11.1943

 

החזית מתקרבת כל הזמן, אבל בכל זאת לא מתעוררת תחושה אמיתית של שמחה. תקוותינו אכזבו כבר כל כך הרבה פעמים, שאנחנו לא מעיזים להאמין בשחרור מהיר. כאשר הגרמנים עמדו לפני CHARKOW וSMOLENSK- והיה מדובר על נסיגה אפשרית, כולם היו משוכנעים, שעם נפילה KIEW כולם ינוסו בלי סדר. ואיך נראית המציאות? KIEW נפלה ביום .7. 11, היום ה22.11-, והרוסים בתקדמו עוד 150 ק'מ, ולא מורגש אפילו בילבול קטן אצל הגרמנים. יש שמועות מפה לאוזן, שכמה נשים נסעו, או ששלחו כמה מזודות לגרמניה, אבל לכל זה אין משמעות. שלשום שוב ירו בכפר השכן MILOWKA ב8- יהודים, והאיכרים מוכרחים לספק בדיקנות את מכסות המס. כרגע נודע לנו מפי B. שהגיעה אפילו משלחת עונשין לSWIDOWA-. מארחינו אמנם כבר מסרו 80% מהמגיע מהם, אבל אנחנו פוחדים בכל זאת מאד. אנחנו מקוים, שהכל יעבור בשלום, ולא יחפשו אצלנו. לכול מקרה עוד הוכחה, שהגרמנים לא חושבים על אריזת צרורותיהם, ולהעלם מכאן. אי אפשר לתפוס! או אולי הם כל כך בטוחים, שיוכלו לעצור את הרוסים ולהדוף אותם? אצל השדים האלה הכל אפשרי!

ביום 15.11.1943 נפלה ZYTOMIERZ, והעתון של יום ה' מדווח כל קרבות באיזור KOROSTYN. העיר הזאת רק 80 ק'מ מהגבול הפולני. מיתר החזיתות אין דבר מיוחד.

באיטליה נלחמים האיזרים MIGNANO וVANAFO-, ומדווחים גם על מלחמה בכנופיות ליד FIUME ובאיים בשכנים הקטנים.

 

בונקר, 22.11.1943  ערב

 

הגרמנים צודקים, כאשר הם מרגישים פה בטוחים! כרגע גב' FR. הביאה לנו ידיעה מאד "משמחת". ZYTOMIERZ נכבשה חזרה בידי הגרמנים! הם הטילו 15 דיבידיות חדשות לחזית המזרח (אלוהים יודע, אם לא העלו אותם מבטן האדמה), ודחפו הרחק לאחור את הרוסים, שהיו רק 60 ק'מ מהגבול הפולני. אני כל כך כועסת שאני יודעת בקושי את מה שאני כותבת.

בנות הברית כבר עומדות במשך חודשים באיטליה, ומתקדמות כל יום 10 ק'מ. במקום ליצור חזית מסודרת ולעזור לרוסים הטובים הנלחמים באומץ, הם "מתוועדות" כל הזמן, ומעיפות מילים גדולות סביבן, אבל להביא קורבנות, את זה הן משאירות לאחרים!

בעתון עוד לא כתוב כלום על ZYTOMIERZ, אבל אני יכולה לתאר לעצמי, באיזה יבבות שמחה יודיעו הנבלות על נצחונם. עכשיו אנחנו שוב יכולים לשים את תקוותינו על הקרח. אם הצליחו הגרמנים לעצור התקפה גדולה כזאת שהייתה בתנופה מלאה, יצליחו בודאי גם לכבוש את KIEW חזרה. העתונים מיום ו' ושבת דווחו על התקפות כבדות של הרוסים בכל הגזרות, והעתקת החזית לאחור ליד KOROSTYN, GOMEL וNEWEL-. אם כך, מדוע פת אם הוכו לאחור? את העובדה אין להכחיש, מה עוזרים כאן כל השיקולים? כוס התרעלה שלנו כנראה עדיין לא מספיק מלאה.

 

 ע ב ר

 מס' 28

 

ביום 1.8.1941 יצא חוק, שכל היהודים חייבים לענוד סרט לבן ברוחב 10 ס'מ על ידם, ועליו מגן דויד כחול. עכשיו היינו מסומנים! השבועות הראשונים היו נורא משפילים. האריים סרו מדרכנו בקשת רחבה, והסתכלו בנו, כאילו היינו חיות פרא. בקושי העיזו להחליף אתנו מספר מילים. הילדים, חסרי לב, כפי שילדים, הצביעו עלינו באצבעות וצחקו. כעבור כמה שבועות התרגלנו לסרטי היד, והנוצרים התרגלו אלינו, ועברו לסדר היום. רק מדרכי הגסטאפו והז'נדרמים סרנו בחוכמה, כי להם היה קשה לעבור ליד יהודי בלי להכות אותו, או להסית עליו כלב. ליהודים היה מותר לבוא לשוק כדי להצטיד רק בין השעות 11-1, ובשלוש או ארבע חנויות לקנות לחם ומלח. בהתחלה היהודים נאלצו בכל מקום לעבוד בלי תשלום. מאוחר יותר מותר היה להעסיק אותם בקביעות, ולתת להם תשלום קטן. מובן, שתשלום זה היה קטן עד כדי גחוך, אבל כולם שמחו להיות מועסקים, כדי לא להשלח על ידי היודנראט לעבודת כפיה. באמצע אוגוסט הביא שכן אוקראיני ז'נדרם, שמיד חיפש נשק, ובהזדמנות זאת לקח אתו כל דבר שמצא חן בעיניו. המצעים הטובים ביותר, עור לנעלים, שמלות ובדים נעלמו בילקוט שלו, שלא שכח להביא איתו. בקשות לא הועילו, כמובן. אחרי שהפך את הכל, העניק למרק קופסת סיגריות, וניחם את האם ואת הגיסה הבוכות במילים: "שלא יהיה לכן איכפת. בינכה עוד מעט כבר לא תצטרכו את הדברים האלה!" עם זה הוא הלך. ב25.8.1941- הגורל תבע את הקרבן הראשון ממשפחתנו. השעה הייתה 5 אחה'צ. ישבנו ביחד ודברנו על האסון שבא עלינו. הגיס MAX זה עתה הלך הביתה. פת אם שכנה הסתערה, מתנשפת בקושי, אלינו לחדר:"הגסטפו תופסים גברים בכל הרחובות. כרגע תפסו את MAX שלכם!" אמא רצה, כפי שהייתה, לרחוב, ואפילו שכחה את סרט היד, שזה פשע, והעונש עליו מות ביריה! בינתיים מרק והגיס OZIO הסתתרו במרתף החורבה השרופה. אחרי 10 דקות אמא חזרה, פוכרת ידיה, וספרה, שראתה את MAX ועוד כ100- גברים מובלים בידים מורמות לבית הסוהר. "אמא!" קרא. "אינני יודע, לאן מובילים אותי. אולי למותי. שלום לך!" הואיל וליהודים אסור היה לצאת לרחוב אחרי שעה 5.00, כבר לא יכולנו להודיע לCYLA-, אשתו. עבר עלינו לילה ללא שינה, ותכנו תכניות, איך לפדות אותו בדרך המהירה ביותר. השכם בבוקר רצנו מהר לשערי בית הסוהר, ובמקום כבר התאספו נשים רבות, אמהות, בנות ואחיות של השבויים, בוכות, מיואשות. שוטרים אוקראינים העמידו פנים של השתתפות בצער, וקבלו ברצון חבילות וכסף "עבור האסירים האומללים." בשעה 6.00 הופיעו כמה אנשי גסטפו וגרשו את כולן במכות ובאיומים. כעבור 10 דקות עזבו שתי משאיות מכוסות בבדים את חצר בית הסוהר, ועליהן אפשר היה להכיר את היהודים האסורים. המסכנים כרעו כפופים על המכוניות והיו מוקפים אנשי S.S, שכוונו אליהם רובים מוכנים לירי. עכשיו אני יודעת בדיוק, מה קרה לאומללים: לא הובילו אותם רחוק. כמה קילומטרים אחרי CZORTKOW, ביער UHRINER, הרגו את כולם במקלע. אבל אז לאיש לא היה מושג. נאמר, שהביאו אותם למחנה עבודה. ללא הרף גם באו ידיעות, כאילו ראו אותם בעיר זו או אחרת. באו שליחים, שמסרו דרישות שלום, ולקחו אתם כסף ומכתבים. מובן, שכל המסרים האלה היו מזויפים. אנשים חסרי מצפון, שרצו לסחוט כספים מהקרובים מוכי הגורל המציאו כל פעם מחדש ספורים, ומשום כך לא נטשו את התקוה והאמינו בבועות סבון. היודנראט ידעו את האמת המעציבה, אבל העלים אותה בהצלחה. אמא כמעט נשברה במכה הזאת, אבל גם היא המשיכה לקוות. במזל כבר לא נודעה לה האמת.

בונקר, יום ג', 23.11.1943

 

אתמול היה יום חסר מזל במיוחד, והיום עוד יותר גרוע. אין בידינו עדיין העתון עם בשורת האיוב, ואני גם לא רוצה לראות אותו בכלל. חברי לצרות במצב רוח מרומם, למרות הכשלונות. אני, לעת עתה ,לא יכולה לשקם את האופטימיות-ללא-תקנה שלי. כדי להמחיש לנו את למצבנו המעציב עוד יותר, היום יום סתיו נהדר. השמים תלוים מעל הנוף הסתוי הצבעוני כמו פעמון זכוכית כחולה, והשמש מחיך בחביבות על אדם וחיה, אבל אנחנו מוכרחים לשבת מתחת לאדמה, ואין לנו חלק בשמים הכחולים ובשמש הטובה.

 

ע ב ר

 מס' 29

 

חיי היהודים נהיו קשים יותר ויותר ועצובים יותר ויותר, וההגבלות מורגשות יותר ויותר. כעבור זמן קצר אסור היה בכלל לדרוך בשוק, ומותר היה לקנות רק בחנויות היהודיות. באלה היה כמעט אי אפשר להשיג דבר, וכל יום רחפנו בסכנה לספוג מכות או להעצר, אם לא רצינו למות הרעב. אצלנו הבעיה הייתה יותר קלה לפתרון, כי אמא הכירה הרבה איכרות שבאו אלינו דרך הדלת האחורית, וספקו לנו את המזון ההכרחי ביותר.

הקור הסתוי הגיע מוקדם מהרגיל, ושוב היינו, כמו פעם, בלי בגדים חמים. הפעם לא עמדה לרשותנו חנות של חמתי, וכל המשפחה עזרה לנו בבגדים משלהם. לא היה במיוחד נעים ללבוש שמלה של TONKA, כותנת של GENIA ונעלים של CYLA. נהינו עניים מאד. מכל חפצינו הייתה לנו רק מכונת כתיבה, שלא לקחנו לHORYNKA-, ארגז עם חרסינה וכמה דברי ערך, שמרק קבר במרתף. אינני יודעת בדיוק איפה, כי לא נוכחתי, כאשר הסתיר אותם. אי אפשר היה לחלוטין לשלוח שליח לHORINKA-, כי GALIZIA סופחה לGG-, אבל WOLONIA השתייכה לנפה אוקראינה. אבדנו איפוא את כל חפצינו, היינו בלי בגדים ולבנים, ותלוים לגמרי בתמיכת חמתי. בספטמבר מרק התחיל לעבוד כפועל שחור קבוע בעבודה קשה במשרד הבניה של הנפה. נאלצתי להדק את השניים, כדי לא לבכות בקול, כאשר יצא השכם בבוקר, עם את ביד, וחזר בערב, מרוח בסיד ועיף עד מות. פעם ראיתי במקרה, איך שהיה מוכרח, עם עוד כמה יהודים, לסחוב עגלה מלאה סיד. צעירון גסטפו-כלב הלך בליווי, והצליף בשוט כדי לזרז אותם.

מרק המסכן נשא את הכל הסבלנות. הוא אפילו הרגיש יותר טוב בעבודה מאשר בבית, כאשר כל חצי שעה באה בשורת איוב חדשה. היודנראט השליט דיקטטורה פחות ופחות נעימה בעיר. אמנם, גם להם לא היו חיים קלים, כי נאלצו לספק כל יום הזמנות ללא ספור מהגסטפו והז'נדרמים ואחרים, אבל הם לא שכחו את עצמם בזה, ובזמן שהיהודים העניים נסחטו כמו לימונים והוטלו עליהם ללא הרף מסים והטלים חדשים, הם לא הפסיקו להשמין, ושקי הכסף שלהם הלכו וכבדו. (משום כך אני סבורה, שיש לתלות את כל חברי הידנראט והמיליציה ללא יוצא מהכלל, כי לעתים קרובות היו יותר אכזריים מהגרמנים, והרבה-הרבה יהודים על מצפונם!).

בסוף ספטמבר מישהו הלשין על חמתי, שהיא קברה בדים וחפצי ערך אחרים במרתף. ברור, שזה היה שקר. באו ארבעה ז'נדרמים שהפכו לנו את הבית, מצאו את הארגז שלי עם החרסינה, אימו על כולנו בהוצאה להורג, ולבסוף הסתלקו עם חפצי האחרונים. עכשיו כבר לא היה לי דבר, פרט לכמה לבנים נחותים וקרועים בקופסת קרטון. אחרים היו מוכרחים לשבור את הראש איפה להסתיר את רכושם, אבל לי לא הייתה מעתה דאגה כזאת. מאתנו זה נחסך. לנו ממש כבר לא היה דבר.

 

בונקר, שבת, 27.11.1943

 

הימים האחרונים היו עבורנו ממש גיהינום. ללא הרף באו ידיעות סותרות. גם היום אנחנו לא יודעים באמת, מה מתחולל בחזית המזרחית. בטוח, שהגרמנים כבשו מחדש את ZYTOMIERZ, כי זה היה בעתון. העתון של יום ה' מספר על קרבות 60 ק'מ מזרחית מZYTOMIERZ- ועטור יחידות רוסיות חזקות. אתמול סופר, שKIEW- נכבשה מחדש. על כך מצב רוחנו הפך מר כמו מרה. היום FR. בא בריצה עם הידיעה, שהרוסים שוב לקחו את ZYTOMIERZ. אנחנו לא האמנו לא את הידיעות הטובות, ולא את הרעות. אנחנו כבר מבולבלים לגמרי מכל זה.

כרגע קראנו בעלון פולני סודי, שחיילים גרמניים רצחו, כביכול,  את ראש הגסטאפו בGG-.

הישיבה בבונקר, נהיית, למרבית הצער, בלתי נסבלת יותר ויותר. בקיץ, כאשר עדיין יכולנו לבלות את מרבית היום בדיר, היה עוד ככה-ככה. עכשיו אנחנו כמעט לא עוזבים את הבונקר, האויר כבד ומעופש, ואנחנו סובלים מכאבי ראש וחוסר תאבון כרוני. גם האוכל די גרוע, כי הוא חסר כמעט שומן ובשר. פנינו חיורות, ורצון החיים שלנו הולך וקטן וחסר תקווה. אם גם באות בשורות רעות מהחזית, הוא נעלם לגמרי, ולפעמים מתגנבות מחשבות של התאבדות. פרט לכך אני כבר זמן ארוך נורא בלי ידיעה מסוניה הקטנה שלי. מה שאני רק מנסה, כלום לא מוביל למטרה. לעתים מתנפל עלי פחד לא יתואר על ילדי. קשה מאד לשאת את חוסר הודאות הזה!

 

ע ב ר

מס' 30

 

ראש השנה ויום הכפורים  עברו בעצב שאין לתאר. אמא קוננה על MAX שאיננו, ולנו לא היה מושג, כי הנה, וקרב יום שיביא לנו אסון מכאיב עוד יותר.

ב8.10.1941- עצרה הגסטאפו את "זקן יועצי היהודים", את ד'ר KRUN, ותבעו על שחרורו 30000 ZL, תוך 6 שעות. הם אימו לירות בעוד 500 גברים מCZORTKOW-, אם הכסף לא יגיע. בין היהודים השתרר בוקה ומבוקה. רצו למועצת היהודים, וכל אחד הביא את מה שיכול היה להסתדר לבעדיו. בשעה 4.00 אחה'צ כל הכסף נאסף ונמסר. הגסטאפו לקח את הכסף, אבל לא שחרר את השבויים. ב9.10-. סוניה נהיתה בת ארבע. תחת הרושם של המאורעות האיומות כמעט שכחנו לגמרי. כעבור יומים בא מכר מTESCHEN- שעבד כפקיד במועצת היהודים וסיפר, שהגס טפו דרשה רשימה של כל האיטליגנציה היהודית של CZORTKOW. "אני לא רוצה להבהיל אותך, מרק, אבל אולי יהיה יותר טוב, אם לא תישן כמה ימים בבית!" אבל, כמו תמיד, אי אפשר היה לדבר עם מרק. הייתה לו דעה משלו, ולא סטה ממנה. "לא יקרה כלום, ואם באמת משהו מאים עלי, אני רוצה שזה יהיה בבית!" לא התחנונים של האם ולא טענותי הרציניות יוכלו להניא אותו מהחלטתו. ככה הוא רצה, ויחרב העולם, הוא לא ויתר. ב10.10- הגיעו הידיעות הראשונות מדודה OLGA וILSE-. הדודה וFRANZEL- חיו בברין, ולא היה להם רע. ILSE ובעלה חיו עם נירות של ארים בLEMBERG- ויעצו לנו, גם כן לבוא לשם. לצערנו גם לא קבלנו את העצות הטובות האלה. וככה בא היום הנורא שלקח לי את מרק שלי. מאז עברו יותר משנתיים, והייתי יותר מפעם אחת עין בעין עם המות. למרות זאת ידי מסרבת לכתוב, וצמרמורת קרה יורדת לי בגב, כאשר אני נזכרת בפרטים.

 

בונקר, יום ב',29.11.1943

 

היום קבלנו את העתון מיום ו' ומיום שבת. הגרמנים פינו את GOMEL. דרומית וצפון מזרחית מעיר זו פרצו הרוסים את החזית הגרמנית. גם באיזור KREMENTSCHUG פרצו הרוסים פרצה גדולה; קרבות קשים באיזור TSCHERKASSY. נראה, שהתקפת הנגד הגרמנית באיזור ZYTOMIERZ נעצרה. דו'ח הצבא מודיע על התקפות רוסיות קשות בגזרה זאת, ומזכיר שוב את העיר KOROSTYN.

באיטליה רק קרבות מקומיים. (כן-כן. בנות הברית לא יושבים כמונו בבונקר, ומשום כך יש להם זמן).

 

בונקר, יום ג', 30.11.1943

 

היום יום שחור לנו, ומי יודע, אם הוא לא  האחרון שלנו. בכל הכפרים השכנים מתקיימות שוב אקציות גדולות! שומעים את היריות בברור אפילו בתוך הבונקר. בSWIDOWA- בינתיים שקט, אבל לכמה זמן? כל המחנה התפזר בכפר והסתתר אצל איכרים. FR. בא כל יום למארחת שלנו, ואם יקרה פה משהו, אזי יותר מאשר סביר, שיוכלו לחפש אותו אצלנו. אמנם יש גם לו בונקר אצל דודו של J. שלנו, אבל הוא מסכן אותנו נוראות. אולי נצטרך הלילה להעלם מפה. אפילו לשרידים העלובים של היהודים לא מניחים המפלצות האלה לחיות.

 

בונקר, יום ד', 1.12.1943

 

אתמול רצינו ללכת לזמן מה לבונקר של FR., כדי להמתין ולראות, אם יחפשו אחריו אצל J. בינתיים ברח כל המחנה לכפר אחר, בו התקימה אתמול אקציה, ואנחנו צריכים להמתין כדי לראות, מה יהיה המצב, ואם יחשדו בJ-. וכו'. בכל מקרה, בגלל FR. אנחנו יושבים כמו על חבית אבק שריפה, ונורא עצבניים ונרגשים. הבונקר של FR. הרבה יותר קטן מזה שלנו, ובנוסף גם לח מאד. לא שברור לי, איך נוכל שם להחזיק מעמד, ואנחנו חמישה. אתמול הרגו בשישה כפרים את כל היהודים שהיו עסוקים שם, ואנחנו עדין לא יודעים, על כמה קורבנות יש להתאבל. כאן, בסביבה שלנו יש עוד 4 או 5 מחנות קטנים. למרות שהחזית רק 80 - 100 ק'מ מהגבול הפולני לשעבר, יש לבני השטן האלה מספיק זמן ואנשים להשלים את מלאכת ההשמדה של היהודים לאומללים. האם באמת יובסו במלחמה? לפעמים אני מפקפקת!

באיטליה עבר היום בלי קרבות.

 

בונקר, יום ו', 3.12.1943

 

מחר J. וOZIAS- יבנו לנו בונקר חדש, ובו נבלה את השבועות הקרובים, עד שבעבור הסכנה הגדולה ביותר. מאחר שחייבים לגמור אותו מהר, הוא יהיה עוד יותר צר מאשר הנוכחי, שהוא ברוחב 1.60 מ', באורך 1.30 מ', ובערך באותו הגובה. במשך חמשת חדשי שהותנו בו התרגלנו אליו. הוא יבש לחלוטין, חם ויש בו מספיק אויר. האימה כבר אוחזת בי מהשנוי החדש, במיוחד, משום שנוכל לעזוב את הבונקר החדש רק פעם אחת ביום לזמן קצר ביותר. לעומת זאת מקומו יהיה כה נחבא, שנוכל להרגיש בו בטוחים לגמרי. קשה יותר ויותר נהיית המלחמה על מעט החיים, וההגבלות שאנחנו צריכים להכנע להן יותר ויותר מורגשות. כמה מאושרים אנחנו, שמצאנו מלאכים כאלה, שבנכונות לקרבנות, ולמרות כל האי הנעימויות וההתארכות הבלתי צפויה של המלחמה, לא אמרו לנו לעולם מילה של חוסר סבלנות או של עצבנות.

 

בונקר, יום ג', 14.12.1943

 

סרט ההרפתקאות הקיטשי ביותר, או רומן סנסציוני מפותל ביותר משעממים בהשואה לחיינו עכשיו. אילו הסריטו כל זה, היה זה סרט עוצר נשמה מענין ביותר. עבורנו היה נורא, כי לצערנו הייתה זאת האמת, ומלחמה לעצם החיים. ביום 6.12 חפרו את הבונקר החדש, אבל העבודה הופסקה מספר פעמים. ביום ד', 8.12 הוא לא היה גמור עדין. מאחר וJ-. נסע לטחנה, ישבנו בבונקר הישן. בשעה 2.00 אחה'צ נשמעה פת אם ירייה בסביבתנו הקרובה ביותר. מיד אח'כ באו POLDA וBABCIA- בריצה, בפנים חיורות מפחד: "אצל השכן מחפשים יהודים! אחד כבר מצאו, וירו בו! מיד יהיו גם אצלנו!" OSIAS בקש מPOLDA- להסוות היטב את הכניסה לבונקר שלנו. POLDA רצה להיות טוב במיוחד וזקר ערמה של פחם לפני הכניסה, ועליה את העז. מובן, שזאת הייתה טעות גדולה. העז עלתה על הפחם ופעתה מצער כל הזמן, שאפילו עיור היה צריך להרגיש, שדבר מה לא כפי שהיה צריך להיות. ישבנו מעולפים למחצה מרוב פחד בבונקר האפל וחכינו בנשימה עצורה לעומד להתרחש. שעתים נראו לנו כמו שני נצחים. לבסוף החשיך, ונרגענו מעט. בשעה 6.00 הופיע J. ואנחנו ברכנו על בואו כעל בוא הגואל. מה שהסתבר היה כך: יהודי מהמחנה (כולם חזרו) הלך לכפר לסנדלר. במקרה עבר באותו הרחוב שוטר אוקראיני, והיהודי התחיל לברוח. על כך השוטר חיסל אותו ביריה. מאוחר יותר הוא הרג גם יהודי שני שפגש בשדה. מהארועים האלה נעשתה אגדה של אנדרסן על "בודאי חפוש אחרי יהודים בבונקרים". יום ה' בבוקר שוב התחילו יריות הכפר. BABCIA הופיעה עם הבשורה, שהגס טפו מחפשת אחרי יהודים בקצה השני של הכפר. מוטב שנעבור לבונקר החדש, שבקושי היה גמור במחציתו. בחפזון זרקנו את כל החפצים מהבונקר. וB-. הסתירה אותם. אח'כ זחלנו לתוך הבונקר החדש, שבקושי יכולנו בו לשבת, ועל הכל, לא היו בו פתחי איורור. (הבונקר החדש מתחת לאורות הסוסים, אבל גם הוא לא שווה הרבה, ועל כך יותר מאוחר). אנחנו ישבנו, או יותר נכון, רכנו מכווצים על עקבינו, באברים מפותלים, בחור הטחוב. הנר כבה אחרי מחצית השעה, ומיד אחרי זה האויר התחיל אוזל. TINA קבלה התקף צחוק היסטרי, שהתחלף לעווית בכי. למזל בא J. הטוב שלנו והוציא אותנו. גם אני הייתי קרובה לבכי. בכפר הייתה רק ועדת מכסת המס שאסרה איכרים, שלא ספקו את מכסתם. עכשיו עמדנו עד הערב באורוה, רלא היה לנו מה לאכול, פרט ללחם יבש. בבית היו אורחים כל היום, ואי אפשר היה לברר דבר. אנחנו היינו כל כך מדוכדכים ועצבניים, שאפילו לא נגענו בלחם. (כרגע קבלתי מתנה יפה: חור האיורור היחיד של הבונקר החדש מוביל לדיר החזירים. החזיר היחיד התנהג שלא בנמוס, וקלע בדיוק לתוך החור. קבלתי מקלחת, וגם מהחוברת לא נחסך כלום. שני חברי כמעט מתו מצחוק. למי שהנזק....[ גם הלעג {פתגם גרמני} ]). ב9.00- בערב J.החזיר אותנו לבונקר הישן, והכל היה יחסית שקט. בגלל FR. היו לנו, ויש לנו, בלי הרף אי נעימויות. הוא לא יכול להחזיק מעמד בבונקר שלו, נטש אותו כבר שלוש פעמים, הראה את עצמו אצל J., ויש שמועות בכפר, שהוא מסתתר כאן. כל יום מפחידים אותנו עם שמועות חדשות, ואנחנו מרוב פחד והתרגשות מטורפים למחצה. מהיום אנחנו יושבים בבונקר החדש. לצערנו הייתה כל העבודה הרבה שהושקעה בו לשוא. הבונקר לא מתאים בהחלט לשהות ארוכה יותר. לא נר ולא מנורה בוערים בו יותר משעה, הספקת האויר איננה מספיקה, מים נוטפים מהקירות, והוא כל כך צר, שכמעט שאי אפשר לשבת בו. מכל מקום הוא לא עמוק מספיק, ואם דופקים על הרצפה כמעט בטוח, שיגלו אותו. כעת יש לנו עוד עוגן הצלה אחרון, אבל התכנית לא נראית לי בת בצוע. OZIAS רוצה לבנות בערמת הזבל חושה מקש וענפים, שבה נוכל לבלות את הימים הקרובים. בכפר ובקהילה מדברים האחרונה בלי הרף על כך, שJ-. מחביא יהודים, ופעם צריך ללכת לחפש אצלו. זאת, בעיקר אשמתו של אדון FR. אנחנו באמת חוששים, שהאוקראינים, בשנאתם העיורת, יבצעו בדיקה. בתוך הזבל בודאי לא יחפשו אנשים חיים, אבל אינני יכולה לתאר לעצמי, איך נחזיק שם מעמד. בלילה נישן בבונקר, עם הנץ החמה נזחל לתוך הזבל, וברדת החשכה נחזור. לתוך הזבל נוכל לקחת רק לחם ומים, ורק בערב נוכל לאכול דבר חם. יותר עמוק אדם לא יכול כבר לרדת, מאשר לזחול לתוך הזבל, כמו חפושיות זבל. האם קצת החיים באמת שוה, לותר לחלוטין על הכבוד, כפי האנחנו עומדים לעשות? עד עכשיו החיים היו קשים מאד, אבל בחלקם אנושיים. אכלנו, ישנו, התרחצנו, כבסנו את כביסתנו, קראנו וכתבנו כמו יצורי אנוש. מה שמצפה לנו עכשיו יהיה נורא, ואין לנו בכלל בטחון, שכל הקרבנות וכל המחסור, ובכלל כל המעמסה והנטל והמאמץ לא יהיו בסופו של הדבר לשוא.

בחזית המזרח לא קרה דבר חדש. TSCHERKASSY נפלה, חוץ מזה הכל ללא שנוי. מחריד, שהגאולה כל כך קרובה, אבל כל כך רחוקה, וכמה שאנחנו חסרי אונים, וכל כך אומללים.

גם באיטליה לא השתנה דבר. בהשתתפות צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין התקימה ועידה בטהרן. גם ראש הממשלה התורכי אינינו היה נוכח. ועידות, ועידות ועוד פעם ועידות! אנחנו צריכים עובדות, ואלה מתמהמהות ללא קץ!

 

בונקר, יום שבת, 18.12.1943

 

הבלתי צפוי בא לעתים קרובות! את זאת יכולים להגיד במקרה שלנו. כבר ארבעה ימים אנחנו יושבים בזבל, וזה בכלל לא כל כך גרוע, כפי שחששנו. שני הימים הראשונים היו מאד לא נעימים, כי החושה הייתה נמוכה מדי. אפשר היה רק לשכב, וכמעט אי אפשר היה לזוז. שלשום שופצה, ועכשיו אנחנו יושבים די בנוחיות. הזבל כל כך מחמם, שאנחנו לא מרגישים את כפור החורף, ופלא פלאים, בכלל לא מסריח. יומנו עובר כעת ככה: בחמש בבוקר מעירה אותנו B., ואנחנו עוזבים את הבונקר הישן והטוב ומתגנבים לתוך הזבל. B. מכניסה לנו לחם, מים, סוכר, בצלים וקפה ומסוה את הכניסה בזבל. בפנים אנחנו מדליקים את המנורה הקטנה שלנו ומבלים את היום בקריאה, כתיבה, משחקים שונים ואכילה. בערך בשעה 7.00 פותחים את הכלא ואנחנו חוזרים אל הבונקר. שם אנחנו אוכלים סוף סוף משהו חם, ושוכבים לישון. עד כאן הענינים לא גרועים. לשבת בזבל אפילו יותר מגוון מאשר בבונקר. כל היום משוטטות תרנגולות מגעגעות, יונים ודרורים על הזבל. לעתים באים מכרים של מארחינו ואנחנו יכולים לשמוע את שיחותיהם, ומעל הכל, עד כמה זה יכול להישמע מוזר, אנחנו כאן באויר יותר טוב מאשר בבונקר. הצדדים הפחות טובים הם, שאנחנו צריכים להתנהג בשקט גמור (כבר 5 חודשים לא הוצאתי מילה שלא בלחש), והזנתנו כעת מאד לא מספקת. במשך כל היום אנחנו אוכלים רק לחם יבש עם בצל ושותים קפה שחור. בערב אנחנו מקבלים מרק תפוחי אדמה רזה ומעט כרוב חמוץ. בימים הראשונים הביאו לנו לביבות תפוחי אדמה, ופעם פירה, אבל אנחנו מחינו בתקיפות. באיזה קלות שכן יכול לשים לב, איך B. דוחפת צלחת מהבילה לתוך הזבל. איזה מראה בלתי רגיל זה צריך להיות! B. פוכרת ידיה וחוששת, שנמות ברעב. נכון, שאנחנו רעבים כל הזמן, אבל בינתיים אין מה לשנות. FR. כרגע שוב במחנה, אבל רוצה לחזור בקרוב לבונקר שלו. השמועות בכפר עדין לא דעכו, ומשום כך אנחנו מוכרחים להחזיק מעמד. מחר יום ראשון, ונוכל להשאר בבונקר, אבל עכשיו לא כל כך נוח שם; לא כמו קודם. נאלצנו להוציא את כל החפצים משם, וכעת שם ערום, קר ועצוב. אנחנו כבר מצפים לחג המולד. אומרים, שJ-. ישחוט חזיר. גם עגל הגיע, והוא מיועד להאכל. אולי מזוננו, שהוא זמן ארוך כל כך חד-גווני וחסר שומן, יהיה קצת יותר רב-גווני ומזין. באמת נחוץ לנו, כי אנחנו נראים מעוררי רחמים, ומרגישים גם רע למדי.

בחזית המזרח הרוסים ערכו התקפות כבדות ליד KIROWGRAD, ZLOBIN, ZYTOMIERZ וNEWEL-.

באיטליה לא היו פעולות מלחמתיות מיוחדות.

EDEN נשא נאום ורמז, שבנות הברית עומדים בחודשים הקרובים לפני מאמצים אדירים. אני כבר לא מאמינה להם כלום. אחרי 4 שנים מלחמה הם בצעו רק מעט מאד. אם הרוסים לא ישחררו אותנו מהר, עניננו בכי רע.

 

בונקר, יום ב'20.12.1943

 

היום לפני 14 שנים הלכה ממני בשנתה ה43- אמי הטובה המנוחה לתמיד. כמה נורא נראה לי אז הדבר, וכמה טענתי נגד הגורל האכזר ,שבגיל 16 הפכתי יתומה למחצה, ושלוש שנים מאוחר יותר ליתומה מלאה. והיום? ידידתי ILSE, שאת הוריה שלחו מTESCHEN- לאושביץ כתבה לי אז:"להורי לא היה טוב כמו להוריך, שזכו ומתו במיטתם!" זמנים יפים, כאשר יש קנאה למות-מותרות.

אצלנו לא השתנה כלום. אתמול בלינו את כל היום בבונקר, נקינו את עצמנו,וסדרנו קצת את חיצוניותנו. בעתון לא היה דבר חדש.

 

 ע ב ר

מס'30

 

כמה שקשה עלי, וכמה שהססתי, אם אני רוצה להמשיך בדו'ח שלי, אני חייבת לתאר את המאורעות שעשו אותי גלמודה.

הבוקר היה כמו כל בוקר אחר; אפור, עכור ובלי שמחה. קמתי בשעה 6.00 והצתי אש בתנור הברזל הקטן שחימם את חדרנו בקושי, ועליו בשלתי את ארוחותנו, כדי להכין ארוחת בוקר עבור מרק. אמא וסוניה שכבו עדיין במיטות. בשעה 6.45 מרק היה מוכן, לקח את פרוסת הדבש שהכנתי לו, והלך. כעבר שתי דקות הסתער OZIO חיוור כמות ומתנשף בקושי לחדר, ובמילים: "הגסטאפו!" פתח אותו, קפץ דרכו לחצר, ונעלם במחסן העצים. הרגשתי ברעה שבאה עלינו, רצתי למטבח ועל המפתן נתקלתי במרק המסכן שבעקבותיו היה איש מיליציה אוקראיני, עם רובה על הכתף. פניו של מרק היו אפורים כאפר, וכמעט שלא היה מסוגל ללכת. "מה קרה?" זעקתי, נבהלת עד מות. "אני לא יודע!" ענה מרק. "אוסרים אותי." בתחנונים, בכי, השבעות, ולבסוף עם כסף ניסינו אמא גניה ואני להניא את השוטר מלקחת את מרק אתו. הוא הניד בראשו. אינני יכול לעשות דבר. לפני הדלת עומד איש גסטפו עם שבויים אחרים. הוא כבר ראה את האדון הזה. (בימים אחרים מרק תמיד עזב את הבית בדלת האחורית, אבל דוקא ביום עברה זה הוביל אותו הגורל דרך הדלת הקדמית ישר לזרועותיהם של חסרי צלם אדם אלה). "סוניה!" קראתי בבכי, "רוצים לקחת את אבא! בקשי את מאת האדון הזה להניח לו!" סוניה פרצה בהתיפחות קורעת לב. היא הרימה את ידיה הרזות והדקות והתחננה: "אנא, אנא, אל תקח לי את אבא, תשאיר לי אותו פה!" היא קפצה מהמיטה וחבקה את ברך השוטר. ההוא ניסה להרגיע אותנו. "אל תבכו כל כך. לא יקרה לאדון כל רע! רק לוקחים אותו לזמן מה למחנה עבודה". הוא הצביע על מרק. "תתלבש חם, בבקשה, ואל תחשוש מדבר!" מחריש מרק לבש את אדרת החורף החמה שלו, ונעל את הנעלים הגבוהות. לא אשכח לעולם, איך הוריד באיטיות את שעון היד, משך את טבעת הנשואים מהאצבע, ונתנם לי. איך אמר בסוף: "אלוהים ישמור עליכם!" ועזב את הדירה בראש מורכן. אמא ואני רצנו אחריו, מתיפחות. לפני הדלת עמד איש גסטפו שמן ואתו כבר עוד שני עורכי דין . גם בפניו התחננו, לא לקחת את מרק. אמא אפילו ניסתה לנשק את ידו, אבל הוא אמר רק בשקט, וכמעט בטוב לב: "את בודאי השתגעת?" דחף אותה ואותי הצדה, ואמר לשבויים האחרים: "זוזו אתם, אבל מהר!" לאט ובהסוס התחילו האומללים לנוע. אמא ואני נשארנו כמו מעולפים מאחור, והבטנו אחריהם. אחרי 20 צעדים מרק הסתובב עוד פעם, ונפנף ביד. אחר כך כולם נעלמו אחרי פינה. חזרנו אל הדירה המשמימה,ובה סוניה הבוכה נורא, וBRONEK- וJANKA- עוזרים לידה. היינו כמוכי רעם, על האסון הפתאמי הזה, ולא יכולנו להעלות מחשבה צלולה, מה שיש לעשות כעת. פת אם קפצה אמא, אחוזה בבהלה חדשה, נוראה, וקראה: "גם את JOZEK יחפשו עכשיו. גרטה, רוצי מהר אליו, אולי תספיקי להזהיר אותו!" לבשתי את מעילי, ורצתי במהירות שרגלי הרועדות אפשרו לSPITALSTRASSE- לבית גיסי. גם רחוב זה היה חסום על ידי מיליציה אוקראינית, ונאלצתי לחזור כלעומת שבאתי. שבתי לאט, והעפתי מבט נפחד על שער בית הכלא הקודר, שאחריו מרק שלי המסכן נעלם. בכל חייו לא עשה דבר בלתי מכובד או רע, ועכשיו אסרו אותו כמו את הפושע הגרוע ביותר וגררו אותר לבית הסוהר. המרירות אימה לפוצץ לי את הלב, והייתי צריכה להדק את שני, כדי לא לזעוק בקול. בדרך פגשתי עוד כמה עורכי דין אסורים, מורים, וגם כמה נשים. ליד הדאר פגשתי כ100- יהודים, שנשלחו על ידי היודנראט לעבודה, כמו על יום. ביניהם ראיתי את JOZEK. רמזתי לו, לבוא הצידה, ולחשתי לו בחפזון: "העלם מיד, ותסתתר אצל נוצרים! אוסרים את כל האינטליגנציה של CZORTKOW! את מרק לקחו לפני 10 דקות!" אך, לJOZEK- היה ראש הברזל של אחיו. "אני אינני מפחד!" אמר, ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו מיהר אחרי האחרים. חזרתי הביתה, ודיוחתי על העקשנות הבלתי מובנת שלו. אמא נתנה בטוי לתקותה שבכל זאת עוד יסתתר. לצערנו הוא לא עשה כך. כעבור מחצית השעה TONKA נכנסה לחדר, בוכה. אסרו אותו ישר מהעבודה (ביום זה עבד במקרה בחצר בית הסוהר). עכשיו מהרתי עם TONKA אל היודנראט, אבל שם רק הרימו את הכתפים, אובדי עצות. "מה אנחנו יכולים לעשות נגד הגסטאפו?" גם לפני בית הסוהר, שלפניו עמדו שוב נשים בוכות רבות, לא ידעו עצה טובה יותר. גם פה רק הרמת כתף מרחמת------! אבל, הכלבים האלה היו מוכנים ברצון לקבל חבילות עבור השבויים! לבסוף היינו בבית, בו בכו שלושה ילדים קטנים על אביהם, ואם זקנה על בניה. בערב נודע, ששוחררו כמה מהשבויים, שאפילו קיימת תקווה לשחרורים נוספים. שוב התחלנו לקוות. בילינו את הלילה ללא שינה, ומיד בבוקר רצינו שוב למהר לבית הסוהר. ב6.00- בבוקר עזבנו את בית, וכאשר התרבנו לכלא ראינו שתי משאיות עוזבות את חצר הסוהר, ועליהן הכרנו את השבויים.

יאושנו היה ללא גבול.חששנו מהגרוע ביותר. מיד אחר כך נודע לנו, שכל האסורים התקלחו בבוקר, וניתן להם קפה שחור ולחם.(דבר זה היה טיפוסי לגרמנים, שהפיחו בתמרונים האלה תקווה באנשים מיואשים, ובצורה כזאת מנעו בחכמה התפרצויות). נרגענו מעט. אחרי יומים באו הידיעות הראשונות, שבודאי גם הם בוימו על ידי הגרמנים: השבויים עלו בעיירה אל רכבת. מאוחר יותר ראו אותם במחנה X. די טוב להם, ועוד מעט יקבלו רשות לכתוב הביתה. איך אתאר את היאוש האיום של החודשים הנוראים האלה, זועת הריקנות, חוסר הנחמה, שהוארה לפעמים במקצת על ידי ידיעה טובה! איך אספר, שבכל מקום בבית ובחצר ראיתי כל הזמן את מרק, חוטב עצים, אוכל ליד השולחן, מצחצח את נעליו או חוזר מהעבודה. איך התחלתי לפקפק בבינתי, איך לא יכולתי לישון במשך שבועות, וכמעט שלא יכולתי לאכול, איך שלא יכולתי לקחת עתון ביד, כי האותיות רקדו לי לפני העינים. איך סוניה לפעמים בכתה שעות לאבא שלה, ואי אפשר היה להרגיע אותה. איך אמא, בכאבה המיואש וחסר האונים הייתה בלתי צודקת כעוסה כלפי. אין לי זכרון ברור על התקופה הזאת. אני רק יודעת, שלעתים במשך ימים ישבתי ללא מעש, אפילו לא התרחצתי, ורק בהיתי לפני. אז עדיין לא ידענו את האמת הנוראה, וקוינו שנתראה בכל זאת. היודנראט, שיכול היה לתת אינפורמציה שתק כמו הקבר. רק כעבור שנה נודע לנו, שעוד בבית הסוהר הפשיטו את כל השבויים ועטפו אותם בסמרטוטים בלויים (זאת הייתה הסיבה,שהכלב האוקראיני המליץ כל כך למרק להתלבש חם ובבגדים טובים). אחר כך הוכו המסכנים נוראות ולמחרת ירו בהם במכונת ירייה "ביער השחור" ליד CZORTKOW. כשנודע לי על כך, שרדתי כבר אחרי שתי אקציות, והייתה לי רק מחשבה אחת: להביא את סוניה למקום בטוח. האקציות בלאו הכי כבר המיתו בי את כל התקוות.

 

בונקר,שבת,25.12.1943

 

לפני שלושה ימים שחטו את החזיר, ומאז מצבנו מצוין. אתמול, בערב חג המולד B. הביאה לנו ארבע מנות: הKUTIA"-" המסורתית (חיטה מבושלת עד ההיא רכה, מעורבת בחלב, פרג, סוכר ודבש), לביבות תפוחי אדמה בכרוב, GOLABKI (עלי כרוב ממולאים בגריסים ושומן) ופטריות. הבוקר קבלנו קריש חזיר עם לחמניות פרג, מאפה מתוק וקפה. מובן, שבמשך החגים האלה אנחנו יושבים בבונקר הישן שלנו. ביום הרביעי בערב הייתה לנו התרגשות גדולה. ישבנו בזבל ושמענו, איך שתי נשים ניסו לשוא להיכנס לתוך הדירה. הן דברו ביניהן ואמרו: "JOZEK המסכן! אסרו אותו. בודאי כולם רצו העירה!" מרוב בהלה ישבנו כמאובנים, והרגשנו, איך שכל התקוות שלנו מתאדות. אז שמענו, שB-. וPOLDA- חוזרות, אבל לא יכולנו להבין כלום. זמן רב איש לא בא אלינו, ויאושנו גדל ללא מידה. סוף סוף בשעה 9.00 באה B. וחפרה אותנו החוצה (מהזבל). מובן שהסתערנו עליה בשאלות, והיא ספרה, שJ-. הלך עם שוטר אוקראיני מוכר העירה. כמה איכרים ראו אותם, והסיקו מזה מעצר. כאשר הספור הגיע לJ.,B-. כבר היה כפות, והלך שלושה צעדים לפני השוטר.

בחזית המזרח הרוסים בשבוע האחרון שוב תקפו בעוז. נקודות הכובד בקרב הם האיזורים NEWEL,ZLOBIN,KIROWOGRADNIKOPOL-.

באיטליה בנות הברית קצת התקדמו. נלחמים ליד ORTANA וPESCARE-. הגרמנים פינו את SAN PIETRO.

 

בונקר, יום א', 26.12.1943

 

היום קבלנו קריש חזיר, GOLABKI ולחמניות פרג לארוחת הבוקר. עכשיו אנףינו כבר מצפים לארוחת הצהרים. אחרי כל כך הרבה ימים רזים חיכינו וקיבותינו סוף סוף חוגגים. היינו אוכלים ההתלהבות רק לחם יבש למשך שבועות, אילו הרגשנו בטוחים. מאז האקציה ביום 30.12. אין לנו שום ננוח ממש. או ששורר אי שקט בכפר, או שמספרים לנו שמועות, שמסתובבות בכפר על J. מחר שוב מצטרך לזחול לתוך הזבל. הופיעו שם זבובים קטנים ללא ספור שמענים אותנו ללא תאור. הם זוחלים לנו ללא הרף מעל לפנים, ידיים , צואר, פה ואף, ומגרים לעיטוש ושעול, שהם מסכנים את החיים , כאשר נמצאים בזבל; בקצור מענים אונו עד דם. מתי תבוא שעת השחרור? האם בכלל נזכה לה?

 

ע ב ר

מס' 31

 

 שלושה ימים אחרי העלמו של מרק GENIA באה מוקדם בבוקר בריצה לחדרנו. אני עדין שכבתי אחרי ליל נדודים במיטה. "גרטה", קראה בהתרגשות, "את מוכרחה מיד להעלם מפה! אוסרים את כל נשי האינטליגנציה!" התלבשתי, בחיפזון לקחתי את סוניה, ויצאתי דרך הדלת האחורית, וזורקת מבטים זהירים מסביבי, כשאני מצפה כל הזמן לקול גס, שקורא "עמדי!". לא פגשתי באיש, והגעתי בלי שהרגישו בי לדירתה של גיסתי שרה. כעבור זמן מה בא BRONEK וספר, שבאמת עצרו שתי נשים של עורכי דין, גיסות. חוץ מזה כנראה לא היו אצל אף אחד. בכל מקרה עלי לחכות עד שיתבררו הדברים. הוא הביא גם כמה מכתבים מהדודה אולגה, FRANZL וILSE-, ואז נזכרתי במרירות, שהיום--- יום ההולדת שלי. קראתי את האחולים החביבים והלבביים של יקירי, והאסון הנורא, ובדידותי בה נעזבתי באו בעצמה למודעותי. הדמעות שזלגו לי בלי הרף לא הביאו לי הקלה. הכאב שלי לא היה גם הכאב הרגיל שמוכרחים לחוות, כאשר מאבדים אדם אהוב, אותו נשאתי. לפני הכל פחד ואי ודאות, וזעם אין אונים על הגרמנים, שבשרירות החריבו גורלות אדם, ורצון ללא גבול לנקמה. למחרת נודע לנו באמצעות היודנראט, ששתי הנשים נאסרו, כי פלטו איומים על הגסטאפו, כאשר גזלו מהם את הגברים. (אחרי 6 שבועות שוב שחררו אותן). אני חוזרת איפוא שוב הביתה.

הימים, השבועות והחדשים שעכשיו עברו עלי היו שרשרת בלתי פוסקת של אבל, אסון, אי נעימויות, מרירות ואי-שלום. מחמת הכאב הלא יתואר על אובדן ילדיה המפוארים, נהיתה חמתי קשה וזדונית. הייתה לה רק מחשבה אחת, רק תקווה אחת: למצא את בניה ולפדות אותם. זה הפך לשגיון חולני אצלה. היא התחילה לחסוך ופירגנה לעצמה רק את ההכרחי ביותר, ומאחר שהיה עליה גם לקיים את סוניה ואותי, היה הכל בקצה המזלג בלתי מספיק. בששת השבועות הראשונים אחרי העלמו של מרק לא הייתי מודעת לכך. בליתי את ימי ללא מחשבה ובאפטיות, ולא שמתי לב, מה שבלעתי מדי פעם. כעבור זמן מה מכרים הצביעו לי על מראה העלוב של סוניה, והתחלתי שוב לקחת חלק בחיים. הכפור התחיל כבר בספטמבר והיה מיד קשה. חמתי לא רצתה לקנות עצים, והדלקנו את התנור הקטן רק, כאשר הכנו את הארוחות. מובן, שבחדר היה קר ביותר. לא לסוניה ולא לי היו בגדי חורף. לסוניה הוריתי לשכב במיטה כמעט במשך כל היום, מה שלא מצא חן בעיניה. חמתי קמה רק בצהרים. נאלצתי לעשות את כל העבודות הנחוצות, וקמתי כבר בשעה 8.00. הייתה לי שמלת פלנל ישנה, ועליה לבשתי חלוק ישן של חמי, ועליהם את מעילי הישן והנאמן. הכי גרועים היו הרגלים. TONKA העניקה לי זוג נעלים רוסיות גבוהות, אבל לאלה היו רק סוליות גומי, וקפאו לי אצבעות בשתי הרגלים. אמנם, נעלי הבית החמות של חמי המנוח עמדו אחרי התנור, אבל חמתי לא הרשתה לי לנעל אותן. רק במרץ, כאשר רגלי כבר היו נפוחות ועבות, מסרן לי. היא לא רצתה לקנות מזון. היו לה כמה מטפחות ושרידי בד בחנותה, ואת אלה החליפה תמורת מעט מצרכים. מעט קמח, תפוחי אדמה, גריסים ושמן, ולפעמים כאשר הרשתה מותרות, תרנגולת רזה. פעם הביאו לה אוז, ואני נאלצתי לפטם את החיה האומללה במשך שלושה שבועות. האוז נשך את אצבעותי עד זוב דם והכה בכנפים. שמחתי מאד, כאשר שחטו אותו. קצוב הלחם ליהודים היה 100 גרם ליום, ובנוסף חמתי לפעמים אפתה "פיתה" על משטח הכיריים. שכחנו לחלוטין מחמאה ושומן, ורק לעתים נדירות ראינו חלב. ארוחותינו נראו בערך כך: ארוחת בוקר: קפה שחור עם סכרין, וחתיכה קטנה לחם יבש. צהרים: מרק שעועית או תפוחי אדמה בשמן, ותפוחי אדמה או גריסים ובצל. ארוחת ערב: המרק מהצהרים, לפעמים עם קצת לחם. לפעמים שחטו תרנגולת, אבל חלקו אותה לארבע ארוחות ערב, ומשקלה לא היה גדול. הכי הרבה סבלה הילדה המסכנה מדיאטת הרעב הזאת. היא ראתה אצל גניה, שJANKA- קבלה את הדברים הטובים ביותר, ולעתים קרובות בכתה על כך מרות. מהסיבה הזאת היה, לצערנו, הרבה מדון בין אמא וגניה. הייתה לי עדין מכונת הכתיבה, אבל אמא לא הרשתה לי בשום אופן, למכור אותה. חפצי הערך המעטים קבר מרק במרתף, אבל לצערי לא ידעתי את המקום המדויק. פרט לכך, האדמה הייתה קפואה, ולא יכולתי לחפור בחורף. לבסוף כבר לא ידעתי לעצמי עצה, כתבתי לדודה אולגה, וספרתי לה את הכל. מיד אחר כך שלחה לי הדודה לפעמים סכומי כסף קטנים, למרות שגם לא היה קל, בBRUNN-. עכשיו יכולתי לקנות לסוניה לפחות מספיק לחם, וקצת חמאה וחלב. הדודה גם שלחה לי סודר חם, ולסוניה גרבים חמות וכובע. מאחר וקו המים קפא, נאלצתי להביא כל יום שני דליים מים. עד היום אני מתפלא על הקשיחות שלנו, שנשארנו בריאים, למרות האוכל העלוב, הקור המר, ואי נעימויות מתמידות.

 

בונקר, יום ה', 30.12.1943

 

עוד יום אחד, ונפרד מ1943-. לא אזיל עליה דמעות. הייתה זאת שנה מחרידה, שנהרגו בה מיליוני יהודים. אמנם אינני יודעת, מה יביא לנו 1944, אבל בן אדם מקוה, כל עוד הוא נושם. גם אנחנו עושים כך! זה כמה ימים חזית המזרח קצת מתעוררת. הרוסים עושים נסיונות נמרצים לפרוץ ליד WITEBSK וZYTOMIERZ-.

באיטליה נלחמים ברחובות של ORTONA. האנגלים טיבעו בים הצפוני את ספינת המערכה SCHARENHORST. עכשיו נשארה לגרמנים רק הGNEISENAU-.

 

בונקר, יום ו', 31.12.1943

 

"סילבסטר!" ב31.12.1933- התארסתי עם מרק. תמיד ברכנו בשמחה על בוא סילבסטר. במיוחד בשנים האחרונות חגגנו בו את ארוסנו. ברצון אני נזכרת בסילבסטר 1938-1939. חגגנו אותו בבית, כי אז הגרמנים כבר כבשו את ארץ הסודטים, וידענו, שיקירנו בTROPPAU- בסכנה. TINA אפתה סופגניות ואני רקתתי קערה פונצ'. סוניה נהיתה זה עתה בת שנה. כדי לחגוג את היום מרק קנה רדיו חדש, וניסה אותו. קראנו לTINA- הזקנה והנאמנה לחדר, וגם לMILKA-, ומצב רוחנו עלה כל הזמן, עד שנהינו כל כך רועשים, שהערנו את סוניה, שקראה מהחדר הצדדי בקול "PAPA,MAMA !" מובן שהכנסנו גם אותה, והיא קבלה סופגנית וקצת פונצ', ומרק רקד אתה סביב לשולחן. בשעה 1.00 שכבנו כולנו מרוצים מאד לישון. היום אכלנו את מרק תפוחי האדמה המסורתי שלנו במקום סופגניות, ואתם שתינו מים.

הרוסים הטילו 38 אוגדות לאיזור ZYTOMIERZ, ובאיטליה נפלה ORTONA. אם כן, נקווה לטוב ביותר. לחיי השנה החדשה 1944!!

 

בונקר, שבת, 1.1.1944

 

לנו הצליח, מה שלא הרבה יהודים יכולים לאמר על עצמם: זכינו לחיות עד שנת 1944!! האם נזכה גם לחיות עד השחרור? רק אלוהים יודע, ועל עזרתו הטובה אני סומכת. מאתמול אנחנו יושבים בבונר הישן ומתאוששים ממכת הזבובים. לצערנו יש לנו דאגות חדשות. מזה כמה ימים האוקראינים שוב רוצחים את הפולנים. שלשום חטפו 11 גברים צעירים מJAGIELNICA- ונראה, שגורלם נחרץ. B. חרדה לJ-., וPOLDA- מתהלכת בעינים אדומות מבכי. כל יום אנחנו מתחננים בפני J. וPOLDA- לבוא אלינו לבונקר, אבל הם לא רוצים אפילו לחשוב של כך. J. רצה לנסוע ביום ב' לסוניה שלי, אבל עכשיו אינני יודעת, אם הוא יעיז. אני לא מהינה לדבר אליו בענין, למרות שאינני יכולה כמעט לשאת את הדאגה לילדה.

 

ע ב ר

מס'32

 

את הבית עזבתי רק במקרים הדחופים ביותר; כשהיה עלי ללכת ולעמוד בתור למעט הלחם, או כשהיה לי לבדר ענין ביודנראט. הכפור היה קשה מאד, והייתי צריכה להתעטף בצעיף של אמא, כדי שלא יקפאו לי אברים מגופי. בחורף היהודים חיו שקטים למדי, וללא הפרעות. פרט למקרים בודדים בהם גרמנים שכורים התנפלו על דירות של יהודים, שדדו אותן, ולפעמים רצחו את תושביהן, או רק היכו אותם, לא קרה דבר ראוי לציון. בדצמבר 1941 התחילו לרשום את כל היהודים הזכרים מגיל 10 - 60, ומשרד העבודה הנפיק להם תעודות זהות. כמו בגיוס לצבא הם קבלו דרגות בריאות A-B-C. לאלה, שהייתה להם עבודה קבועה היה יתרון, ומשום כך השתדלו כולם, עד כמה שאפשר היה, לקבל בעסוקה קבועה. מובן, שדבר כזה לא הלך בלי "פרוטקציה" ושוחד. כמו תמיד, לצערנו, למי שהיה כסף יכול היה להשיג את הכל, והעניים סבלו. מעט יותר מאוחר תבע משרד העבודה 300 גברים צעירים למחנה הכפיה KAMIONKA. לרוב היו אלה פליטים עניים וחסרי אמצעים, אשר הסגיר היודנראט. בהתחלה המצב במחנה הכפיה לא נראה היה נורא. נאמר, שהשהות תהיה רק ל6-8- שבועות, האוכל הוגן מאד, והיחס טוב. ביום שנקבע על ידי משרד העבודה התאספו 300 היהודים, עם ילקוטיהם ושמיכותיהם בכיכר לפני המשרד, ומשאיות הובילו אותם לKAMIONKA-. הידיעות הראשונות משם היו משביעות רצון, אבל כעבר זמן קצר התחילו לעורר חרדה, ולבסוף פסקו לחלוטין. אנשי קשר, שהביאו חבילו מטעם היודנראט, ספרו ספורים יותר ויותר עצובים ומבהילים. האומללים הוכרחו לעבוד 12 שעות ביום במחצבה, הדרך למקום העבודה היה רחוק נורא, והאוכל היה מורכב רק מקפה שחור, 300-400 גרם לחם ומרק מים. בצריפים היה קור כלבים, והם שרצו מכינים. מהר מאד הרבה מהשבויים חלו בטיפוס הבהרות. את החולים הניחו בשלג עד שמתו, ובבני המזל ירו מיד. גם מי שהיה חלש מדי לעבודה הוצא מיד להורג. אין לתאר את יסורי בני המשפחות. מעטים הצליחו לפדות את ילדיהם בכסף. כל האחרים מתו ביסורים. גם בCZORTKOW- תנאי החיים של היהודים הלכו ונהיו רעים. אחרי שנפל השלג הראשון תבע משרד העבודה בנוסף למכסה הרגיל של כוחות עבודה עוד 50-100 יהודים לסילוק השלג. מאחר ולרוב הגברים הייתה עבודה קבועה או שהם הסתלבטו ביודנראט, עמדו לרשות הגיוס הזה בעיקר נשים. ממלאי המקום נהיו יותר ויותר יקרים, וקשים להשגה. במקום פעם אחת בשבוע, גויסו עכשיו 2-3 פעמים. לי הדבר נהיה בלתי נעים יותר ויותר. לא היה לי כסף לממלא מקום, ונאלצתי ללכת בעצמי לעבודה. בכל הסבל הזה מצאתי פת אם עוזר טוב, שיש לי להודות לו בלי גבול, ובודאי גם על חיי. (לצערי נפל קרבן לאקציה במחנה ביוני 1943). דודה אולגה שלחה לי יום-יום עתון מפרג, שעורר ענין רב אצל כל המכרים. העתון הזה הביא לביתנו את אדון K., חבר מבית הספר של OZIO. הוא ביקר אצלנו כמעט כל יום, והרגיש מהר כמה שהייתי מדוכאת, ועצובה וחיי ללא תקווה. הוא ניסה בכל האמצעים להוציא אותי מאדישותי, וכעבור כמה ימים שאל אותי, אם מתחשק לי, לקחת עבודה קבועה. הוא עבד בתור איש אחזקה במשטרה הפלילית, ובתו הבוגרת הייתה שם חדרנית. לשניהם טוב, והתיחסו אליהם בהגינות. במשטרה עבד מנהל מחלקת החפושים אוקראיני זקן, שהיה זקוק בדחיפות למתורגמן. היה צריך לתרגם לגרמנית את הדו'חות הפולניים של פקודיו. אדון D. פנה לאדון K., והוא הציע אותי. מובן, שמיד קיבלתי את ההצעה בתודה, כי פרושה היה לפני הכל לחם לכלנו. וזה היה לנו דרוש עד כדי ייאוש. ב1.1.1942- הזמין אותי אדון D., לפני הצהרים, לנסיון. אחרי השאילה לי CYLA שמלה, GENIA סודר וTONKA- זוג נעלים חצאיות וכובע צמר, יצאתי לדרך בלב פועם. הכל הלך למישרין. אדון D. היה אדון זקן, מאד אדיב, שקבל אותי בחביבות. עבדתי שעתיים לשביעות רצונו המוחלט, והוא נתן בטוי לתקוה, שהמנהל הגרמני של המשטרה, אחד OBERSTURMBANNFURER בשם VELDE, יסכים לקבל אותי. אחר כך נתן לי לחם גדול, והלכתי מרוצה הביתה.

 

בונקר, יום ב',3.1.1944

 

היום פרצה בין הפולנים בכפר פניקה, כמו אצל היהודים לפני אקציה מאימת. POLDA רוצה לבוא אלינו בלילות אל הבונקר. JOZEK נסע לCZORTKOW. TINA- ואני נצטרך כנראה ללכת לתוך הזבל, וOZIAS- ילון עם POLDA בבונקר. לא מזמן חזרנו מהזבל, ואיננו מתלהבים מהסיכוי, לבלות שם את הלילות. מובן, שלPOLDA- זכות קדימה, אם מאימת עליו סכנה. וכזאת קיימת! האוקראינים הפיצו בכל מקום מנשרים ובהם איומים נוראים. שלשום התנפלו על האיכרים הפולניים בROZANOWKA-. כעת יש לנו יגון כפול: החרדה למארחינו, והפחד על בטחוננו. הגרמנים מבינים את העסק שלהם; אפילו המקנאים בהם צריכים להודות בכך. קודם השמידו את כל היהודים, ועכשיו הם מסיתים את האוקראינים בפולנים. מתי סוף סוף יכחידו את המפלצות האלה בדמות אדם!!??

 

בונקר, יום ג',4.1.1944

 

" O Z I A S"

oder der Herr Schulmeister

((Eine traurige aber wahre Geschichte

 

Mit einem Schulmeister zu wohnenm,

Fur die Umwelt ist ein Malheur,

Man wunscht sich in entfernte Zonen,

mit ihm zu leben ist wirklich schwer.

 

Im Bunker ist es naturlich noch schlimmer,

Wenn man sich auch noch so sehr bemuht,

Etwas auszusetzeni findet er immer,

Uns taglich horst Du das gleich Lied:

 

"Du hustest, Du schnarchst, Du klopfet und Du niest,

Unter Deinen Handen die Topfe klingen,

Du bist sogar laut wenn Du nur liest,

Du wirst uns noch alle ins Ungluck bringen!"

 

So endet der Abend, so beginnt der Morgen,

Die Sorgen rauben mir's Gleichgewicht,

Weisse Hahre bekommt man vor Sorgen,

Uns andern tut man sich naturlich nicht.

 

Jeh mehr er belehrt, desto verdrehter wird man,

Am Ende macht man alles verkehrt,

Und er ist zufrieden wenn er sagen kann,

"So kommt das, wenn man auf mich nicht hort!"

 

Unser Leben ist ohnedies schon wie verhext,

Noch arger macht es die Streiterei,

Man wunscht sich und ihn wo der Pfeffer wachst,

Und alles wird einem einerlei.

 

Drum solltest Du mal in den Bunker mussen,

Dann kenn die Moral der Geschicht,

"Ohne Schulmeister", das musst Du wissen,

Sonst, Freundchen, tus lieber nicht!"

 

את הלילה ביליתי עם TINA בזבל. כמעט שלא ישנו. אם POLDA ירצה עכשיו ללון בקביעות בבונקר, צפויים לנו זמנים יפים. הזבובים מענים אותנו גם בלילות, ושורר חום אכזרי; כמו במרחץ זעה. החורף השנה קל מאד, ובלי כפור, ומשום כך בזבך חם נורא. הבלתי נעים ביותר הוא עכשיו הסכסוכים התמידיים שפורצים בינינו. אמת, מאז האקציה אנחנו מאד עצבניים, אבל זאת לא סיבה למריבות המתמידות. בחודש שעבר לא היה כמעט יום בלי ריב. היום, ללא ספק השיא: OZIAS הסתכסך נוראות עם TINA וגם כועס עלי. כרגע הביאו לנו את ארוחת הצהרים לזבל: מרק סלק שמן, טוב מאד, תפוחי אדמה מצוינים עם בצל וחתיכות שומן, וצלי חזיר עם דיסת תירס, אבל מי יכול לאכול? הזעה נוטפת מהמצח, הזבובים נופלים לתוך המרק וזוחלים לנו לפה ולאף, TINA וOZIAS- מעיפים האחד לשני מבטים זעמים, ואני רוצה לעבור לכמה ימים לירח. גם עתונים לא הגיעו כבר במשך שבוע ימים. החיים פשוט גועליים!!!

 

בונקר, יום ד', 5.1.1944

 

ברוך השם, J. לא נתן לנו לעבור לזבל, ללילה הזה, ובלינו אותו בבונקר. הזבובים התפלאו בודאי, שהאוביקטים שהם מענים לא הגיעו. גם מחר, יום שלושת המלכים, ואנחנו נשארים בבונקר. TINA וOZIAS- כרתו שביתת נשק חלקית. העיקר הוא, שהם שוב מדברים האחד עם השני.

אמש הגיע שוב עתון. כל כך הרבה פעמים התאכזבתי, שבעצם אינני רוצה לכתוב דבר, אבל כולם נשבעים שהמצב מצוין, וגם J.בא עם אותם הידיעות מCZORTKOW-. עתון יום ו' מספר על התקפות עזות של כוחות רוסיים עדיפים ליד ZYROMIERZ ודיוח על נפילת KOROSTYN. העיר הזאת נפלה ביום 29.12.1943. אתמול טסו מטוסים כמעט כל היום מעל SWIDOWA.

האנגלים ניסו לתקוף את האי הקטן SERCU בתעלת LA MANCHE, אבל נהדפו על ידי הגרמנים.

באיטליה פעילות מלחמתית רבה. בנות הברית הפציצו את רומה.

 

ע ב ר

מס'33

 

יומיים יותר מאוחר בא אדון D. והביא לתרגום תיקים רבים של הKRIPO- (המשטרה הפלילית). הוא הצטער על דלות דירתנו, והבטיח לעזור עד כמה שהיה בכוחותיו. עכשיו עברתי כבר את הגרוע ביותר. מעל לכל היה תמיד מספיק לחם, ואדון D. הביא לעתים קרובות ריבה, חמאה ושפק, ולא הייתי תלויה לחלוטין בחסדיה של חמתי. היא נהיתה הרבה יותר ידידותית כאשר ראתה, שאני מתחילה להשתכר. מכולם המרוצה ביותר הייתה סוניה הקטנה. אדון D. לא שכח אותה אף פעם, ותמיד הביא לה משהו. ב15.1- חזר הOBERSTURMBANNFUHRER- מLEMBERG-, וקרא לי לKRIPO-. והוא בחן אותי בחינה קפדנית, והיה מאד מרוצה מעבודתי. "לא אוכל להעסיק אותך במשרד, כי הגסטאפו איננה מרשה להעסיק יהודים, אבל אעסיק אותך כעובדת נקיון, ותוכלי לעבוד בחדר נפרד. לא אוכל לשלם לך משכורת, אבל לא תנזקי אצלנו". ידעתי מK-., שהגס טפו מספקת לעובדים שלה מזון בשפע, וזה היה יותר חשוב משכר. לצערי לא יכולתי להתחיל לעבוד, כי הגסטאפו קבלה פקודה, לפטר מיד את כל היהודים. ברם, אדון D. כבר לא יכול היה לותר על עזרתי. המשכתי לעבוד בשבילו בבית, והוא עזר לי במזון. מאחר ולא יכול היה לסדר אותי בKRIPO-, התחיל לחפש לי מקון אחר. אמצע ינואר באה לי הבשורה העצובה, שדודה אולגה וFRANZL- הובלו למחנה האיסוף בתרזיאנשטט. לפני הנסיעה עוד כתבו לי מכתב פרידה. מאוחר יותר כבר לא שמעתי מהם. בטוח, שבאפריל חיו עדיין, כי גיסו של הדודה מפרג סיפר עליה, אבל כבר לא הרשו להם לכתוב. יותר אינני יודעת על גורלם, אבל אני יכולה לתאר לעצמי בצורה חיה. משלוח למזרח "לעבודה", לBELZER- או לאושביץ, בסוף כדור או דבר עוד יותר גרוע. ינואר ופברואר עברו מהר. כל יום הייתה לי עבודה מענינת מאד למשך כמה שעות. כל מקרי השוד, גניבות, מעשי הרצח, רמאויות וכו' עברו דרך ידי. הקור הבלתי פוסק נהיה לאט לאט בלתי נסבל. לעתים קרובות נאלצתי לכתוב את התרגומים תוך שכיבה במיטה. לא היה לנו אור חשמל, רק להבת נפט עכורה. העבודה עזרה לי להתגבר על הרבה, וראש לכל על הדגירה חסרת התועלת על המחשבות. בסוף פברואר מצא D. סוף סוף משרה טובה עבורי. בית דפוס לספרים היה זקוק למתורגמן, מגיה ומדפיס במכונת כתיבה. D. הכיר אישית את המנהל, אוקראיני בן 21, והמליץ עלי לפניו. המנהל הסכים, להעסיק אותי החל מה1.3-. הייתי מאד אסירת תודה לאיש הטוב, ושמחתי, שאוכל עכשיו לבלות את כל היום מחוץ לבית. לצערנו עשינו שוב "את החשבון בלי בעל המרזח". בסוף פברואר עוצמת הכפור דעכה, והתחמם מעט. ברגלי הקפואות התחילו לפרוץ פצעים מוגלתיים. אי אפשר היה לחשוב על נעילת נעלים. כאשר ראתה חמתי את כאבי, נכמרו רחמיה עלי. היא הביאה לי מיד את נעלי הבית של חמי, שבדצמבר סרבה לתת לי, והביאה לי תרופה לפצעי הכפור שלי מבית המרקחת.

 

בונקר, יום ג', 11.1.1944

 

אלוהים! אני מודה לך! ילדתי סוניה בריאה ושלמה! אתמול J. הטוב נסע לכפר, בו היא חיה מאז נובמבר 1942 בנכדה של זוג איכרים זקן. כאשר נעצר במזחלת שלו לפני הבית, רצה בדיוק ילדה בלונדינית, וחצתה את החצר. הוא מיד זיהה אותה באמצעות צלום שנתתי לו. היא שאלה אותו באוקראינית: "האם סוסיך לא יבעטו בי?" "לא, לא, אל תפחדי!" ענה לה, ונכנס לבית בתירוץ, ששמע, שיש פה מזחלת למכירה. הזקנים הטובים ענו כמובן בשלילה. הוא התחיל לפטפט אתם, ולבסוף הזמינו אותו לארוחת הצהרים. הוא ראה, איך סוניה ישבה בנמוס ליד השולחן, גמרה את המנה, כמו שצריך, ואחרי הארוחה הצטלבה באדיקות. מאוחר יותר שאל אותה על שמה. "שמי STEFCIA!" ענתה בלי הסוס. (כך קוראים לה שם). J. גם סיפר, שהיא נראתה בריאה, ומלובשת בצורה מסודרת ונקיה. הזקנים מתיחסים אליה מאד בחביבות. בכלל, שניהם עשו רושם מצוין על J. אחרי תקופה כל כך ארוכה של דאגות שייסרו אותי, השתחררתי סוף סוף מספקותי. הצפיה לJ-. הייתה נוראה. לא יכולתי לאכול או למצוא לי מקום. בכלל, כל יום האתמול היה גועלי. היה חם מאד, וירד גשם קל. ישבנו בזבל, והיה לנו הגיהינום עלי אדמות. הזבל העלה עשן, ובפנים נאפינו לאט לאט. התפשטנו עד לחולצות, אבל זה לא עזר לנו. חהזעה זרמה בפלגים, והזבובים זחלו על כל גופנו. היינו כל כך חלשים, שבקשי יכולנו להרים יד. בשעה 4.00 שמענו את J. בא. היה עוד אור, וידעתי, שהיה עלי לבלות עוד כמה שעות ביסורי אי ודאות, אבל J. הזהב שמע בודאי את פעימות הלב הנפחדות של לב אמא. כשהתיר את הסיסים אמר בקול רם, כאילו כדרך אגב לP-: "הכל בסדר!" נפלה לי אבן במשקל של טונה מהלב. שכחתי את החום הבלתי נסבל, מכת הזבובים ואת התשישות. הייתי יוצאת במחולות שמחה, אבל חסר היה לי הכוח והמקום. כמה אני רוצה עכשיו לחיות! כמה אני מצפה לשחרור בחוסר סבלנות!

אמנם הדיווחים בעתון נותנים סיבה לשמחה, אבל עד שלא אראה את הרוסים במו עיני אינני רוצה להריע. הגרמנים כבר הוכיחו כל כך הרבה פעמים, שהם עדיין חזקים מאד, ומשום כך אני עדיין פסימית. ב30.12- נפלה ZYTOMIERZ, ב4.1- BERDYCZOW, והעתון של היום מספר על קרבות בתוך העיר KIROWOGRAD. מאז כ14- יום הרוסים התחילו התקפת חורף גדולה. נקודת הכובד של הקרב, לפי הודעות הגרמנים, באיזור BERCYCZOW,ZYTOMIERZ  וWINNICA-, כלומר קרוב אלינו. כבר נלחמים מערבית משתי הערים הראשונות. BERDICZOW נמצאת 200 ק'ם מTARNOPOL-. הרוסים גם מנסים לפרוץ את החזית הגרמנית ליד KIROWOGRAD וWITEBSK-. היום העתונים הביאו ידיעה מסוכנות הידיעות הגרמנית שמנתח את המצב. מדברים על עדיפות מספרית של האויב, ומכינים את הצבור לנסיגות נוספות. מנמקים זאת בצורך בחסכון ברזרבות, ומוסיפים, שעדיף למנוע את פריצת החזית על ידי נהול גמיש של המלחמה. אחרי הידיעה הזאת נשאר רק לקוות לנסיגות נוספות של הגרמנים, כלומר, כפי שהם אומרים כל כך יפה, "יקצרו את החזית" לפי תכנית.

זה כמה ימים גרמניה מופצצת בעוז, במיוחד הערים BERLIN, STETTIN, MANNHEIM וKIEL-. בלי הרף מדברים על חזית המזרח האגדתית; ממש כבר משעמם. בנות הברית כבר נלחמים 4 חודשים באיטליה, שכבר נכנעה, ולא הצליחו אפילו לתפוס את רומא. מה כבר אפשר לצפות מהם גדולות?

כמו בכל שנה שלח הרוצח החום בשורה רועמת לראש שנה לעמו. הוא חזר בפעם ה101- על הטענה, שאין להאשים את גרמניה בפרוץ המלחמה הזאת. האשמה היחידה היא אנגליה, והיהדות העולמית. אפילו תנצח אנגליה המלחמה הזאת, (שמעו, שמעו!) כבר לא תהיה לה העוצמה שהייתה לה לפני המלחמה. היהדות הבין-לאומית רצתה להשמיד את אירופה, אבל החייל הגרמני ענה באמרה התנ"כית העתיקה עין תחת עין, שן תחת שן. לא תושמד אירופה, אלא יושמדו יהודי אירופה. (אירוניה מרה. הוא כנראה רוצה לרצוח פעם שניה את הנרצחים). יש לו גם חוצפה להאנח על הנשים והילדים הגרמניים שנרצחו. הוא, שנתן את הפקודה לרצוח מיליונים רבים כל כך של יהודים. הוא מדבר גם על הכשלונות המצערים של שנת 1943 ומאשים בהם אך ורק את הבגידה השפלה של האיטלקים. מובן, שלא חסרות נבואות מנחמות. הנקמה על הטרור האוירי של בנות הברית כבר קרובה מאד. אחרי המלחמ גרמניה תקום מהאפר, כמו צפור הפניקס. חזית שניה תמצא את גרמניה מוכנה, וכו'. בסוף הנאום, בשיא החוצפה ובלי כל מבוכה הוא לוקח את השם הקדוש של אלוהים לתוך פי הרוצח השותת מדם, קורא לעזרתו, מודה לו על כל המבחנים שחזקו את עמדת גרמניה עוד יותר, ומתחנו לחסדו לנצחון הסופי. (לדעתי הצנועה כבר שמרו לו חדר מיוחד בגיהנים).

 

בונקר, יום ד', 12.1.1944

 

מזה יומים לא נכנסנו לזבל ואני מאד שמחה על כך. יש לי בחילה רק מהזכרונות של יום ב'. לצערי לא הגיע היום עתון.

 

ע ב ר

מס' 34

 

אמנם, הדאגה הזאת הייתה יפה מאד, אבל עזרה לי רק מעט. הרגלים העלו מוגלה, כאבו וגרדו באופן בלתי נסבל. רק בהתגברות עצמית גדולה יכולתי קצת לצלוע בחדר. לכך נוסף הפחד, שמישהו יחטוף לי את מקום העבודה. אדון D. הגיע כמעט יום-יום ושאל לשלומי. לחמתי היה מצפון רע, והיא הייתה טובה מאד אלי. אני הייתי ממורמרת, ולא יכולתי לשכוח כל כך מהר את העול שעשתה לי. במרץ 1942 המשיכו בבדוד היהודים. אסור היה להם להיכנס למשרד, והיה עליהם לסדר את כל עניניהם האמצעות היודנראט, שדרש תשלום לא רע על "שרותי האהבה" האלה. פתחו משרד דאר ביודנראט, ומאוחר יותר משרד שכון, מחלקה להזנה, מעבדה וכו'. באמצע מרץ יסדו את רובע היהודים, שבהתחלה נשאר פתוח. כלאו את היהודים ברחובות מעטים, שהיו כמובן העלובים והפרימיטיביים ביותר, ומאז היה להם אסור להיכנס לרחובות הראשיים. עד ה1.4- היו חייבים לסים את ההעברה. למזל דירתנו הייתה בתוך רובע היהודים, ולא היינו צריכים לעקור, אבל אסור היה לנו לצאת מהכניסה הראשית. הגיסה שרה עברה אלינו, והתישבה במטבח שלנו. עכשיו המצב הלך מדחי אל דחי. שתי האחיות לא הצליחו לחיות בשלום בשום אופן, וגם לא היה קל להסתדר עם חמתי. המענין בדבר הוא, שלעולם התכוונו לרע. לפעמים המריבות זעזעו את ביתנו הרעוע עד שיסודותיו רעדו, אבל כעבור שעה הכל שוב היה בסדר גמור. בהתחלה עשיתי את הטפשות הענקית, ונסיתי לתווך בסכסוכים, והתוצאה הייתה, שכולם פנו נגדי, ואני הייתי צריכה לשאת בכל התוצאות. מאוחר יותר למדתי לקח, וכבר לא התערבתי. במרץ רגלי התחילו להתרפא באיטיות, ועשיתי את נסיונות ההליכה הראשונים. ב1.4- הייתי אמורה להתחיל את עבודתי, כי המנהל לא היה מוכן לחכות יותר. אדון D. הביא אותי לבית הדפוס. המנהל, עלם צעיר מאד, קבל אותי בידידות רבה, הביא אותי מיד למשרד, והציג אותי לפני העמיתים החדשים. הרגשתי כעבר זמן קצר, שהאדון המנהל היה רק דמות משנית בבית בדפוס. המנהל האמיתי היה בנו של בעליו הקודם, יהודי,.MAX R, ומנהל החשבונות היהודי, D. עם התחלה עבודתי בבית הדפוס באו לחיי הרבה אנשים חדשים, שבהתחלה התיחסו אלי בחשדנות, אבל במשך הזמן נהיו חברי הטובים.

בימים ההם עבדו בבית הדפוס 17 יהודים, ביניהם 14 גברים, ושלוש נשים. MAX היה חברו של מרק המסכן עוד מבית הספר, ואימץ אותי, ועזר לי. הוא הכניס אותי לעבודתי, הסביר לי את הכל, ועזר איפה רק יכול היה. עבודתי הייתה קלה ומענינת. דאגתי להתכתבות, תקנתי את ההגהות הגרמניות, ותרגמתי את הטפסים הפולניים. בשעות הפנויות המשכתי לעבוד עבור אדון D.

 

בונקר, יום ו',14.1.1944

 

תמיד צריך  לקרות אצלנו משהו. כאשר ישבנו אמש ליד מנורת הנפט העכורה, התקרבו פת אם צעדים מהירים, ודלת דיר העזים נפתחה בכוח רב. המישהו הבלתי נראה לא נכנס לדיר, ומיד סגר את הדלת כפי שצריך. עוד שמענו, איך שהתרחק, ואיך שמעד על קורה. מיד כבינו את המנורה, וישבנו שקטים כמו עכברים. מיד אחר כך נכנס מישהו לדיר, הסיר את ההסואה מהבונקר, לא נתן את סימן הדפיקה המוסכם, אלא ניסה בעצמו לפתוח את הבונקר מבחוץ. היינו משוכנעים, שגילו את הבונקר, וישבנו מאובנים כמו אישתו של לוט המנוח. אז שמענו את הדפיקות המוכרות, ופתחתי את הדלת רועדת מפחד. פולדה זחל לתוך הבונקר ושאל, אם מישהו היה פה. כרגע חזר מהכפר, וראה איש גבוה בורח מהחצר. ספרנו לו את מה שארע, והתלבטנו, מי יכולה הייתה להיות הדמות המיסתורית. OZIAS רואה השחורות קבע, שהיה זה מרגל, שהאזין לנו. למחרת יבוא בודאי מישהו מהקהילה או מהמשטרה, ומוכרחים אנו, איפוא לזחול לזבל. POLDA האמין, שהיה זה גנב פשוט, שמצא גם את דלת האורוה הגדולה פתוחה. בכל מקרה בילינו לילה לא שקט, ואת כל יום אתמול הזבל. מאחר ששררו כפור עז ורוחות חזקים, עבר היום די בנעימים. גם הזבובים מניחים לנו. לפני השעה 7.00 שוב נראו אנשים בלתי ידועים בחצר וגרמו למארחינו הטובים להתרגשות רבה. לכל מקרה עזבנו את הזבל רק מאוחר בלילה. היום ראש השנה האוקראיני, ואנחנו יושבים בבונקר. בעקבות ההתרחשויות המיסתוריות של הימים האחרונים אבדנו את שווי המשקל, ובמיוחד, משום שאין לנו הסבר להן.

לצערנו, גם אתמול לא היה לנו עתון.

 

בונקר, שבת, 15.1.1944

 

היום עברו כ30- מזחלות בכפר, עמוסים בגרמנים. נבהלנו מאד, אבל התברר, שהיה זה רק טיול ציד עליז. נראה, שלא כל כך רע להם, לצערינו, אם יש להם זמן וחשק לדברים כאלה.

לא היה לנו עתון.

 

ע ב ר

מס' 35

 

בחיי הקודרים חל מפנה לשפור. את רוב היום ביליתי בחדרים בהירים ומאוררים בשתוף פעולה חברי עם אנשים חביבים, והייתי מאושרת, להמלט מהבית המדכא עד כמה שאפשר. לצערי סוניה הדאיגה אותי מאד. האביב היה מלא שמש וחם, והיא השתוללה עם כתריסר מילדי השכנים כל היום בגינה. למענה לא הייתי שקטה כל היום, כי הכרתי אותה כ"פרא", ששום גדר לא הייתה גבוהה מדי עבורה, ויכלה להתחרות בנערים הפראים ביותר. אמא הייתה זקנה מדי לרוץ אחריה, וככה הייתה כל היום בלי השגחה. אז הייתה בת 4 1/2. בהתחלה עבדתי מ8.00- עד 13.00, ומ14.00- עד 17.00, ומשום כך כמעט שלא היה לי זמן בשבילה. רק בשעה 5.00,כאשר חזרתי מהעבודה, יכולתי לטפל בילדה, שעד אז הפכה כבר להיות "יהושוע הפרוע". בשעה 1.00 ובשעה 5.00 תמיד חכתה לי בסבלנות, ורצה לקראתי בידיים פרושות. התלתלים נפלו לה מעל אפה, והידיים והפנים היו מרוחים באדמה. בבית הדפוס השתכרתי 130 ZL, וגם אדון D.עזר לי. לא היו לנו מותרות, אבל היה לנו יותר טוב מאשר בחורף. באמצע אפריל קבלתי "כרטיס רישום" של משרד העבודה, ותעודה מזהה מבית הדפוס. בינתיים נוסדה משטרה יהודית, בכנוי "שרות לסדר", והיה גם בית מרחץ היהודי נוח מאד, ומועדון "תפירה ותה". באפריל נהיתי כתב מקומי של העתון GAZETA ZYDOWSKA, שהופיע בKRAKAU-, קבלתי גם תעודה מזהה מטעם העתון, וסרט יד עם הכתובת "עתונות יהודית". אז עדיין היו תמימים ובאמינו לרמאות עם תעודות הזהוי השונות. בראשית מאי הקיפו אנשי השרות המיוחד בשעה 5.00 בבוקר את רובע היהודים ותפסו 150 נערות צעירות, שנשלחו לעבודה בשדות בנחלאות שבסביבה. מיד אחר כך דרש היודנראט מכל האנשים הזקנים והמובטלים לעזוב את CZORTKOW ולעבור לעירות קטנות באיזור. מהבשורה הזאת נפגעו לצערנו גם חמתי ושרה. התנגדות הייתה ללא סכוי ואפילו מסוכנת. אמא החליטה על העירה JEZIERZANY, כי שם גרו הרבה מקרוביה. הפרידה הייתה עצובה מאד. למרות כל המדנים ואי ההבנות בכל זאת חבבתי מאד את חמתי, ובמיוחד את החדשים האחרונים חיינו יחד בשלום. הכי קשה הייתה עליה הפרידה מנכדיה האהובים, אבל גם כך היה עצוב מאד לאישה הזקנה לעזוב את עיר מולדתה ואת ביתה. אחרי עזיבתה החדר כולו היה שלי, ואחרי שהגליתי לעלית הגג את כל הקופסאות הגדולות והקטנות עם התוכן הבלתי מתקבל ביותר, שאמא תמיד סרבה לזרוק, סדרתי אותו קצת יותר נעים. כאשר סדרתי את החדר, הרבה פעמים התפלאתי על המציאות "הנדירות" שאמא אגרה במשך השנים. צוארונים ישנים,כסף ישן,כפתורים, מטליות צבעוניות, מסמרים ישנים וחלודים ואלפי מכתבים ישנים. אחר כך מכרתי את מכונת הכתיבה הישנה שלי תמורת תמורת 2500 ZL וכבר לא הייתי צריכה לחשב כל פרוטה בחרדה. סוף סוף חברנו חשמל, והערבים נהיו בהירים ונעימים. אז התחלתי לחפש במרתף אחרי חפצי הערך, שמרק הסתיר שם. GENIA עזרה לי. חפשנו זמן ארוך ללא תוצאות, עד שנתקלנו במקרה במקום, בדיוק שכבר התיאשנו. עכשיו יכולתי לצפות לעתיד קצת יותר שקט. רכושנו לא היה גדול, אבל כבר לא נצטרך לרעב.

 

בונקר, 15.1.1944, ערב.

 

כרגע הגיעו שני עתונים. עכשיו אנחנו כבר לא מבינים כלום. KIROWOGRAD נפלה. מערבית מBERDICZOW, POHREBYCZC- ובקרבת WITEBSK משתוללים קרבות עזים. אבל המדהים הוא, שפתאם, בלי כל הכנה מדברים על קרבות עזים מערבית מהערים NOWGOROD, WOLYNSKI וSARNA-. מתי נפלו הערים האלה? הם נפלו בהכרח, כי מדברים על קרבות מערבית להן. מתי נלחמו עליהן? הגרמנים משתיקים לעתים קרובות נפילת עיר, אבל דבר כזה? SARNA בקירוב 50 ק'מ אחרי הגבול הפולני לשעבר. לצערנו, זה מאד צפונית מאתנו.

 

בונקר, יום ב', 17.1.1944

 

הרוסים מתקדמים הלאה, מערבית מSARNA-. נראה, שבגזרה הזאת הצליחו לפרץ פרץ גדול, אותו השתיקו הגרמנים מתוך בושה. גם בדברים האחרים המצב טוב. הקרבות העזים ביותר הם מערבית מKIROWOGRAD, RZECZYCA- וליד POHREBYSZCZ. מתי תפול WINNIC והרוסים יעלו על KAMIENIC PODOLSKI? בגזרה זאת של החזית לצערנו שקט יחסית.

גם באיטליה יש תזוזה. העירה CERVARO נפלה.

 

ע ב ר

מס'36

 

ביום 20.5 הודיעו, שמיום 1.6.1942 רובע היהודים יהיה סגור. כל הרחובות שהובילו החוצה נאטמו בלוחות, ורק שני רחובות רחבים יותר נשארו פתוחים. בפתחים עמדו אנשי מיליציה יהודיים. לבלתי מועסקים היה אסור לעזוב את הגטו, ולאריים היה אסור להיכנס לתוכו. הייתה זאת מכה קשה ליהודים, ובמיוחד לעניים יותר. הרבה יהודים עניים השתכרו למחיתם הדחוקה במסחר קטן או בעסקי חלופין. לי כמעט לא נגע החוק החדש פרט להשפלה ולהרגשה המפחידה של חיים אסורים בכלוב. בקיץ לקחתי את סוניה אתי לעבודה, ושם הרשו לה לשחק עם ילדי השכנים בגינה. ככה הייתה לי כל הזמן תחת העיניים, ונפטרתי מדאגה גדולה. סוניה פחדה נורא מהגרמנים. כאשר גרמני כלשהו במדים התקרב לבית הדפוס, היא נעלמה בלי להשאיר עקבות, ואחר כך נאלצתי לחפש אותה הרבה זמן. לרוב עמדה חיוורת מפחד באחת הפינות והופיעה רק אחרי שהבטחתי לה בשבועה, שהגרמני הלך. בערך 8 ימים שמרו על פתחי הגטו בקפדנות. אחר כך המיליציה נעלמה. אריים התחילו לאט להתגנב לגטו, בהתחלה בהיסוס, אחר כך יותר באומץ. היהודים זחלו מחוריהם, ומהר הכל היה כמו קודם. פה ושם נתפסו .......(פה הטקסט הגרמני נמחק).

את סרטי היד קשט מגן דוד כחול, A גדול אדום (עובד) ואת המספר הרץ. הסרטים הודפסו אצלנו בבית הדפוס והותקנו. בזמן ההוא חדרו אלינו השמועות הראשונות המדאיגות, שבהתחלה חייכו עליהן בסלחנות, ופטרו אותן בהרמת כתף. בראשית מישהו סיפר ששמע, ש"יישבו מחדש" את כל דיירי מושב זקנים, או במקום אחר את כל הילדים של בית יתומים. "יישבו מחדש" ? מה פרוש? "עיזבו! קישקושים מטופשים! בודאי הביאו אותם לעיר אחרת!" אחר כך באו רמזים במכתבים, שנהיו ברורים יותר ויותר. כאן ירו ב600- בני אדם, ושם נעלמו 3000 אחרים, מבלי להשאיר עקבות. בכל זאת לא יכלו ולא רצו להאמין. האם אנחנו חיים בימי הביניים? לא! אנחנו חיים במאה ה20-, ואי אפשר לרצוח ככה כלאחר יד בני אדם חפים מפשע. אבל אז הזוועה זזה לקרבתנו המידית. המילה "אקציה" הופיעה בפעם הראשונה ונקלטה באוצר המילים שלנו. עדי הראיה הראשונים הופיעו, ולאט נאלצו להאמין לאמת המחרידה. בLEMBERG- תפסו אלפי יהודים דחפו אותם לקרונות בקר והסיעו אותם משם. לאן? גם שאלה זאת באה על פתרונה במהרה. השם BEZEC הופיע. BEZEC, הקבר ההמוני של מיליונים. איך מצאו שם את סופם לא יוכלו לברר אף פעם. לעולם לא נמלט אדם מBEZEC-. רק שמעו שמועות והנחות על חרושת המוות של BEZEC של האדם העליון. יש מי "שידע" שהקרבנות חסרי הישע הומתו באגם באמצעות זרם חשמלי. אחרים דברו על תאי גזים, אבל ה"איך" היה פחות חשוב, והוא יוודע לעולם די במהירות. חשובה רק האכזריות המפלצתית בה נרצחו מיליוני בני אדם חסרי הגנה בנגוד לחוק וללא כל סיבה. הרצח ההמוני הזה יהיה בודאי הדף העקוב מדם בכל ההיסטוריה האנושית. העינוים האכזריים ביותר ורדיפות המכשפות בימי הביניים החשוכים מחוירים לעומת BEZEC השותתת דם החפים מפשע. התלינים מאז היו קנאים מאמינים, ומשום כך אפשר בחלק להבין אותם. במה יצדיקו הפושעים החיתיים המודרניים את מעשי הדמים שלהם? מה יענו לשאלה:" מדוע זרקתם ילדים קטנים חיים לקבר וסתמתם באדמה?" הפירר ציווה! זה בודאי לא יספיק. העם הגרמני כתב את פסק דינו בעצמו על ידי מעשיו. העולם מוכרח לבצע את פסק הדין! לצערנו הנרצחים כבר לא יקומו לתחיה. הפצעים שנגרמו ליהדות יגירו דם גם בעתיד! את זה כבר לא נוכל לשנות. הנקמה יכולה להביא לנו ספוק מסוים, אבל לא יכולה להביא לנו נחמה.

 

בונקר, יום ג', 18.1.1944

 

מחר יום החג הגדול ביותר של האוקראינים הסימפטיים,JORDAN. נראה, שB-. שלנו חוגגת אתם. אנחנו שוב משופעים במעדנים. גולש, מאכל כרוב, עוגת פרג, אפילו דובשנית תעתה לבונקר שלנו. מאז ששחטו את החזיר אין לנו בכלל מה להתלונן על האוכל, אבל מה כל זה עוזר לנו? אנחנו שרוצים להיות חפשיים סוף סוף, לצאת מפה, לישון במיטה ולראות את השמש. עתון יהיה לנו רק ביום ה'. סבלנות, איפוא, סבלנות ועוד פעם סבלנות.

 

בונקר, יום ד', 19.1.1944

 

כבר ה19- בינואר. אמנם הימים נמשכים ללא סוף, אבל בכל זאת הזמן עובר איכשהו מהר מאד. מחר נוכל לחגג את יובל מחצית השנה בבונקר. למרות קרבת החזית בכל זאת אין לנו סכוי לשחרור מהיר.

 

ע ב ר

מס'37

 

הפחד וחוסר השקט התהדקו כמו טבעת ברזל סביב לבותינו. פחדו מכל לילה שנאלצו לבלות בגטו. באיטיות התרגלנו גם לזה. בשורות האיוב לא הגיעו. ימים, שבועות ואפילו חודשים עברו, והכל נשאר שקט. לבסוף גם נעלם הפחד. השלינו את עצמנו, שאצלנו לא יקרה כלום, כי אילו לא היה ככה, כבר היה קורה מזמן. כאן בCZORTKOW- יש כל כך מעט יהודים, וכולם עובדים. בודאי זקוקים להם מאד. ככה בלינו את יוני ואת יולי 1942 ברגשות מעורבים, ולבסוף באמת האמנו, שהסכנה עברה. בסוף יוני התעוררנו על ידי שאון רועם בדירתנו. בהתחלה היינו משוכנעים, שהעיר מופצצת, וביתנו ספג פגיעה. מהרנו לחנות, כי ממנה בא הרעש, ונעצרנו כמאובנים: כל התקרה התמוטטה וקברה הכל תחת עיים, לבנים, חימר וחתיכות עץ. לעתים קרובות שחקו הילדים החנות, וגם אנחנו נמצאנו בה תדירות. למזלנו המפולת ארעה בלילה, אחרת מי יכלה לכסות על מי מאתנו. עבדנו עבודה מאומצת במשך יומיים, כדי לסלק את ההריסות ולעשות פחות או יותר סדר. בהתחלת אוגוסט בא אלי MAX בארשת פנים רצינית ביותר, וקרא לי הצידה. "אני מוכרח למסור לך משהו רציני ביותר, אבל אסור לך לדבר על כך, אלא בבית בלבד. אם משהו יצא מזה, אני מקבל כדור". הוא סיפר לי, שאתמול הייתה לו שיחה ארוכה עם פקיד גרמני גבוה. הלה אמר לו, שמספר היהודים בCZORTKOW- יוקטן באוגוסט בצורה ניכרת. הוא לא ידע, מתי זה יקרה, אבל הוא יעץ לMAX- לא לישון בבית, ולהזהר מאד. "אני מוכרח לישון בבית", אמר MAX. אינני יכול להשאיר את הורי לבד, אבל מצאתי מוצא אחר: אתן לבנות בבית שלי בונקר טוב, ואני מיעץ לך, לעשות כמוני. הוא נתן לי עוד כמה עצות, והודיתי לו מקרב לב על תשומת הלב. בבית ספרתי הכל, ומיד התחלנו לחפש מקום לבונקר. GENIA לא רצתה כל כך להאמין בענין, אבל נשארה במעוט. OZIAS, BRONEK ואני הצבענו נגדה. אחרי הרבה דיונים הסכמנו לסתום את דלת השרותים, שהייתה בחדר המעבר, כמו קיר, ולהעמיד לפניה ארון גדול. לכניסה היה צריך לכרות דלת מהעליה דרך התקרה, ואותה להסוות היטב באדמה ובשברים. ביום הראשון הבא OZIAS הביא נגר יהודי מוכר, שבאחר צהריים אחד השלים את הבונקר. לעליה הגג אפשר היה להגיע רק בעזרת סולם ארוך. אחרי שנמשכה למעלה, היינו די בטוחים מפני גלוי. הבטחון שהיינו מצוידים נגד סכנה בלתי ידועה הרגיע אותנו. למרות זאת עברו ימי האוגוסט באיטיות ובדכדוך, ולא ישנו הרבה בלילות, כי תמיד האזנו החוצה. בדיוק אחרי שמשרד העבודה חילק את סרטי היד התפשטה ידיעה מפחידה ברובע היהודים כמו אש: למשרד העבודה אין כבר מה להגיד בשאלה היהודית, כי הגסטאפו מקבל על עצמו בלבדית את הפקוד על היהודים. אפשר להבין, שאצל היהודים השתרר מצב רוח נורא של חרדה ובהלה. חששו מרעות, ולצערנו לא טעו.

 

בונקר, יום ה', 20.1.1944

 

היום אמי האהובה המנוחה הייתה בת 57. כמה טוב שלא הייתה מוכרחה לחוות את המצוקה האיומה שלנו. מי יודע, מה נחסך ממנה הכל?

אתמול חזרה POLDA מLISOWIEC-, בה חיים עוד כמה יהודים במחנה והביא פרטים מזעזעים על האומללים האלה. הוא כל כך התרשם מאסונם, שלא יכול היה לאכול או לישון. המסכנים חצי ערומים, לגמרי מורעבים וקפואים וכינים ענקיים זוחלים עליהם. יום-יום דוחפים אותם לעבודה מפרכת. מדי פעם באים שוטרים אוקראיניים ויורים בחולים. גם במחנה בSWIDOW- חיים כ20- יהודים, אתמול מצאו אישה זקנה אחת על מצע הקש שלה. היא מתה מקור.

יתכן, שנקבל עתונים אחרי הצהריים. שכחתי לספר על מקרה מענין, עליו הודיעו אתמול. הוא שופך אור על רשעות הלב והשרירות של אדוני אירופה. מוסוליני נתן פקודה להוציא להורג היריה, ביום 11.1.1944, בשעה 9.00 בבוקר, את חתנו, את הרוזן CIANO, אבי נכדיו, שר החוץ לשעבר של איטליה. בגלל בגידה, נאמר. מעשה זה בודאי נעשה בפקודת אדולף החביב, ולא יאומן, שגם בוצעה. שכחתי: הכל מה שנעשה עכשיו לא יאומן.

 

ע ב ר

מס'38

 

ביום 18.8.1942 ציוה הגסטאפו על כל הגברים המועסקים בקביעות לבוא לחצר בית הסוהר, כדי להחתים את תעודות הזהות שלהם. הנשים היו אמורות לבוא רק כעבור כמה ימים. המוסדות השונים קבלו הודעה, באיזה יום ובאיזה שעה עליהם להופיע. האנשים המסכנים הלכו באמת להוצאתם להורג. באמת כבר לא היה משנה. רק בקירוב מחציתם קבלו את ההחתמה, והאחרים עוכבו בגסטפו. רק מעטים מאד הצילו את עצמם על ידי אי-הופעה. רבים הרגישו בטחון, כי הובטחה להם על ידי הגסטאפו העדפה. אחרים חששו מתוצאות אי-הופעה, והלכו, כמו צאן טוב, לטבח. בבית הדפוס עבדו 14 גברים, ביניהם 12 מקצוענים. MAX מיהר מיד למפקדה והובטח לו, שלהם אין תחליף, כי הם חשובים למלחמה וחיוניים. אחרי עיונים ממושכים הורכבה רשימה, בה לכל אחד מה12- היה מקצוע מיוחד. מאחר והאמנו למפקד, שאי אפשר למצא סדרי דפוס אריים, וכבר אין לדבר על כורכי ספרים אריים, הלכנו בלי לדאג לגוב האריות. ציפיתי לתוצאות אצל אמו של MAX. היא הייתה חולת לב קשה, והיו לי הרבה בעיות אתה. עמדנו על המרפסת, כשראיתי סוף סוף את דמותו הגבוה של מנהל הסדרים, אדון R. "כולכם פה?" קראתי בלב פועם. "כן!" ענה בקול שבקע מהקבר. "עכבו שישה!......." גב' R. כמעט התעלפה, אבל R. קרא מהר: "בעלך וMAX- חופשיים!" התחבקנו ובכינו משמחה. מיד אחר כך באו MAX ואביו וספרו, שעל אף כל ההבטחות עכבו 6 פועלים. למחרת התחילו לעשות הכל שבידי בני אדם לשחרר את אנשינו. מפקד האיזור התערב כמה פעמים אישית, וכולנו הינו בטוחים שיצליח. לצערנו שחק הגסטאפו עם מפקד האיזור את המשחק היפה: היהודים שלי, היהודים שלך. מפקדת האיזור אמרה: "אנחנו נוציא אותם!", אבל דעת הגסטאפו היה: "אנחנו לא נותנים אותם". לצערנו הגסטאפו היה יותר חזק, וגורל המסכנים שלנו נגזר. כדי להשלים את הקומדיה שלחה הגסטאפו כעבור יומיים פועלים יהודיים חדשים כתחליף לאסורים. איש יותר זקן, שכבר 20 שנה לא עבד במקצוע, ומגישה אחת. עכשיו ידענו, שהשישה שלנו אבודים. ב21.8.1942- קראו לכל היודנראט לגסטפו, וגם הוא חזר, אחרי שמספרו "נמס". מצב הרוח ברובע היהודים היה מיואש. כמעט כל משפחה קוננה על קורבנות. ביום א' התחילו להחתים את תעודות נשי המאושרים, שכבר היו להם תעודות מוחתמות, ושל הנשים העובדות העצמאיות. כאן הכל עוד עבר במזל. אמנם סרבו את החותמת להרבה נשים, אבל הניחו להן ללכת הביתה. רק כעבור כמה ימים התברר לנו, למה הגסטאפו הייתה כל כך "סלחנית".

 

בונקר, שבת, 22.1.1944

 

שהשד יקח את כל הפוליטיקה. היום קבלנו את עתוני כל השבוע. הקרב על הגזרות המרכזיות והדרומיות נעצר כמעט בכל החזית. לעומת זאת נלחמים קשה ליד LENINGRAD, ORANIENBAUM ו-ליד אגם ILMEN. שם נפלה העיר NOWGOROD. מאד משמח לתושבי NOWGOROD. בגזרה שלנו POHREBYISZCZ-WINNICA הלחימה רק מקומית.

אתמול ירו במחנה SWIDOW בשלושה מכרים טובים שלנו, שחלו בטיפוס הבהרות. מאז שלושה ימים האוכל שלנו הפך להיות שוב עלוב. מרק כרוב, תפוחי אדמה לודיסת חלב כלשהי לארוחת הבוקר, ואחר כך רק בערב מרק תפוחי אדמה, שאינני יכולה יותר להריח. או שאנחנו מקבלים ליותר מדי, או שאנחנו לא מקבלים בכלל. מצב רוחי נפל היום למינוס 10 מעלות לכל היותר. כבר יומיים המנורה לא בוערת כהוגן, והיו לי כבר שני התקפי לב.

כן! שכחתי את בנות הברית החביבים שלנו. הם לקחו את העיר MINTURNO. אולי יהיו ברומא בפסח. נקוה לטוב ביותר.

 

ע ב ר

מס' 39

 

בשעה 10 לפה'צ נפגשנו עם המנהל שלנו ויצאנו בלב פועם בפראות בדרך לגסטפו. ההחתמה הייתה בחצר של בנין הגסטאפו. כאשר הגענו, בדיוק לא היה שם איש. באחת הפינות היה שלחן פשוט, רבועי, ולפניו לישב אדון KURT KOLLNER, "נאמן היהודים" {זה היה התואר שלו}. מסביבו הסתלבטו כמה קופים צעירים מהגסטפו. ראיתי את האדון מטיל המורא בפעם הראשונה, ואני מוכרחה להודות, שהוא עשה עלי רושם נאה מאד. גובה בינוני, רזה, קלסטר פנים סימפתי, כמעט עדין ורך, אבל עיניים חודרות, קשות כפלדה וקרות כקרח, בהן הוא בחן אותי. רק העיניים העידו על האכזריות ללא גבול ועל חוסר הרחמים שהוכיח ליהודים, גם שלא שכח את עצמו, לא דיבר עם איש בגוף שני, ולא הרג בעצמו. התקרבנו לאט ובהיסוס למענינו, שהביטו בנו אלמים. המנהל שלנו, שלא פחד פחלות ממני דחף אותי קדימה, ולחש לי: "דברי את! אני בינכה לא יכול לעשות את עצמי מובן!" אזרתי את כל האומץ שהיה לי, ואמרתי בקול בוטח: "אדוני השף! כאן הנשים של בית הדפוס!" "נשי בית בדפוס? אלה כבר היו היום!" "כן אדוני! אלה היו נשי פועלי הדפוס, אבל אנחנו עובדות עצמאיות!" "אהא!" הפסקה ארוכה; בחינה חודרת. "מה תפקידך?" "אני מתורגמנית, אדוני השף!" "ככה, ככה! מתורגמנית--- הברנש הזה המנהל שלך? אז תרגמי לו ממני פקודה!" "בבקשה אדוני השף"."יש לכם ניר אדום?" "לצארנו רק ורוד, אדוני השף". "יכול להיות גם ורוד. שים לב היטב! אנחנו צריכים עד 12 בצהרים (השעה הייתה (11 1/2 אלף פסים ורודים, באורך 30 ס'מ, ברוחב 8 ס'מ, בלי הדפסה, אבל ממוספרים. הבנת?" "כן אדוני השף! בשעה 12 הפסים יהיו בידיך!" "אז תני כבר!" והוא שם את החותמת המיוחלת כל כך על בעודת הזהות שלי, ואחרי קבלו אותו גם עמיתותי, והרשה לנו ללכת, מה שעשינו במהירות.

בונקר, יום ג', 25.1.1944

 

שוב אחרינו שני ימי גהינום. יום א'  לפנות ערב הגיעתנו הבשורה, שהמנהל, אדון "סימפטי" מאד, נתן פקודה לכל היהודים לעזות את המחנה עד השעה 5.00 אחה'צ. (אני זוכרת אותו היטב ממחנה SWIDOWA, כאשר הדריך אותנו בעבודת השדה. בהזדמנות זאת אמר פעם: "אינני בעד רציחת היהודים, אבל אינני גם נגד זה). על שאלת האומללים, לאן יפנו עתה רק הרים כתפיו ואמר, שאין זה מענינו. "קבלתי פודה לסגור את המחנה עד 5.00, וכל היתר לא מענין אותי!" היהודים המסכנים עזבו את המחנה, שהגן עליהם לפחות מעט נגד קור החורף, בוכיים ומקוננים. שתי ילדות קטנות, נפוחות מרעב, אישה זקנה אחת וילד בן שלוש, שאמו נרצחה בשבת ואביו ערל הלב הפקיר אותו, נשארו. על כך האדון המנהל שלח להביא אנשי מיליציה, שכמובן לא חיכו להזמנה שניה. כאשר עבדי התלינים האלה הופיעו במחנה הוא היה ריק, ומצאו בו רק את הילד הקטן. רצו לירות בו, אבל לבם לא הניח להם, מה שממש בלתי סביר אצל אלה, הרוצחים מתוך הרגל. איננו יודעים, מה נפל בגורלו. זה, בקצור, סופו בעצוב של מחנה היהודים בSWIDOWA-. התברר לנו, שיתר המחנות נשארו כמו קודם, ונראה, שמאחר שהיהודים, מחמת הקור, הרעב והמצוקה כבר לא היו מסוגלים לעבוד, הפכו לנטל, והמנהל גרש אותם ביזמתו הפרטית.

איננו יודעים, לאן שהלכו היהודים. מה שמדאיג אותנו בוא אדון FR. מבלי להתחשב עד כמה הוא מסכן אותנו, הוא בא הישר מהמחנה לB-., וישב אצלה עד 9.00 בערב, וממנה הלך הישר לבונקר שלו. מיד למחרת התחילו שוב הרינונים בכפר, שFR- מסתתר אצל המארחים שלנו, ואנחנו נכנסנו, כמו כבר פעמים רבות, לפניקה. למזלנו נרגעו השמועות על FR, וכבר לא מדברים עליו. בינתיים הגיעה לנו עוד בשורת איוב. אומרים, שבשבוע זה נחטפו ונרצחו 50 פולנים. האוקראינים הדביקו בכל מקום הודעות אזהרה. אפשר להבין, שמארחינו פחדו מאד, וגם אנחנו עליהם לא פחות. B. כבר בלתה שני לילות אצלנו בבונקר. JOZEK וPOLDA- לא ישנים בבית. כל יום מביא משהו חדש ותמיד דבר ובלתי נעים. החזית נתקעה שוב ללא תקנה. אמנם הרובים קרובים לנו מאד, אבל בגזרות הרכז והדרום נלחמים עכשיו רק קרבות מקומיים. המאמץ העיקרי בצפון. הרוב כעס אפשר היה לבכות, אבל זה לא היה עוזר. למה הם לא מעדיפים ללכת על LEMBERG וTARNOPOL-?

ובנות הברית? על החזית השניה בכלל כבר לא מדברים, ובאיטליה משחקים מלחמת חפירות, וההפצצות גם לא מועילות הרבה. הטוב ביותר היה, לתלות את עצמי, אבל לכך חסר, ראשית, חבל טוב, ושנית, האומץ.

 

בונקר, יום ה', 27.1.1944

 

בצפון הרחוק משתוללים הקרבות האיומים ביותר. דרומית מערבית מLENINGRAD- הגרמנים עברו לעמדות חדשות. בגזרה המרכזית והדרומית יש לחימה מקומות (משמח מאד עבורנו).

נשארה לנו נחמה מתוקה. בנות הברית "לקחו" פת אם תנופה, ונחתו בכוחות גדולים משני צדי NOTURNO. לצערנו אי אפשר למצוא את המקום הזה במפה. אנחנו מנחשים, שהוא דרומית מרומא.

 

בונקר, שבת, 29.1.1944

 

אין לנו עכשיו ימים ואין לנו לילות. בשעה 6.00 בערב B. זוחלת לבונקר שלנו, וכדי להבטיח לה מקום נוח לשינה אנחנו רובצים שתי וערב, והאחד מתחת לשני. כמובן, שאין כמעט מה לחשוב על שינה. שלשום בא גם POLDA לתוך הבונקר, אבל נמלט ממנו כעבור 15 דקות, כי התחיל להשתעל בקול רם, וכמעט שלא היה מסוגל לנשום. כעת אנחנו תמיד מיושנים, במצב רוח רע ועצבניים. היום, לשם שנוי אנחנו שוב ברוגז עם כולם. כל אחד מפנה לשני מקום באדיבות, מדברים את הדחוף ביותר, גם כן באדיבות, אבל בקרירות. לפני שעה נראה שוטר אוקראיני בסמטא שלנו, ונביא הזעם, OZIAS, כדרכו, שהיה צריך לקרא לו HANS HUCKEBEIN, הכין אותנו למותנו. "ילדים! נראה שהיום אנחנו הולכים לישון!" אמר. TINA הכינה ציאנקלי, לכל מקרה. B. קברה את הכניסה לבונקר בפחם. ככה ישבנו בקירוב שעה. לOZIAS- נקשו השניים מרוב פחד. TINA הייתה חכמה יותר, ושכבה לישון. סוף סוף J. הטוב שחרר אותנו. השוטר רק לקח כמה איכרים לעבודה השדה בחווה.

בחזית המזרח שאין כמעט שנוי במצב. מזה יומיים הרוסים שוב תוקפים יותר חזק ליד KERCZ וKIROWOGRAD-.

האיטליה מדברים על קרבות דרומית מערבית מרומא.

 

בונקר, יום ב', 31.1.1944

 

הלילה משבת ליום א' היה גועלי. בשעה 6.00 בערב נכנסו OZIAS, POLDA ובן דודו SIEGMUNDFR- מסתתר אצל הוריו) לבונקר הבלתי מוצלח באורוות הסוסים. (בינתיים הגדילו אותו במקצת). את הבונקר הזה אוטמים באמצעות פלטה כבדה מאבן, ומשום כך איש אחד לא יכול לפתוח אותו, כמו למשל את הבונקר שלנו. מיד אחר כך באה B אלינו, פטפטנו עד קרוב ל9.00-, ושכבנו לישון. בדיוק כאשר כבר נמנמנו קצת התקרבו צעדים מהירים, ומישהו התחיל להתעסק בכניסה לבונקר. מאחר וידענו, שJ- בעיר, וPOLDA- מתחת לאבן בכבדה היינו משוכנעים, שגילו את הבונקר שלנו. כאשר פתחנו את הכניסה, רועדים מפחד, חמקו פנימה POLDA וSIEGMUND-, תוך צחוק גדול. הם כמעט נחנקו באורוה, והרימו את האבן בכוחות על-אנושיים. עכשיו ישבנו ששתנו בבונקר הצר. POLDA התנהג בצורה בלתי אפשרים לחלוטין, צחק, דיבר בקול רם, השתעל, והביא אותנו כמעט ליאוש. ואז שמענו, שמישהו דפק על דלת הבית וקרא בקול: "לפתח!".....

איש לא יבין,איזה יסורים שלא יתוארו סבלנו. לPOLDA- הענין היה בדיחה מוצלחת, אבל לנו רעד כל עצב, ואנחנו האזנו לכל רשרוש מבחוץ בנשימה עצורה. היה חם עד כדי זועה בבונקר, וצר. כל דקה נמשכה לנצח. הוקל לנו מאד, כאשר בשעה 3.00 יכלנו להפרד מהאורחים שלנו. יישרנו את אברינו הנקועים, ונשכבנו סוף סוף לישון.

בחזיתות המצב ללא שנוי.

 

בונקר, יום ג', 1.2.1944

 

היום קבלנו ערמה של עתונים. בצפון המצב מצוין. הרוסים כבשו את LOSNO ואת GATOZYN. ליד WINNICA-PPOHREBYSZCZ ניסו הגרמנים להנחית התקפת נגד, שבינתיים לא יכולה להראות הצלחות גדולות. (בדיוק במקום ממנו אנחנו מצפים לשחרור שלנו, הכלבים עושים התקפת נגד).

האיטליה נלחמים חזק. העירה MONZE ROTONDO נפלה.

 

בונקר, יום ד', 2.2.1944

 

את היום אזכור, אפילו אהיה זקנה ואפורה (בתנאי, שבכלל אגיע לכך). כאן יושבים שלושה, שספינתם נטרפה, שרידים עלובים שרוצים להציל את חייהם, ורבים כמטורפים. שבעה חודשי בונקר עשו אותנו מגורים ועצבניים בצורה איומה, זה נכון, אבל צריך להיות גבול לכל דבר. ידידותנו הגיעה איפוא לסופה. אחרי מריבה כזאת אי אפשר כבר להדביק דבר. המלחמה הכרזה אצלנו בבונקר. אם כן, טוב, אני מוכנה.

ע ב ר

מס' 40

 

   דבר ראשון טסתי הביתה במהירות האפשרית, כדי להביא את המפתחות. כעבור 20 דקות כבר הייתי בבית הדפוס, כדי למספר את הפסים,  שבינתיים נחתכו לפי מידה. בשעה 11 1/2 הביא אותם כורך הספרים שלנו, אדון K , אל הגסטאפו. שם אמר לו KOLLNER: "אתם מדייקים! את זה מוכרחים להגיד עליכם!" רק כעבור שלושה ימים נודע לנו, לאיזה מטרה איומה הפסים שימשו להם. עכשיו היו לנו החתימות להם כל כך נכספנו, על התעודות שלנו. עכשיו לא יכול היה לקרות לנו כבר כלום! ככה לפחות האמנו.

   ביום ה23- קרעה אותנו יבבה בלתי אנושית ממיטותינו. חוששים מאסון מהרנו לחלון החנות. היו אלה אנשים שזעקו את מצוקת לבם האיומה, את יאושם הלא יתואר. אלה, שלא היו להם חתימות, והחזקו על ידי הגסטאפו שבויים, גורשו על ידי הגסטאפו לבית הנתיבות. כ500- בני אדם הלכו, מתנודדים ומועדים, בראשים מורכנים עמוק, דרך הרחובות שעדיין היו בחשיכה למחצה. לאן יגורשו - לא ידעו. אבל היה בטוח, שלא למטרה טובה. הם העיפו מבטים ביישניים לצופים הסקרניים שהתאספו במהירות ועל מעניהם, חסרי הרחמים, שגרשו אותם במכות כתות הרובים ובשוטים. לא אלה שיבבה כל כך זועתית, אלא היו אלה האמהות המיואשות, הנשים והאחיות, שעמדו לאורך הדרך וליוו את תהלוכת יקיריהם העצובה ביללות צווחה. הגסטאפו גרשו לאחור את המסכנות, שהתקרבו לגברים שלהם. ככה הכרחו לעמוד מרחוק, ולא היה להם,   אלא לזעק את יסורי לבם. לבם אמר להם, שכבר לא יראו אותם יותר. השבויים  המסכנים הסתכלו עצובים וחסרי תקווה אל נשיהם, אבל לא העיזו אפילו לנפנף להם לפרידה. כמה שהתרחקו יותר, הבכי והצווחה התגברו. היה זה מראה נורא, והרבה אריים בכו עם כולם. סוף סוף נעלמה התהלוכה העצובה  מעבר לפינה הקרובה, והמשטרה פיזרה את הצופים. התרחש נס, שלא ירו בנשים הבוכיות. בשכונה היהודית שרר ייאוש ללא גבול. איש לא ציפה, שכעבור יומיים יתחוללו בסמטאות האלה טרגדיות עוד יותר מעוררות אימה. שהיה זה רק פתיח קודר. גם הגברים,אותם גרשו עכשיו לבית הנתיבות לא ידעו, שעוד מעט לא יהיה מי שיבכה אחריהם, שלא יהיה מי שישלח להם, שהם נדונו לעבודת עבדים ב- KAMIONKA  וב-JEZIERNA- ולמוות איטי, חבילות ומכתבים. סברנו, שעם גרוש אלה שלא היו להם תעודות חתומות כבר קרה הדבר ממנו פחדנו. היומיים הבאים רבצו עלינו כעופרת. הסתובבנו בבית הדפוס, ולא עשינו כלום. התמונה העגומה של יום ב' לא משה מעינינו. בכל מקום חסרו לנו ששת העמיתים שלנו. שני העובדים החדשים כבר הגיעו, וגם מנהל חשבונות יהודי נשלח על ידי הגסטאפו. ככה הגיע ה 25.8.1942- שיישאר לנצח בזכרון העיר CZORTKOW . זה היום בו נשלחו יותר מ2000- מיהודיה ל-BELCEK ועוד 600 נרצחו במקום. היה זה היום של האקציה הראשונה בעיר זו.

 

   בונקר, יום שבת, 5.2.1944

 

  הידיעות בעתוני0 השתפרו קצת. בצפון המצב חיובי ביותר. הגרמנים נסוגים בין אגם ILMEN ומפרץ  הים הפיני. גם במקומות האחרים מתחוללים קרבות עזים.

   גם באיטליה התעוררו הענינים. בנות הברית כבשו את MONTE JUGA ונלחמים על MONTE CASSINO.

   לכבוד יום השנה ה11- למפלגה הנאצית עשה אדולף שוב  את העולם מאושר בעזרת השתפכויותיו. הנאום היה רק קצר ולא הכיל דבר חדש. הוא שוב הדגיש, שמצבה של  אנגליה יהיה מעורער לתמיד בכל מקרה. הוא הביע את הדעה שרוסיה או גרמניה ינצחו במלחמה. לבנות הברית רק תפקיד משני. שוב, כמו תמיד, הוא קילל את היהודים, והתפאר בחוכמתו, שהכיר  בסכנה, וסילק אותה בזמן, באופן רדיקלי. בסוף הייתה הבטחה, שהמלחמה תסתיים בנצחון מהולל של הרייך השלישי.

   חזית הבונקר נשארה ללא שנוי. המאבק, לצערי בין כוחות בלתי שווים: שנים נגד אחת, גליציה נגד שלזיה, המערב נגד המזרח. אני עושה ככל יכולתי, אבל, לצערי, אני במעוט. הגרוע ביותר, שעצבי כבר לא נשמעים לי.

   זה יומיים OZIAS  בונה בונקר גדול עבור מארחינו, ואני לבדי עם TIINA . אנחנו מתיחסות האחת לשניה כמו אוויר, ושוררת שביתת נשק.

   בחוץ נהיה אביב. החורף היה נוח מאד, כמעט בלי כפור. גם שלג כמעט לא היה. אנחנו יושבים שוב בדיר העזים, ואני עומדת ליד הסדק של הדלת האהוב עלי, ומסתכלת בגעגועים לחצר. ב20- נהיה בבונקר שבעה חודשים. שבעה חודשים לא ראינו כלום מהעולם היפה הזה, והיום איננו יודעים, כמה זמן עוד נצטרך להחזיק מעמד. שבעה חודשים בחור אפל של בונקר, קש ושמיכה, דיר עזים, ומנורת נפט עשנה ומסריחה. חודשים של פחד ואימה. לא יהיה כל זה לשוא?

 

ע ב ר

מס' 41

 

  הבוקר לא בישר את האימה שיביא הערב. היום עבר אפילו קצת יותר שמח, כי הגיעו גלויות ראשונות מהמגורשים למחנה. הקרובים שאבו אומץ חדש, ומצב הרוח בשכונה היהודית השתפר במקצת. אחרי הצהרים קבלנו עבודת דאר מהגסטפו. היה צריך למתוח מפה על בד, מהר ככל האפשר. עבדנו עד שש בערב, והלכנו הביתה. ברובע היהודי מצב הרוח היה יותר שקט מאשר בימים הקודמים. התחלתי לבצע את עבודות הבית. בשמונה וחצי קרא לי שכני, ד'ר R לחלון: "האם השלטים שהזמנו אצלכם כבר גמורים?" "לצערי עדיין לא, אדוני הד'ר. המדפסת המהירה לא הייתה פנויה היום, אבל מחר אביא לך בודאות מחר בצהרים!" "מחר יהיה כבר מאוחר", הייתה התשובה. "מאוחר? מדוע, אדוני הד'ר?" "היום חם ומחניק, משהו באויר!" "אתה רואה רוחות רפאים, אדוני הד'ר", ניסיתי להרגיע אותו. "אני מקווה, שאת צודקת". הייתי כל כך קלת דעת, שבכלל לא שעיתי לאזהרה הזאת. גם לא אמרתי עליה כלום לקרובי. ב10- בלילה גמרנו את העבודה שלנו. הילדים כבר ישנו מזמן. גם אנחנו שכבנו שלוים לישון, בלי לחשוד, שבחוץ, בחסות הלילה, מתכוננת באיטיות טרגדיה איומה. נרדמתי מיד, והתעוררתי בעקבות תכונה בלתי רגילה בבית השכן. דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים עברו במדרגות, ודברו בקול רם. הוצאתי את הראש מהחלון, וראיתי את בתו של הד'ר, בת ה16- עומדת במרפסת. "מה קרה, גב' אירנה?" שאלתי אותה. "גם אני לא יודעת כלום. מישהו אמר, שכל אלה שיש להם תעודות זהות מוחתמת מוכרחים לבוא לכיכר הטבעת. לראשונה GENIA לא רצתה לקום. BRONEK  רץ לרחוב, וכשחזר סיפר,  שבקצה הרחוב הוא ראה  הרבה גרמנים בקובעי פלדה. עכשיו גם גניה קפצה מהמיטה. בינתיים הלבשתי את הילדים, והתחלתי לפרוע את המיטות ולפזר בגדים על הרצפה. BRONEK  פתח את דלת הבית והוציא את הנתיכים. אחר כך לקחנו קצת לחם, סוכר, ופרי ועלינו מעל סולם העופות לעלית הגג. BRONEK עזר לקטנים, שהתנהגו שקטים למופת. גניה ואני היינו מאופקות ושקטות. OZIAS רעד כל כך, שבקושי יכול היה לעלות בסולם. הוא רצה בכוח ללכת לכיכר הטבעת, ולהסגיר את עצמו לגסטפו. "הרי יש לנו  חתימות!" חזר 20 פעם אוטומטית. "כן, סמוך על הגרמנים!" עניתי לו. "חוץ מזה אתה יכול ללכת. איש לא מחזיק אותך! אני נשארת, כי הילדים בודאי אינם חתומים!". אז סוף סוף נעתר. רק הגענו במזל לעלית הגג והרמנו את הסולם, כאשר בבית השכן התחילו להלום בכתות הרובים על  הדלת. קולות חזקים שאגו: "לפתוח! לפתוח מיד!" זחלנו לתוך הבונקר, ונעלנו את הדלת. מיד אחר כך נפלו יריות ברחוב. עכשיו שאלתי את גיסי: "האם אתה עדיין רוצה ללכת לכיכר הטבעת?" הוא רק הניד הראשו. בבית השכן השתוללו הגרמנים. בני אדם זעקו, דלתות נופצו, ומגפיים כבדות רקעו על המדרגות.

 

בונקר, יום א', 6.2.1944

 

אתמול שבחתי את מזג האויר היפה והאביבי החם. היום הכל לבן בלבן. בלילה נהיה חורף. רוח קרה, בקור מר מנענעת את העצים הערומים, והשלג מונח בגובה של מטרים. העופות הסתתרו בבהלה, וכלב   החצר החדש, WILK, שאתו כבר התידדנו ידידות עמוקה, נשרך בזנב מכווץ מעל לשלג, והוא מאד לא נוטה חסד.

   בצפון הרוסים לקחו את JAMBERG ונלחמים ליד PSKOW. בכל חזית המזרח קרבות עקשניים, ולסוביטים הצליחו  כמה פריצות מקומיות.

   באיטליה קרבות קשים נמשכים.

   חזית הבונקר שלנו ללא שנוי.

 

ע ב ר

מס'42

   אצלנו נשאר שקט, וקוינו אפילו, שלא ישימו לב לכניסה הממוטטת של ביתנו. בבית השכן נרגע המצב לבסוף, והעזנו להדליק מנורת נפט זעירה. פת אם הכריזה גניה, שאיננה יכולה לנשום, חסר לה אויר, והיא צריכה קצת לזחול החוצה. החדר בו ישבנו ששתנו באמת היה צר והאויר מעיק, אבל אפשר היה עדין לנשום היטב. כל בקשותינו וטענותינו נפלו על אזניים ערלות. גניה זחלה מתוך הבונקר, קברה את הכניסה, וירדה בסולם. רק שתי דקות מאוחר יותר נכנסו כמה גרמנים לבית. המגפיים הכבדות חרקו דרך החדרים ושמענו, איך אחד מהם אמר: "תאיר הנה, OTTO, נראה, שכבר, היו פה. הצפורים פרחו!"  כמה טוב הוכיח את עצמו, שפתחנו את הדלתות ויצרנו אי סדר בחדרים. שתי הילדות הקטנות ישבו שקטות כמו עכברים, ולא העיזו לנוע. שמענו, איך הגרמנים עזבו את הבית. הם אפילו לא חפשו במרתף. אך, איפה הייתה גניה? האם גילו אותה? BRONEKרצה ללכת ולחפש אותה. OZIAS לא הסכים. תוך כדי הדיון שכחנו את הסכנה בה רחפנו, ודברנו בקול רם. פת אם שמענו, איך מישהו דפק קלות על הבונקר מתוך החדר. הבטנו האחד בשני נדהמים. "גרטה, נאנק OZIAS צתתו לנו וגילו את מחבואנו!" לא יכלתי להתנגד. האזנו בחרדה. מישהו הלך לסולם, עלה לעליה, והתחיל להסיר את הפסולת מדלת הבונקר. הדלת נפתחה, התכופפנו אינסטינקטיבית וצפיהו ליריות, אבל שמענו רק קול חרישי: "ילדים, אתם חיים?" גניה חזרה. היא הייתה עדיין מאד חיוורת, אבל כבר שוב צחקה. כשהגרמנים נכנסו לבית היה לה בדיוק עוד זמן לקפוץ לתוך החורבה. שם זחלה לתוך המרתף הממוטט למחצה והסתתרה מאחרי אבנים. הגרמנים אמנם האירו את החורבה, אבל לא חפשו בה ביסודיות. בדירה הכל היה בסדר. הגרמנים רק לקחו אתם את השעון המעורר. התנהגנו מאד בשקט והאזנו. אלינו כבר לא באו. גם בחוץ הכל השתתק, ורק שמעו לפעמים ירייה. הילדים נרדמו, ואנחנו נמנמנו בישיבה. לבסוף נהיה יום, ואחרי התיעצות ארוכה החלטנו, לשלוח את BRONEK כחלוץ. הוא היה זריז ומהיר, ובמקרה חרום יכול היה לברוח. כעבור כשעה הנער חזר חיוור כמת, וכמה רגעים לא היה מסוגל להוציא מילה. לאט לאט נרגע וספר, שכל הבתים ריקים. אין לראות יהודי אחד, ובכל הסביבה רק מצא את הילד הקטן של הסנדלר. הילד מבולבל לחלוטין, ולא יכול היה לספר דבר. הוא רק גמגם: "הכל איננו....." כל הדלתות קרועות פתוחות לרווחה, בגדים, רהיטים ומצעים פזורים ברחובות. בכל למקום ראה שלוליות דם. על הדלתות היו סרטים וורודים ממוספרים עם חתימת משטרת הבטחון. (עכשיו ידעתי, לשם מה מיספרתי את הפסים בחריצות כזאת). אחז בנו היאוש. כנראה תפסו את כל היהודים ולקחו אותם. מה יהיה להבא? בשעה 11.00 BRONEK  זחל מהבונקר וחזר עם הבשורה, שכמה אנשים הופיעו, הכל שקט, ואפשר לעזוב את הבונקר. נכנסנו כולנו לדירה. כשהבטתי במראה נרתעתי בבהלה. רוח הרפאים החיוורת כמוות, שעיניו יושבות בחורים שחורים, זאת אני? גם האחרים לא נראו טובים יותר. לא היינו יותר מ10- דקלות בדירה, כאשר BRONEK ששימש כצופה, קפץ לחדר, חסר נשימה: "מהר לבונקר! מחפשים שוב יהודים!" זחלנו למחבואנו בחפזון מטורף, אבל אצלנו הכל נשאר שקט. עדיין לא היה לנו מושג, מה  קרה בעצם. בשעה 4.00 אחה'צ שמענו ברחוב צעדים רבים, רבים. BRONEK  רץ לחלון, וחזר כעבר זמן קצר שבור לגמרי. הוא ראה, איך מגרשים יהודים רבים מספור לבית הנתיבות, ביניהם הרבה ממכרינו, וגם שכננו, ד'ר R. עם אשתו ועם אמו. היינו אובדי עצות, ולא ידענו איך לנהוג. בלינו עוד לילה אחד בבונקר, ועזבנו אותו רק ביום ו' 27.8.1942 . כעבור זמן קצר שמענו את כל הפרטים של המאורעות הנוראים, שהתחוללו בימים האחרונים.

 

   בונקר, יום א', 6.2.1944

 

   היום הגיע העתון מיום ו' עם ידיעה סנסציונית: שתי הערים הגדולות ROWNO  ו- LUCK נפלו. לפני כן הגרמנים הודיעו רק בקיצור על קרבות לאיזורים אלה. הרוסים גם תוקפים את SZEPOTOWKA בעוז. בצפון נלחמים ליד NARWA . הוי אלוהים, אילו הלכו מ-ROWNO ל-TARNOPOL!...

   באיטליה לא היה חדש.

 

ע ב ר

מס' 43

 

   בערך בשעה 10.00 בערב, ביום 25.8.1942 התחיל חוסר שקט ברובע של היהודים. ביתנו היה בצד, והיה מרוחק מאד מהיודנראט, ומשום כך לא הרגשנו בדבר. ראשית הוציאו הגרמנים את כל חברי היודנראט מבתיהם, ואלה גיסו את כל שרות הבטחון (האורדנונגסדינסט {ORDNUNGSDIENST}). כמה יהודים שהרגישו בעוד מועד בסכנה המתקרבת, הצליחו להגיע לשכונה הארית. בשעה 11.00 בלילה הגטו היה מוקף לגמרי. בכיכר הטבעת העמידו שלחנות ארוכים, ולידם התישבו כל הנכבדים של הגסטאפו מ-CZORTKOW , של "השרות המיוחד", של הז'נדרמריה, ושל המשטרה הפלילית (ה-KRIPO). את מקום הכבוד תפס HILDEMANN , מנהל הגסטאפו המטורף למחצה. מיד אחר כך צעדו ובאו לכיכר 300 אנשי  גסטפו, המכונים "הניידים", שהגיעו במיוחד למטרה הזאת מ-TARNOPOL, בקובעי פלדה וסרטי יד לבנים עם  הכתובת "במלחמה נגד היהודים", והתיצבו בסגנון צבאי. אחריהם באו הגסטאפו מ-CZORTKOW, ז'נדרמריה, השרות המיוחד, KRIPO והמשטרה האוקראינית. הפגנת כוח ראויה לציון נגד גברים, נשים וטף חסרי מגן. הפקודות ניתנו, וכעבור 10 דקות הציפו משרתי התלינים את הרחובות העלובים של הגטו הנם. היודנראט והאורדנונגסדינסט הוכרחו להשתתף בציד     האדם. התחילו בדפיקות בדלת ובדרישה לאנשים  שנבהלו עד מוות לגשת לכיכר הטבעת לבדיקת תעודות הזהות. הקרבנות שלא חשדו בכלום ציתו  כמו טלאים, והלכו לשולחן השופטים, שחילקו אותם אחרי בדיקה לשתי קבוצות. אלה שחוננו הועמדו בכיכר הטבעת בשורות ארוכות, ונאמר להם להתנהג בשקט (בין אלה שקבלו חנינה היו גם MAX ואביו, ואני מספרת את הפרטים, כפי ששמעתי אותם ממנו).  כל אלה שנאלצו לבלות   את כל הלילה ללא נוע בכיכר הטבעת וחיוו את כל מראות הזועה על כל פרטיהן היו בימים הבאים המומים לגמרי, ולא רצו לספר על הלילה הרי  הגורל. רק הרבה יותר מאוחר התחילו לדבר בהיסוס רב, אבל תמיד זועזעו ברעידה עצבנית, כאשר דברו על מה שעבר עליהם. הנדונים, שהיו הרוב הגדול, נסחבו מיד לבית הסוהר. היה ניכר, שהשופטים היו מאד מרוצים מעבודתם, ובילו בנעימים. בחצות התחילו להגיש כריכים, פרי, מאפה, ולפני הכל יינות וליקרים. מצב הרוח הלך ומרומם. גם משתפי הפעולה הטובים, שבחריצות כזאת גררו בני אדם לא נשכחו. האלכהול עלה להם לראש, ומצב הרוח הלך ורם. בינתיים היהודים המסכנים התחילו להבין, במה המדובר. התחילו לנעל את הדלתות, לברוח ולהסתתר. היריות הראשונות הדהדו, והנרצחים הראשונים  התבססו בדמם. התחילו לשבור דלתות וחלונות, לרצוח ולשדוד. גררו את האנשים בשערויהם מדירותיהם ומעל הרחוב. ילדים קטנים נורו במיטותיהם או בזרועות אמהותיהם המיואשות. אחדים הושלכו מהחלונות, או ראשיהם נופצו על מרצפות המדרכות. לא ניתן לתאר את כל הזוועות שבוצעו אז.

 

   בונקר, יום א', 13.2.1944

 

   שוב עבר שבוע, ולצערנו לא ארע  דבר. בחזית המזרח משתוללות הקרבות הנוראים ביותר, אבל הרוסים לא התקדמו. הגרמנים מחזיקים את כל החזית, ונלחמים על כל ק'מ.

   באיטליה נלחמים על CASSINO וגם שם הגרמנים מתגוננים בהצלחה.

   האם נוכל להחזיק מעמד?  עם התמשכות המצב קשה לנו יותר ויותר. בנוסף למדון ששורר עכשיו בינינו יש עוד גורמים אחרים רבים לא נעימים. בראש וראשונה הפחד וחוסר הבטחון של הפולנים, שיום יום ושעה שעה בסכנה של התנפלות והרצחות. ועוד, הרצח הכמעט יום-יומי של היהודים ששרדו. בשבוע הזה ירו בשרידי יהודי המחנה לשעבר ב-SWIDOW שהתגוררו בבית קטן, ריק והרוס בקצה הכפר. כמעט כולם היו מכרים טובים שלנו מ-CZORTKOW . מובן שהיו אלה בשורות שדכאו אותנו נורא. על הכל אין לנו  נפט כבר כמה ימים, ואנחנו יושבים בחשכה, או קופאים בדיר העזים, מה שלא פחות בלתי נעים. רק האוכל השתפר, כי שחטו את העגל.

 

ע ב ר

מס' 44

 

   למרות זאת לא שמעו צעקות רמות; רק אנקות ואנחות מלבבות קרועי יסורים. בין מקבלי החנינה היו גם אוספי האשפה. לאדון HILDEMAN, שהיה כבר שכור למדי הייתה הברקה ממדרגה ראשונה, שמיד הצהיר עליו בקול גדול, ונתקבל בהתלהות כללית גדולה. "אוספי האשפה", שאג בקול רם, "ילכו לאסוף את חבריהם לגזע. אחלק על כך בונוסים"! צחוק רועם ומחיאות כפיים  סוערות של הגרמנים השיכורים הודו לו על הבדיחה המוצלחת. מיד אחרי זה דפקו את 15 האיש, שהיו יותר מתים מאשר חיים לחפש גוויות בגטו. כל הלילה הוכרחו לגרור את אחיהם הנרצחים לכיכר הטבעת, ולהניח אותם בשורות מסודרות על המדרכה. רבים מצאו את קרוביהם ואת מכריהם. המקרה הטרגי ביותר היה, כאשר איש זקן אחד מצא את אשתו ואת שלושת בנותיו ההרוגות, ונאלץ גם אותן לגרור לכיכר. כל שעה בדק אדון HILDEMAN את הגוויות שמספרן הלך ורב,  ספר אותן בסיפוק, וירק עליהן. ליל האקציה היה נהדר. לא היה אפילו ענן קטן בשמי הלילה הבוהקים כוכבים, והירח המלא חייך חיוך רחב ואדיש על רוצחים ונרצחים. בהתחלה התחשבו איכשהו חלקית בבעלי תעודות מוחתמות, אבל כאשר הלילה נטה לסופו, ולא הושגה המכסה הדרושה פקעה סבלנותם של הרוצחים, והפסיקו למיין. כל האנשים שהובאו לכיכר, הוכנסו מיד לבית הסוהר. כאשר הפציע הבוקר, ועדיין המכסה לא מולאה, נקרעו ביד גסה מתוך השורות כמעט כל הנשים שקבלו בראשונה חנינה ובילו את הלילה בזועה.

   זריחת השמש גילתה תמונה נוראה. כל מה שהלילה כיסה ברחמים באדרתו האפלה, גילה היום בברור אכזרי. דלתות שתלו מוטות בציריהן, החלונות השבורים, הבגדים הקרועים והמפוזרים, ולפני הכל, שלוליות הדם הרבות רבות כל כך. תמונת ההרס חסר הטעם הביעה האשמה אילמת ונוגעת ללב. בשעה 6.00 באו 300 אנשי הגסטאפו לפני שולחן השופטים השמחים והשכורים, והודיעו על סיום המלאכה. כמה מילים של פקודה והם צעדו משם בהרגשה הטובה, שעשו דבר גדול למען העם, הפירר והמולדת. גם השופטים התנדנדו בשביעות רצון הביתה.

   בגטו ההרוס השתרר שקט מפחיד. שוכני הבונקרים עדיין לא העיזו לצאת מחוריהם. המתים כבר לא זזו. לקראת הצהריים התחילו התושבים לבזוז את הדירות הפתוחות. בהזדמנות זאת מצאו גם כמה אומללים, שנשלחו בתרועות נצחון לגסטפו. מכל ה-2000-נדונים  שחררו רק שני רופאים. בשעה 4.00 דפקו את כל המשלוח לתחנת הרכבת. שם העמיסו את המעונים על קרונות בקר, שנסגרו במסמרים,והרכבת זזה. ככה הסתימה האקציה של CZORTKOW. לשרידי היהודים נשארה החובה העצובה לקבור את 600 הגופות. בעגלות סוסים רגילות, עליהם הושלכלו כמו כלבים מתים, הביאו אותם לבית הקבורות, בו קברו כולם בבור גדול אחד.

 

   בונקר, יום ג',15.2.1944

 

   הגרמנים פינו  את ראש הגשר NIKOPOL "בהתאם לתכנית". פרט לכך אין חדש בחזית המזרח.

   באיטליה נלחמים על CASSINO, TERNELLI, וראשי הגשר החדשים של בנות הברית. (אני אצדק: אם הכל ילך כשורה, יהיו ברומא  בפסח).

   החיים נהיים מדכאים יותר ויותר. שמועות חדשות נוצרות בלי הרף. האוקראינים מחפשים את J. ורוצים להרוג אותו. פה ושם מצאו יהודים וירו בהם. ככה זה הולך. מזה כמה ימים אני מרגישה רע מאד. עם OZIAS אני נאלצת לדבר מילים מספר. האוירה מתוחה ובלתי נסבלת.

 

   בונקר, יום ה', 17.2.1944

 

   העתונים מגיעים שוב באחור רב.. אתמול היה לנו בעתון של 11.2. הגרמנים קיצרו את החזית בין האגמים ILMEN ו- PEIPUS. פרט לכך מודיעים רק על קרבות עזים.

   בחוץ שורר כפור עז, וגם בבונקר קר ובלתי נעים. אין לנו כמעט נפט, ויושבים רוב הזמן בחשכה.

 

ע ב ר

מס' 45

 

   ביום ו' בא האדון KOLLNER אל היודנראט ונתן הוראות ופקודות, מה לעשות ביהודים שנותרו. לפני האקציה חיו ב-CZORTKOW קצת יותר מ-5000- יהודים. לשורדים מתחו עכשיו גבולות עוד יותר צרים. קבעו כמה סמטאות עלובות שהיו בקרבת היודנראט, וב-9.00- בערב ניתנה פקודה, לפנות את הדירות, ולעבור מיד למקומות החדשים, ושם היודנראט יקציב דירות. את הפקודה הזאת הפיצו אנשי המיליציה היהודית, שהלכו מדירה לדירה, והגיעו אלינו מיד אחרי שעזבנו את הבונקר. גם הודיעו לנו, שאין לגעת בדבר בדירה, ומותר לקחת רק את הבגדים שעל הגוף. לי לא נגעה הפקודה במיוחד, כי לא היה לי כמעט דבר, אבל גניה בכתה וקיננה על חפציה. לבשתי לי, והלבשתי לילדה את כל הבגדים האפשריים, הכנסתי את ההכרחי ביותר לתיק יד קטן, והייתי מוכנה. זאת הייתה הפעם השלישית במלחמה הזאת, שהוכרחתי לנטוש את כל מה שהיה לי, וכבר לא התרגשתי בכלל, כי השארתי אחרי רק כמה כריות וכלי בית עלובים. גם גניה וקרוביה לקחו את כל הבגדים האפשריים, ובשעה 10.00 עזבנו מדוכאים את ביתנו הקודר. לא ידענו, אם נזכה לחיות עד סוף הערב. יתכן, שפקודה זאת הייתה מלכודת חדשה של הגרמנים, לאקציה חדשה. לא הרשו לנו לקחת אפילו כרית לראש. בהצטלבות הרחוב עמד שוטר אוקראיני, שהכריח את כל היהודים לזרוק את כל המזודות או את כלי המיטה שניסו להבריח. לנו הוא נתן לעבור. הדרך בגטו ההרוס הייתה נוראה. הבתים הנטושים, החלונות השבורים, שדרכם אפשר היה לראות לתוך הדירות השוממות, גרמו לנו לצמרמורת. הכרנו את רוב הדרים בדירות המושחתות האלה, שבקרנו בהם לא פעם. איפה היו המסכנים, שרכושם היה שבור, קרוע ומפוזר בחדרים? מה היה פשעם שנהגו בהם ככה, בנגוד לכל זכות אדם? מה ציפה לנו? ניגשנו אל היודנראט, שבחצרו התאספו מאות אנשים מיואשים, בודדים, ללא מולדת, שחיפשו את יקיריהם, או חכו להם. כאן בכתה ילדה קטנה להוריה או לאחיה, שם אם חפשה את ילדיה, על  סף הטירוף. גברים קראו לנשיהם, נשים לבעליהן. היה זה תוהו ובוהו ללא תקווה, שאת פרטיו אי אפשר לתאר. כאן נודע לנו, שלעובדי כל המוסדות, במידה שנם עדיין בחיים, יוקצבו דירות משותפות. למשרד הבינוי  האיזורי, בו עבד OZIAS כבר נקבע בנין גדול. הלכנו שמה, כדי להבטיח חדר. לבית הדפוס עדיין לא צוין בית. איש לא יכול היה להגיד לי, אם עמיתי לעבודה ניצלו. השארתי את סוניה אצל גניה, והחלטתי ללכת לבדי לבית בדפוס. כולם ניסו להניא אותי מזה, אבל לא שעיתי לעצתם. בדרך עוד נכנסתי אצל שתי גיסותי, TONI ו-CYLA ונודע לי לשמחתי הרבה, שלא גילו את הבונקר שלהן. אז הורדתי את הסרט עליו היה כתוב "יהודי". עמד על כך עונש מות, אבל אחרי המאורעות האחרונים המות כבר לא הפחיד אותי. נחפזתי דרך הרובע הארי לבית הדפוס. מרחוק ראיתי את R. עומד בדלת. כאשר הכיר אותי, פתח עיניים בגודל צלחות ונעלם מיד במפעל. כאשר הגעתי לבית, הוקפתי מיד בכל הצוות. "מה?", צעקו "את חיה? הרי ראו איך שהובילו אותך ואת סוניה לתחנת הרכבת"! "כפי שאתם רואים, אני חיה בינתיים. מה המצב אצלכם? האם כולכם פה?" "הצוות מלא", ענה R. בקול עיף, אבל הרוב איבד חלק של יקיריהם. אני, את אישתי ואת כל משפחתה.”  "איפה MAX,"שאלתי עכשיו. "הוא למעלה במשרד; גם הוא חושב, שאינך חיה כבר".

 

   בונקר, יום ו', 18.2.1944

 

נלחמים ליד DUBNO , 100 קילומטר צפונית מ TARNOPOL. בצפון הרחוק נפלה העיר LUGA.

באיטליה אין   קרבות מיוחדים.

שוב קרה דבר בלתי נעים. דודו של J., שמסתיר את FR., חלה בטיפוס הבהרות. B. מטפלת בו, ויש לנו  דאגה אחת יותר. באיזה קלות מארחינו יכולים להדבק, ולהעביר לנו את המחלה. יותר לא חסר לנו, באמת.

 

   בונקר, יום א', 20.2.1944

 

7 חודשים אנחנו יושבים עכשיו בבונקר. למה בעצם אנחנו מצפים, או מקווים? לפעמים אני רוצה להרדם ולא להתעורר יותר. בודאי אי  אפשר לנצח אי פעם את הגרמנים, ונראה, שבנות הברית איבדו את הענין במלחמה. העתון מה16- לא הביא דבר חדש. במזרח נלחמים בכל החזית, אבל הגרמנים הודפים את כל ההתקפות.

גם באיטליה לא השתנה כלום.

לדוד הוטב מעט. כנראה שהייתה זו רק שפעת קשה. הכי טוב עדיין בלילה. בחלום אני  עם סוניה ועם יקירי. לעתים קרובות אני גם בTESCHEN- . כאשר אני מקיצה, עוד יותר גרוע לי.

 

ע ב ר

מס' 46

 

   בחפזון עליתי במדרגות, ונכנסתי למשרד. כשראה אותי, MAX קפץ בהפתעה וקפץ כל כך,  שהעיף את הכסא. "את חיה?" זעק בשמחה. "ברוך השם! ברוך השם! וסוניה?" שאל בהיסוס. "כולנו ניצלנו", אמרתי מהר. "גם אצלכם אני מקווה שהכל בסדר?" MAX הרכין את ראשו ונלחם בדמעות. "אמי", התאמץ להגיד. "לקחתי אותה בעצמי לכיכר, במקום להסתיר אותה בבונקר, שאותו לא גילו. סמכתי יותר מדי על הבונקר". שותקת לחצתי  את ידו. לנחם, לצערי, לא יכולתי. ואז באו העמיתים האחרים, וברכו אותי בשמחה. כמעט כולם קיננו על בני משפחה. מובן, שאיש לא חשב על עבודה. הדירקטור הניח לנו. ישבנו ביחד, ודשנו בפרטים המזויעים של הימים האחרונים. כל אחד חווה דרמה. ספרו פרטים על גרוש מכרים טובים, ועל טרגדיות נוראות, שהתחוללו בלילה ההוא, הרה  הגורל. לבסוף התחלנו לדבר על עתידנו, שעמד לפנינו קודר ומבשר רעות. MAX כבר ניהל משא ומתן עם  היודנראט אודות בית משותף, והוא היה אמור להיות מוקצב לנו למחרת. בהפסקת הצהריים הלכנו כולנו לגטו. בינתיים התיר הגסטאפו, ברוב חסדו, לשורדים לאסוף את חפציהם מהדירות הנטושות, פרט לרהיטים. גניה ברונק ואני  התחלנו בעמל רב להעביר בסלים ובשקים את חפצינו לדירה החדשה. חדרה הקטן של גניה הפך להיות מחסן, וגם אני נאלצתי האחסן בו זמנית את חפצי. הגסטאפו "אימץ באהבה" את הדירות המופקרות. אפילו נקבע לשם כך איש גסטפו מיוחד בשם PAHL. איש זה הזמין אצל היודנראט מטה גדול של נשים וילדים יהודיים, פתח מחסן גדול בשני בתים גדולים, והתחיל בעסוק בעליזות ברכושם של הקרבנות האומללים. הביאו את כל הרהיטים לכיכר גדולה, והנגרים היהודיים הטובים ביותר תקנו אותם, שיפצו אותם, ולטשו אותם. משם הועברו לאחד המחסנים, ומשם הועמדו לרשותם של האדונים הגרמניים באיזר CZORTKOW. אותו הדבר קרה גם לחפצים אחרים. את כל החפצים החדשים העבירו ישירות למחסנים. החפצים הישנים יותר תוקנו, כובסו, נתפרו מחדש וגוהצו. חלק של הביזה      שלחו לרייך, אבל את השמנת לקחו כמובן הגרמנים המקומיים. בימים האלה שדדו וגנבו, שאי  אפשר לתאר זאת. הפתוי היה גם גדול מדי. מאות דירות עמדו ללא השגחה, כאשר בעליהם כבר בושלו לסבון. רק היה צריך לפשוט את היד. כמעט שלא הייתה  בזה סכנה. לרוב הצער, גם הרבה יהודים שלחו את ידיהם לרכוש המתים המוכתם בדם. אם העירו להם ענו, שמוטב שיהודים יקחו את מה שאפשר, ולא תתעשר מכך הגסטאפו. כנראה שצדקו.

 

   בונקר, שבת, 26.2.1944

 

  מקודם הכתיבה הייתה לי צורך ושמחה, אבל מזה כמה שבועות אני מחליטה לעשות זאת בחוסר רצון ולעתים נדירות. היום, לצערי, אין לי ידיעות טובות. להיפך. JOZEK  נסע ל-CZORTKOW ולא חזר, ואנחנו נורא דואגים לו, במיוחד, כי נסע עם סוסיו, ולא בילו איתם אף פעם לילה מחוץ לבית. זה עוד לא הכל. בכל זאת יש לדוד טיפוס, ומצבו רע מאד. הוא קודח כל הזמן, חומו מעל ל40- מעלות, והוא חסר הכרה. BABCIA שומרת עליו כל הלילה, וכולם דואגים לחייו.

    במזרח נפלו בינתיים עוד שתי ערים, אבל לא בגזרת החזית הקרובה, שאותה הרוסים כנראה שכחו. בצפון הרחוק נפלה CHOLM ובדרום הרחוק KRZYWY ROG. מערבית מ-TSCHERKASSY הרוסים הצליחו להקיף כוחות גרמניים גדולים, ויוכלו להשמיד אותם חלקית. הגרמנים מנסים לטשטש  זאת.

   באיטליה קרבות קשים, אבל אין שנוי.

   ב-LEMBERG נרצח סגן המושל של גליציה, BAUER בידי אלמונים, ומנהל משאבי האנוש שלו, BAUER (כך כתוב במקור. המתרגם). אומרים, שגם בורשה נרצח ממלא מקומו של הימלר, KUTSCHERA השף של ה-S.S. עבור ה-G.G. אני מקווה, שזאת האמת....

 

   בונקר, יום ב', 285.2.1944

 

   J. חזר רק יום א' בבוקר. הלילה עבר עלינו ללא שינה. המגלשה שלו הוחרמה על ידי כמה חיילים גרמניים, והוא נאלץ לבקר אתם בכמה כפרים. כאשר שחררו אותו סוף סוף כבר נהיה לילה, והוא נאלץ לחכות עד לשחר. אתמול מצבו של הדוד השתפר באופן ניכר; חומו ירד, והוא התגבר על הגרוע ביותר. לצערנו התוספה כנראה  היום דלקת ראות. חומו עלה שוב ל-40 מעלות, והוא השתעל חזק. המשפחה משוכנעת, ש-FR. הביא להם את הטיפוס מהמחנה, מה שכנראה גם נכון. מה יקרה עם FR., אם הדוד ימות?

 

ע ב ר

מס' 47

 

   הימים הראשונים אחרי האקציה עברו כמו חלום בלהות. כמעט כל לילה התעוררה פניקה בשכונה היהודית, וכולם ברחו לבונקרים שטרם התגלו או לשטח הארי. כמעט כל לילה ישנתי עם סוניה במרתף אחר. או יותר נכון: לא ישנתי. סוף סוף הוקצב לנו הבית המשותף. היה זה בית ידידותי, בן 5 חדרים גדולים ו2- מטבחים מרווחים. הבית נמצא ממש ליד גבול הרובע היהודי. ממולנו כבר גרו אריים. מצב זה היה נוח מאד מכמה סיבות: במקרה של פניקה אפשר היה לברוח במהירות לשטח הארי, והספקת המזון הייתה כאן יותר קלה. חוץ הזה היה בבית הזה גם בונקר טוב. (חור בקיר של חדר כניסה קטן הוביל  לעליה מרווחת של הבית השכן הבלתי מיושב, והיה מכוסה בצורה מתוחכמת על ידי לוח של מערוך). בראשית ספטמבר צידנו את ביתנו החדש. כל אחד מהעובדים הביא כמובן גם קרובי משפחה, והבית המשותף של המדפיסים  אוכלס במהירות על ידי 24 בני אדם, חלק מהם ילדים.

TONKA עבר אלינו עם הילדים, ונהלה עבורי, עבור MAX ואביו את משק הבית. לי זאת הייתה הקלה רבה. מאז האקציה כבר לא העזתי לקחת את סוניה לבית הדפוס. אצל טונקה ידעתי אותה בידים טובות. התרגלנו לאט למצב החדש, וחיינו כולנו פחות או יותר בשלום. את הערבים, בהם באופן יוצא מהכלל לא שררה פניקה, בילינו לרוב די  בנוחיות. אחרי האסון הנורא והבלתי נתפס התהדקן הקשרים, וההרגשה בבית המשותף הייתה יותר טובה, ואיכשהו הירגישו יותר בטוחים. לצערנו היו בספטמבר רק    ערבים שקטים מועטים. כמעט יום-יום היו שמועות חדשות על אקציות, ומאחר שאנחנו, כפועלים ובעלי בתעודות מוחתמות, הכנסנו את ילדינו ואת קרובינו לבונקרים, שמרנו בתורנות כל לילה עד הבוקר.

ב3-. באוקטובר פשטה השמועה, שכל היהודים שנשארו, והיו זקנים או מובטלים, יצטרכו לעזוב את העיר. אומרים, שהיודנראט בעצמו יבצע את הגירוש. התדינו ארוכות, אם כדאי לבלות את הלילה בבית הדפוס, אבל בסוף חדלנו מכל השקולים, ונשארנו בשקט בבית. אפילו שכבנו בשלוה, וישנו שנית צדיקים----- כי מה יש לחשש מהיודנראט?

היקיצה הייתה הרבה פחות נעימה. NUSIA הסתערה לתוך החדר: "הגטו מוקף.....!" מבט אחד דרך החלון הספיק. השרות המיוחד צר בטבעת על רובע היהודים. בחפזון מטורף הסתרנו את כל הילדים "הבלתי מוחתמים" בבונקר. מתוך החפזון יכולתי להלביש לסוניה רק סווטר מעל כותנת הלילה. שמתי לה את הנעלים ליד בהוראה, לנעל אותן בבונקר. ברגע שהיו מאוכסנים והבונקר חתום כבר התחילו להלום בדלת הבית.

 

   בונקר, יום ד',8.3.1944

 

   שוב עברו 10 ימים, ובקרוב נוכל להביט לאחור על 8 חודשים.

   הדוד אמנם בלי חום, אבל כל כך חלש, שעדיין דואגים לחייו. חוץ מזה הכל בלתי ידידותי כמו תמיד. מזג האויר קר ורטוב, ואפשר לבלות רק זמן קצר בחוץ.

  בימים האחרונים חזית המזרח התחילה קצת לזוז. אפילו בגזרה שלנו נלחמים קצת יותר בערנות, אבל.....מ-CZORTKOW הרוסים עדיין רחוקים. לפני ימים אחדים נפלה העיר ROGACZEW והרוסים התקדמו הלאה למערב ונלחמים על BUBRUJSK. בצפון נלחמים על PLESKAU ו-NARVA. מהגזרה LUCK, שמענין אותנו ביותר, יש רק הודעות מעטות ומפותלות. בכל מקרה הזכירו את העיר JAMPOL, 50-60 ק'מ צפונית מזרחית מ-TARNOPOL , ומדברים על DUBNO. תריס זה, שחדר כל כך מערבה, קוץ בעיני הגרמנים המסכנים, והם לא אוהבים לדבר עליו. עד כה המצב                        בחזית לא נראה גרוע. באחרונה, כנראה בהשפעת רואה השחורות המקצועי OZIAS נהיתי פסימית מובהקת. אני פשוט לא יכולה להאמין, שהרוסים באמת ישחררו אותנו בקרוב. תמיד אני יראה מנסיגה, כמו זאת ב-ZYTOMIERZ . הגרמנים באמת מעוררים התפעלות,או הם כל כך מצומצמי שכל שאינם רואים את הסכנה המתקרבת? כמה היינו קצרי ראות.... כאשר הרוסים יקחו את KIEW, ככה נחשנו בחכמה, ינוסו הגרמנים. אכן, בזה יכולנו עכשיו להשתכנע..... הרוסים כמעט ב-TARNOPOL והגרמנים יושבים עדיין פה בשלוה גמורה, ואפילו לא לחושבים על מנוסה.

   כן, ובנות הברית החביבים... מה הן עושות באיטליה? את זה הייתי רוצה מאד לדעת. האנשים החביבים סובלים כנראה ממחלת השינה. הגרמנים צודקים, כאשר לועגים להם בכל העתונים. מזה חודשים מודיעים על החזית השניה, מזה חודשים מתקדמים באיטליה כל ליום 3 צעדים ונסוגים 2. כבר נצח נצחים עומדים לפני CASSINO, וככה גם לפני רומא, וההפצצות על גרמניה לא בדיוק מעשה הגבורה הגדול ביותר במלחמה הזאת. כמה זמן יתנו עוד לגרמנים לחגוג את מצחונם? מתי סוף סוף יכו את המכה הקטלנית, או שלא תיפול זאת לעולם?

 

ע ב ר

מס' 48

 

  פתחנו. שני חברי יודנראט ושני אנשי מיליציה דרשו מאתנו לגשת ליודנראט, מקום שזקן היהודים, האדון ד'ר EBNER רצה לבדוק את התעודות שלנו. הענין נראה לנו יותר מגוחך מאשר רציני, ונלוינו אליהם ללא ויכוח. בחצר היודנראט עמד שולחן קטן, ולידו ד'ר EBNER. לא נראו גרמנים, רק כמה פקידים של היודנראט, וכמה אנשי מיליציה הסתובבו ללא מעשה. בפינה אחת של החצר עמדו כ-30זקנים  וזקנות שהצטופפו בבישנות. איש מיליציה נראה שומר עליהם. הענין נראה בלתי מסוכן בעליל. נגשנו לשולחן ראש היהודים הקפדני.

הוא   ברך אותנו בחביבות: "אה, בית הדפוס! הכל בסדר!" הוא לקח את תעודות הזהות שלנו, וכתב על כולן בעפרון אדום "FREI", כלומר "חופשי", חתם ורשם תאריך. הוא פטר אותנו במילים האדיבות: "לכו בשלוה לעבודתכם.....!" אנחנו לא הלכנו לבית הדפוס כי היה יום א', אלא הביתה בשמחה, ולחשנו למתחבאים  בבונקר שהכל לא נורא, והם צריכים להחזיק מעמד עוד מעט, עד שיגמרו את כל הבתים. אחר  כך אכלנו ארוחת בוקר, וכמו בכל יום א' התחלנו לסדר את החדרים. בשעשה 10.00 לפנה'צ נכנסו פת אם שני גרמנים לגינה של הבית. לאימתנו הגדולה הכרנו בהם את KOLLNER הידוע לשימצה ואת השף של הSONDERDIENST- , LAUBE. הם נעצרו לפני הבית שלנו וקראו בשלט: "בית משותף של הדפסים".KOLLNER  אמר ל-LAUBE : "אהה, הדפסים היהודים שלנו. אלו נשארים כולם!" אחר כך נכנסו לבית, בו עמדנו כולנו מפוחדים צפופים בחדר הכניסה. KOLLNER חייך לעומתנו בחביבות ושאל: "האם כולכם כבר הייתם אצל ד'ר EBNER, והוא בחן את התעודות שלכם?" "כן! אדוני השף!" "אם כן הכל טוב! להתראות!" מחויכים עזבו שני הנוראים את ביתנו, ואנחנו נשמנו לרווחה. ברם, העבודה  כבר לא זזה. הגסטאפו התערב איפוא גם בגרוש הזקנים? מי יודע, מה עוד צפוי! האסון בא; לא טעינו. מיד אחר כך בא ברונק בריצה, חסר נשימה. ביודנראט עוכבו כבר מאות רבות של אנשים, ביניהם לא רק זקנים. כרגע הופיע KOLLNER והקים שאגות על EBNER שמוכרחים לפחות עוד 150 נוספים. "אבל מהר, מהר!" החצר כמובן כבר מוקפת אנשי S.S. מיד אחר כך התחילו אנשי היודנראט, שרעדו בפחד על עורם הם, לפתוח את כל הבונקרים הידועים להם. אנחנו ידענו, שמתחת לעליה שלנו יש מרתף קטן, ובו הסתתרו כ20- איש. מהמרתף הייתה "דלת נופלת" לעליה שלנו, שאולי יגלו אותה, אם יתגלה המרתף. "MAX", שאלתי, "אולי מוטב לקחת את אנשינו לדירה?" "אני בעצמי לא יודע!" ענה. "אולי נחכה עוד מעט!"

 

   בונקר, יום ו', 10.2.1944

 

   עכשיו אנחנו כבר מבולבלים לחלוטין, ולא יודעים שום דבר. מאתמול מתחלפות השמועות וההודעות הכוזבות במהירות כזאת, שעולה עשן מראשינו. אתמול בבוקר באה ידיעה כאילו PODWOLOCZYSKA, 30 ק'מ מTARNOPOL- נפלה. בצהריים הרוסים כבר היו בTARNOPOL- . בערב  J. בא עם הידיעה, כאילו הרוסים בCHOROSTKOW- . היום הם אפילו בKOPYCZNCE- . אם הקצב הזה ימשך, הם יכולים להיות מחר אצלנו-----. בודאי שלא הייתה לי התנגדות. לצערנו נראה, שכל זה רק בועת סבון צבעונית, כי האנשים רואים את הכל לא לפי המציאות. האמת היא, שמשהו לא כשורה. מאתמול אין רכבות, וגם אין עתון. משאיות ומכוניות נוסעות בלי הרף בכיון לרומניה, עד כמה שאנחנו יכולים לראות מדיר העזים שלנו. אומרים שבTLUSTE-  המשטרה "ארזה את עצמה", ומחכה לפקודה לזוז. ה-WEHRMACHT (הצבא) בגרמני לתפס את משרד הדאר. נראה, שבאמת החזית התקרבה. עדליין לא שומעים רעם תותחים. מטוסים רועשים כל היום. לפי הנסיון שיש לי, קשה להאמין שהגרמנים יעלמו בקול דממה  דקה. האיכרים בכפרים השתגעו לחלוטין, מאמינים וחוזרים על השמועות המטורפות ביותר. אני מקוה שמחר יודע לנו דבר יותר ממשי, כי התנודות בין תוחלת גבוהה לבין ייאוש גדול הן דרך יסורים. במחנהHOLOWCZYIBCE  הרגו איכרים או בנדיטים 50 יהודים במעדרים וגרזנים. אם כבר  פעם המשטרה מניחה למסכנים האלה,נמצאים מפלצוח אוקראיניות שמשלימים את המלאכה.

זה שבועיים ישן J. כמעט כל לילה אצלנו, מה שמאד מטריד אותנו, כי אי  אפשר לשכב  בארבע.

 

ע ב ר

מס' 49

 

   כעבור חצי שעה שמנו לב, שני אנשי מיליציה וכמה מהשרות המיוחד נכנסו לבית השכן, שחרב למחצה, כדי לחפש שם, לפי כל הסמנים מרתף בונקר. רצינו להוציא את אנשינו מהבונקר המסוכן ולחשנו להם, לעזוב בשקט את העליה. בהתחלה הכל עבר בשלום. מחצית מאנשינו היה כבר בדירה, כאשר השכירים היהודיים הנבזים מצאו את המרתף, והתחילו לגרר החוצה את אחיהם האומללים. שמעו צעקות ולקללות, ויושבי הבונקר שלנו התחילו לפחד  פחד נורא, וכולם נדחקו לפתח. כל תחנונינו:  "היו שקטים, לאט לכם, לא בחפזון....." נאמרו כאילו לתוך הרוח. ילד שנתפס התחיל לבכות לבקול, ואז הכל היה אבוד. שמעו למטה את  בכי הילד, גילו את הדלת הנופלת, פרצו אותה, ולפני שידענו, דירתנו הייתה מלאה מלאה שוטרים גרמניים ויהודים חסרי הכבוד. "מה? רציתם להסתתר? כולם מיד ליודנראט!...." רצינו להראות את תעודות הזהות החתומות שלנו, רצינו להסביר את הטעות, הכל לשוא. השוטרים היו מאושרים, שמצאו מציאה בלתי צפויה  כזאת, ולא רצו להאזין. דחפו אותנו מהבית. לא שמו את לבם לילדים. FREDEK ו-JUNIA קלטו את הרמז של TONKA ומצייתים נשארו מאחור. לחשתי לסוניה: "לכי ל-JUNIA, אחזור מיד!" ברגע הראשון באמת נשארה, אבל כעבלור 20 צעדים רצה אחרי. "סוניה! חזרי מיד!" צעקתי מאימת. "לא,אמא! אני נשארת אצלך! מה שיקרה לך יקרה גם לי! אינני נשארת לבדי". נואשתי. לבדי KOLLNER  אולי ישחרר אותי; עם הילדה בטוח שלא. "סוניה", אמרתי "היי נבונה! השארי, ואני מבטיחה לחזור תוך חצי שעה!" אי  אפשר היה לשכנע  את הילדה הזאת שתמיד הייתה מבינה וטובה. "לא, אני נשארת אצלך!" בינתיים הגענו לחצר היודנראט. שם התמונה השתנתה לחלוטין! האסורים עמדו בשורות ארוכות, דחפו אותם, הכו אותם בכתות הרובים, וחנקו כל נסיון בריחה ביריות רובה. בנו לא נהגו טוב יותר. ניסינו למחות ולהראות את התעודות שלנו, אבל ברד של מכות שוט הייתה התשובה. אז ראינו את אדון EBNER עובר במהירות. "אדוני הדוקטור! זה עתה שחררת אותנו!" קרא לו MAX. אדון ד'ר EBNER העדיף לא לשמוע את המילים האלה. סוניה הייתה מלובשת רק בכותנת לילה ובסוטר, ועדיין נשאה את הנעליים בידיה. הנעלתי אותה, ובאתי אליה בטענות הקשות ביותר בגלל סרובה לציית. עכשיו פחדה נורא ורצתה הביתה, אבל, אבוי, כבר היה מאוחר מדי. מיד אחר כך נפתחו דלתות החצר, וגורשנו לרחוב. הצעירים של ה-SONDERDIENST הקיפו את התהלוכה העצובה כמו כלבים שוטים ששוחררו. הם שאגו וצווחו והכו בעלות גומי ושוטים באנשים המפוחדים, שהיו מעולפים למחצה, ושמו רגל לפני  רגל בצורה מכנית לגמרי. ספגתי שתי מכות שוט על גבי, ומרוב כאב לא ידעתי את נפשי. סוניה בכתה בקול: "אמא, מדוע מכים אותך?" ככה גרשו אותנו דרך רחובותיה של CZORTKOW בהם זרחה השמש. בדיוק הסתימה התפילה בכנסיה, ומאות אנשים מקושטים וחגיגיים התאספו על המדרכה, כדי לראות את התהלוכה מעוררת הזועה. אפשר לתאר דבר יותר גרוע, מאשר גרוש כמו חיה פראית לפני עיניהם של מאות סקרנים, שבחלקם שבעי רצון, בחלקם מרחמים, ובחלקם לועגים? הגענו לבית הסוהר. השערים נפתחו, ושוטרים אוקראיניים צוחקים הזמינו אותנו: "נא להיכנס........", ואחר כך ננעל השער אחרינו בחריקה. בחצר בית הסוהר התחוללה אורגיה של מכות. אנשי המיליציה צחקו ורקדו, ירקו על האומללים והתנהגו בטירוף. פתחו את דלת החצר השניה, והתחילו לדפוק את האנשים פנימה. נשארתי מאחור, עד כמה שאפשר, ועיני חפשו את KOLLNER. את MAX לא ראיתי בכלל.  כאשר KOLLNER הופיע היו רק מעט אנשים בחצר הראשונה. כלב אוקראיני הכה אותי בגבי, ורצה לגרר אותי לחצר השניה, אבל אני השתחררתי  הכוח, וצעקתי בקול גדול: "אדון KOLLNER.....!" הוא נעצר והסתכל בכיווננו. "מה את עושה פה? הרי הייתם חופשיים? את יכולה ללכת...". "רב תודות, אדוני השף, אבל גם כל עמיתי בפנים!" KOLLNER  נכנס לחצר השניה. שמעתי, איך קרא בקול: "מי עוד מהמדפיסים?" זמן קצר אחר כך באו אנשינו, יותר מתים מחיים. TONKA הצליחה לחמוק עם כולם, למרות שלא הייתה לה תעודה. אלה בלי תעודות  ושני ילדים KOLLNER   לא שחרר. איך שיצאנו מבית הסוהר אינני יודעת. הלכנו המומים, בברכיים  פקות, עד הבית, והתאוששנו לאט  רק שם. אך, איפה היה MAX?     איש לא ראה אותו. אביו התחיל ליבב בקול,  אבל הרגעתי אותו: "בודאי MAX  ברח  בזמן. הוא בודאי לא היה בבית הסוהר. נלך לבית הדפוס. הוא בודאי  כבר שם."

 

   בונקר, יום א', 12.3.1944

 

עברו יומיים, אבל, אבוי, מהרוסים לא רואים קצה. גם לא ציפיתי ליותר. הנסיגה הגרמנית נמשכת. מאתמול לא פועל הדאר  ב-TLUSTE , אבל המשטרה  נשארה עד כה. איש לא יודע,  איפה  באמת עוברת החזית. לפי גרסה אחת הרוסים נמצאים ב-- BORSZCZOW , 38 ק'מ מכאן. אחרים טוענים,  שהם בודאי ליד KOPYCZYNCE, LEMBERG  נפלה, וגם LEMBERG לא נפלה. OZIAS  צוחק ואומר,  שהרוסים לפחות עוד 150 ק'מ מכאן. (אם נזכה לראות אותם, הוא יחשוב שהרוסים גרמנים מחופשים. למה רואה שחורות כזה נכנס לבונקר לא ברור לי. הוא לא מאמין בשחרור, ועושה לאחרים חיים שחורים עוד יותר). הלואי השד  יקח את האדון FR. החביב. מאז  שהדוד חולה הוא בכלל כבר לא יושב בבונקר שלו, אלא מסתובב כל היום להנאתו בדיר. הוא כנראה חושב, שיש כבר שלום. הוא מדבר בקול רם ולא משגיח על כלום. אתמול הפתיע אותו במזל שכן אוקראיני. מה שיקרה עכשיו יודעים   האלים.  על כל פנים  יש לנו סיבה חדשה לפחד, במיוחד, שהמשטרה  וראש הכפר של SWIDOWA, הידוע לשמצה, פועלים ב-TLUSTE, ואין מה לחשוב על בריחה.

 

ע ב ר

מס' 50

 

   הלכנו יחד לבית הדפוס. הגטו כבר לא היה מוקף, האקציה נגמרה... MAX באמת היה בבית הדפוס. עוד ביודנראט הצליח להמלט לבית קטן חרב. הוא חכה, עד שהכל עבר, ואז מהר  בדרך הקצרה ביותר לבית הדפוס. כאשר הגענו בדיוק עסק בחבור בקשה לגסטפו, לשחרר אותנו. קרוב לודאי שלא היה מצליח. מכל ה-500 אסורים שוחררו בקושי 10. עוד פעם שחק לנו המזל. בבוקר הבא גורשו גם המסכנים האלה לתחנת הרכבת, והגטו הוקטן שוב בכמה רחובות. בשבועות הקרובים הייתה לי רק משאלה אחת, רק מחשבה אחת, והיא להוציא את סוניה מהגטו המסוכן, ולהפקיד אותה אצל אריים. היה זה כמעט בלתי אפשרי. אמצעי הכספיים היו מוגבלים מאד, ואיש לא רצה להסתכן כל כך. לבסוף מצאתי לה במקרה מקום טוב. איכרה זקנה אחת, שתמיד הייתה קונה בחנות חמתי הסכימה לקחת אותה אליה כנכדתה. הייתה לה בת ברוכת ילדים, שבעלה נחטף לעבודה בגרמניה, ורק עכשיו ילדה שוב תאומים. האישה  רצתה להפיץ בכפר, שאת אחת הילדות היא לקחה אליה לזמן מה, כדי להקל על בתה.  עכשיו הייתי צריכה להכין את סוניה לחייה החדשים, ולחרוט בתודעתה מה עליה להגיד, ומה עליה לשכוח. הילדה תפסה את תפקידה החדש במהירות מפתיעה. מאז היום בבית הסוהר הייתה מאד עצבנית ורצתה לברוח במהירות האפשרית מהגטו. היא הבטיחה, להגיד רק את מה שלימדתי אותה, ולעולם לא לשכוח את תפקידה. היא הייתה בקושי בת 5, אבל במעשיה ובדבוה הייתה כמו מבוגר. ממש הפליא אותי,  עד כמה שתפסה את רצינות המצב. לפעמים התעצבתי, שלא הצטערה להפרד ממני לזמן בלתי מוגבל, אבל  אז אמרתי לעצמי, שאני צריכה להיות מאושרת, שהיא כל כך נבונה. ילדים אחרים לא היו עוזבים את אמם בכל מחיר, אבל הקטנה שלי התגעגעה ליום שישחרר אותה מהגטו. "שם אין אקציות, אמא," אמרה לי. "אני כבר אתפלל ואדבד כל כך טוב, שכולם יחשבו שאני נוצריה אדוקה!" בנובמבר הייתה מוכנה. היא ידעה את תפקידה תוך שינה, התפללה ללא דופי, ויכולתי למסור אותה לסבתה המאמצת. הפרדה הייתה עלי קשה ביותר, אבל לא הראיתי כלום, כדי לא לעצב את הילדה. היא לטפה אותי ונשקה לי פעמים ללא ספור, וכאשר הרגישה שאני מתאפקת לא לבכות כמעט כעסה עלי: "למה את בוכה, אמא? אני שמחה, שכבר לא אראה את הגרמנים האלה.  אצל BABCIA בודאי     יהיה לי טוב, ואת בוכה!" JUNIA הביאה אותה לרובע הארי, והאיכרה לקחה אותה לעגלתה. בהתחלה חששתי מאד, שמישהו בכפר יחשוד, אבל הענין הסתדר יותר טוב מהמצופה. סוניה שחקה את תפקידה מצויין, דברה אחרי 3 שבועות אוקראינית, התפללה בכנסיה ללא  דופי, ונראה ששכחה, שהייתה אי פעם בגטו. על כל השאלות על אמה ואחיה ענתה כפי שלימדנו אותה, ואיש  בכפר לא חשד. האיכרה הזקנה באה  כל שבוע אלי לבית הדפוס וספרה לי ניסים ונפלאות על חוכמתה של סוניה. אחרי חודשיים נרגעתי, ויכולתי להניח שילדתי האהובה במקום מבטחים.

 

   בונקר, יום ג', 14.3.1944

 

    עדיין אנחנו לא יודעים דבר בטוח. הנסיגה הגרמנית נמשכת. ב-TLUSTE כל המשרדים סגורים, אבל המשטרה במקום. יש שמועות, שמ-ZALESZCZYKIברחו כבר הרבה אקראינים, אבל ראש הקהילה הנורא של  SWIDOWA עדיין במשרתו, כאילו אין רוסים בעולם. איפה הרוסים באמת, איש לא יודע. נפוצות השמועות ההרפתקניות ביותר, וכמה שהענין נמשך הוא נהיה יותר מבולבל. יש אומרים, שבלילה שעבר נשמע רעם תותחים. ביום לא נשמע כלום.

 

ע ב ר

 

מס' 51

 

   נובמבר 1942 עבר בשקט, וגם השמועות של הפניקה נרדמו, רק לפעמים הסתובב משהו, אבל ככה נשאר. הייתה לנו עבודה רבה, והיינו די מקובלים אצל המוסדות, במיוחד אצל הגסטאפו. בהתחלת דצמבר החלטנו, MAX, TONKA ואני להשיג ניירות של אריים, ולנסוע לורשה. TONKA מסרה את הבן שלה לאנשים טובים ב-LEMBERG , ואת הילדה התכוונו לקחת עמנו. התחלתי להתכתב עם ILSE, שהסכימה לעזור, אבל ברגע האחרון MAX לא רצה לבוא. הוא לא יכול היה לעזוב את אביו הזקן, הענין יותר מדי מסוכן וכו'. עכשיו הוא התחיל לתכנן  תכנית חדשה. הוא רצה לבנות בונקר אצל אריים מוכרים, ולהסתתר שם אתנו בשעת סכנה. לפני זה הייתה עוד התרגשות רבה אחת ברובע היהודים. אמצע דצמבר נודע, שחלק גדול של היהודים יצטרכו לעזוב את העיר. כביכול רצו לחלק אותם למחנות ה-G.G., ושם יקבלו את מה שמכונה "ה-W", כלומר הסימן, שהם חיוניים לצבא, ואסור לנגוע בהם. מובן, שעכשיו כל היהודים למהגטו רצו למחנות, ואיש לא רצה להשאר ב-CZORTKOW, כי הניחו, שרובע היהודים יחוסל בקרוב. כל "הברדק" עם היודנראט התחיל מחדש: שוחד, איומים, עסקים מסריחים, וכל הליכלוך שנאלצנו לראות כל הזמן. רובע היהודים ב-CZORTKOW רתח והשתגע. MAX הלך עבורנו למושל האיזור וקבל תשובה קצרה: "הדפוס נשאר כאן". כן, אבל לא יגמרו אתנו פה? כעבור זמן קצר נודע לנו, שהרבה מוסדות תבעו את היהודים שלהם, ולפיכך יישארו עוד רבים בעיר. אפילו בעיר קבלו את סימן ה-W המציל. אם כך, שוב הכל היה בסדר, והרגשנו בטוחים מאד. ככה התחילה שנת 1943 , ובינואר הנצחון הרוסי הגדול הסטלינגרד. הרמנו שוב את ראשינו. עכשיו המלחמה תגמר בקרוב! אפשר לנשום יותר בחפשיות. מסוניה הגיעו לי רק ידיעות טובות, מה שעשה אותי למאושרת מאד. ל-TONKA היה פחות מזל עם ה-FREDEK שלה. מאז דצמבר לא הייתה שום ידיעה מהילד, והיא הייתה חסרת אונים, אם לא רצתה לשים את כל הגורל בכפה. בסוף ינואר נוסד מחנה היהודים ב-CZORTKOW. קודם לקחו למחנה את כל בעלי המלאכה שעבדו בגטו. בהתחלה היה להם שם טוב מאד. היו להם דירות נאות, והמשמעת לא הייתה חמורה. האדון הפירר של המחנה, האדון THOMANEK היה דוגמא של טיב, והיהודים "שלו" היו לו חשובים מכל דבר אחר. היה כל כך טוב במחנה, שעוד מוסדות רבים התחשק להם, לעבור שמה. הגיע פברואר, ובית הדפוס גר עדיין בגטו.

 

   בונקר, יום ד', 15.3.1944

 

   עכשיו היה טוב להרדם, ולהתעורר רק בכניסה של הרוסים.  היום לא שמענו שום  דבר חשוב. POLDA הייתה בעיר וספרה, שעוברים בלי הרף בכוון  ZALESZCZYKI משלוחי צבא, מכוניות משורינות, משאיות עמוסות בקר ומכוניות להובלת אנשים.  כאן בכפר אוכסנו הרבה חיילים הונגריים. מהחווה לקחו את כל הבקר ואת כל הסוסים. האדון המנהל העדיף להסתלק, והוא נסע ל-CZORTKOW. בכפרים רבים פרצו האיכרים את מחסני התבואה ובזזו אותם. ההונגרים  כאן מפרקים את אלומות הדגן  למספוא לסוסים שלהם. מחדא הסדר הקפדני הגרמני נהרס, ואיש הישר בעיניו יעשה, ומאידך המשטרה יושבת ב-TLUSTE, וראש הקהילה  ב- SWIDOWA, איש לא יודע, איפה החזית, ואנחנו אומללים יותר מקודם. קודם היו לנו עתונים וידענו, מה שיש לנו לקוות. עכשיו כבר לפני כמה ימים חשבנו, שהתגברנו על הגרוע ביותר, וציפינו יום-יום   ושעה-שעה לשחרור. משום כך ההמתנה כל כך בלתי נסבלת.

 

ע ב ר

מס' 52

 

   מפקד המחנה היהודי כבר  בקש מאתנו כמה פעמים לבוא אליו. במחנה יותר בטוח מאשר בגטו, אמר, אבל סרבנו תוך הבעת תודה. היינו מרוצים ומאושרים בביתנו הקטן, ולא התחשק לנו לעמוד דום לפני כמה ברנשים  יהודיים. בראשית מרץ קבלנו דירקטור גרמני. האוקראיני הצעיר עבד יותר מדי לכיסו, והודח. עד עתה הייתה לנו יד חופשית בבית הדפוס. לנו בלילה במשרד, ולאיש לא היה איכפת. במטבח הקטן בשלנו לעצמנו את ארוחותינו הצנועות, וחזרנו לגטו ,רק מאוחר. בהתחלה התיחסנו לדירקטור החדש, שהיה גם  חבר במפלגה,  תוך חשדנות רבה ובחשש, אבל נרגענו מהר. הוא לא הבין מילה פולנית, ותיפקד רק באמצעותי ובאמצעות MAX. הוא הניח לנו, ועצם בכל דבר את שתי העיניים, ולא אמר כלום, כאשר המשכנו לבצע את קניות המזון שלנו בבית הדפוס. כעבור זמן קצר הבנו שאפשר לסמוך עליו, והתחלנו לדבר על דאגותינו ופחדינו הגדולים.  התוצאה הייתה, שהוא לא האמין. "מה", צעק, "אתם רוצים לספר לי, שרוצחים יהודים? אתם ודאי השתגעתם!" הוא הגיע מ-EHRFURT ולא היה לו מושג על מעשי הגבורה, שחבריו לגזע בצעו בפקודת הפירר האהוב  בחום. לגביו לקחו את כל היהודים לעבודה במזרח, וזהו זה. "מה? BELZER, , OSWIECIMמשרפות, יצור סבון, קברות המונים? שקר,שקר,שקר!" ספרנו פרטים. הוא לא האמין. ואז עזבנו את הענין. "הוא יגלה זאת בעצמו," אמר MAX. וככה באמת היה. שלושה שבועות אחרי בואו התקימה אקציה איומה ב-BUCZACZ והדבר נודע לדירקטור שלנו אישית מפי גרמנים. כאשר הגיע למחרת למשרד הוא השתנה לחלוטין. הוא העביר בלי  הרף בעצבנות את ידו על קרחתו, התרוצץ אנה ואנה, ונראה, שהיה לו משהו על הלב. לבסוף הוא קרא לי ול-MAX לחדרו. שם התישב בכבדות בכסאו. "אתם צודקים," אמר   בעצבות, "אבל אני מבטיח לכם, שבגרמניה לא יודעים על כך. מאתמול אני מתבייש להיות גרמני." אחרי זה הבטיח לנו, שישמור על גורלנו. "אעשה את הכל, כדי לעזור  לכם!" אמר אולי עשר פעמים. "ועם המנוולים מהגסטפו אנהג בערמה, כדי שאדע תמיד, מה קורה!" האמנו לו. איזה אדם שנפלט מאניה נטרפת לא יצמד לגבעול קש? ואז שאלנו אותו, אם הוא מיעץ לנו, ללכת למחנה. הוא רצה קודם לחקור ביסודיות, ולדווח לנו מאוחר יותר. בסוף מרץ באה פקודה חדשה מאת הגסטאפו: היהודים שעובדים מחוץ לגטו כבר  לא מורשים ללכת בודדים לעבודה. הם מוכרחים להתאסף בקבוצות לפני היודנראט, וכל קבוצה תובל על ידי איש מיליציה ליעדה. הדבר מאד לא למצא חן בעינינו. לפני היודנראט? להתאסף? האם לא הייתה זאת מלכודת קטנה ונחמדה? מצד שני פחדנו לא ללכת, בגלל העונש הצפוי (כמובן, מוות ביריה). ביום הראשון הכל הלך חלק. הכל הופיעו לפי ההוראות. גם אדון KOLLNER    בא, כדי לראות, אם מקימים את פקודותיו. הקבוצות התאספו יפה, וצעדו יפה בשעה 7.00 לדרכם. שכחו את החששות. חשבו: ככה זה צריך כנראה להיות. וביום השני באו שוב בדיקנות.

 

   בונקר, שבת, 18.3.1944

 

   זה שלושה לימים שורר שקט מוזר. האם זה שקט לפני הסערה, או שהדפו את הרוסים? איננו יודעים, ואיש לא יכול להאיר את עינינו. הימים האלה בודאי הגרועים ביותר להיותנו בבונקר. פרט לזמן הזבל הנוראה.

 

ע ב ר

מס' 53

 

   האדון הד'ר EBNER סידר את הקבוצות אישית. הוא כל כך הרבה סידר, שבסוף נהיינו בלתי שקטים. ועוד משהו לא מצא חן העיניו. זה היה צריך שמה, וזה הנה. השעה נהיתה 7.10 ואנחנו עדיין עמדנו. האם EBNER לא הסתכל הגניבה לשעונו? מדוע הוא עיכב אותנו? מנוול נבזה שהיה. (היה, למזל. למרות חכמתו ועושר אדיר שהגיע אליו בדרכים לא כשרות הרגו אותו ואת משפחתו הגרמנים כמו את כל יתר היהודים. אותו ה-OSTJUDE {OSTJUDE=יהודי שמוצאו מפולין או מרוסיה, כלומר מזרחית מגרמניה}). פת אם צמחו מתוך האדמה פקידים אזרחיים של הגסטאפו והקיפו את שורותינו המסודרות היטב, וגם האדון KOLLNER הופיע. מלכודת איפוא. מלכודת מעשה ידיו של האדון EBNER. דפקו אותנו שוב לתוך בית הסוהר. שוב ירד ברד של הצלפות שוט ומכות על יהודים חסרי ישע. שוב הדהדו יריות להפחדה. שוב התאסף האספסוף ברחוב ונעצו מבטים. "עכשיו כנראה נגמר הכל", לחשתי ל-NUSIA. היא הניעה את ראשה בהשלמה. ואז שוב היינו בחצר בית הסוהר המוכר לנו  כבר. מיד אחר כך בא האדון KOLLNER. בתנועת יד רחבה הוא ציווה: "נשים וילדים החוצה!", ואז הוא ראה אותי. הוא חיך: "בית הדפוס הנה!", פקד בקצרה. "ככה קורה לכם כל יום, אם לא תלכו למחנה. עוד היום אטלפן לאדון THOMANEK. מחר אתם תתיצבו במחנה. עכשיו יאללה, לעבודה!" עוד פעם עמדנו בחוץ. עוד פעם היינו חופשיים. כמעט שלא יכולנו להאמין. בבית הסוהר עיקבו אז כ50- בחורים צעירים, שנשלחו למחנה העונשין ב-JEZIERNA. עכשיו כבר לא הייתה לנו שום חנינה. נאלצנו לנטוש את ביתנו הקטן  והחביב  ולעקור למחנה. TONKA  נאלצה להשאר בגטו, כי לא היה לה מקום עבודה קבוע.

המחנה היה מורכב מכמה בתים  גדולים, בית מרחץ נאה, בית מנהלה, משרדים וסדנאות. תשלובת המחנה, שהייתה גדולה למדי הקיפה גם גן גדול עם ספסלים וטיילת מרוצפת. החדרים היו גדולים, ונקיים  בקפדנות, עם רצפות עץ ומאווררים. מותר היה לנו לקחת עמנו מיטה ומצעים. בהתחלה הרגשנו די טוב. בלתי נעימים היו רק גדר  תיל הכפולה מסביב והמיפקדים של THOMANEK. היינו רק מעטים מאד במחנה. בשעה 6.30 צעדנו בקבוצה סגורה, בהנהגתו של MAX לבית הדפוס. רק בשעה 7.00 בערב חזרנו. רק את ארוחת הערב אכלנו במחנה. אחרי שבועיים קבלנו את סרטי היד החדשים של המחנה. כחולים,  בכתובת שחורה: "מחנה יהודים CZORTKOW ".

בחדשים   הראשונים, אפריל ומאי, לא  קרה שום דבר מיוחד ב-CZORTKOW. בערים הקטנות בסביבה ב-BUCZACZ ,KOPYCZYNCE, BORSZCZOW קרו הדברים האיומים ביותר.  שם היו עוד די הרבה יהודים, ואת אלה חיסלו עתה שיטתית. כמעט כל שבוע היו אקציות, וכל כך התרגלו לבשורות איוב, שכמעט ולא עשו יותר רושם. היינו בטוחים, שגם לנו מצפה אותו הגורל, אבל בכל זאת קווינו תמיד לנס הגדול. אולי באמת היו זקוקם לנו. אולי יחוסו על המחנה. אולי תגיע פקודה להפסיק את  רציחות. אולי...... אולי..... ואז קרה דבר, שכביכול אישר את התקוות שלנו. הביאו יותר מ200- יהודים   זקנים מאד לבית הסוהר ב-CZORTKOW, שנתפסו בערים הקטנות יותר. המטרה שלשמה הביאו אותם, הייתה לכולנו ברורה, אבל ביום בהיר אחד שחררו את כולם!  מה קרה? הפסיקו לרצוח יהודים? לא! טעות גדולה! הגרמנים ידעו, מה הם עושים. אחרי בערך 10 ימים כולם חלו בטיפוס הבהרות. המחלה נפוצה במהירות הבזק בכל הרובע. אותו הדבר קרה  גם הערים האחרות. החולים המסכנים, ששכבו ללא טפול בלכלוך ובמצוקה, לרוב בלי עזרת רופא, מתו כמו הזבובים. האם לא היו הגרמנים חכמים? הם קטלו שני זבובים במכה אחת.  ראשית מתו היהודים בעצמם, ואפשר היה לחסוך גז ותחמושת, ושנית היה תרוץ מאד רצוי לאקציה. הפצת מגפות, לכלוך יהודי, וכו'.

 

    בונקר, יום א', 19.3.1944

 

   או אלוהים! כמה קשה אתה בוחן אותנו! אתמול נודע לנו, שראש הקהילה של הכפר מסר תלונה במשטרה האוקראינית, שבסמטא זאת מסתתרים יהודים. היה זה בודאי ביזמת השכן, שגילה את FR. הארור. אנחנו לא יודעים כמה אמת יש בדבר, אבל אנחנו בפחד והתרגשות שאי   אפשר  לתאר. הבונקר שבערמות הזבל התמוטט, ואי אפשר לעשות חדש, כי חיילים הונגריים יוצאים ונכנסים כל היום. ניסינו להתאכסן אצל איכר אחר למשך שבוע, אבל איש לא רוצה לשמוע על כך. אין לנו ברירה, מאשר להמתין לגורלנו כאן או  בבונקר שבדיר.

 

מהחזית שומעים שוב ידיעות רעות. הגרמנים טוענים על הכבוש מחדש של TARNOPOL. לפי השלוה הנפשית של ראש הקהילה ושל המשטרה זה אפשרי מאד.

 

ע ב ר

מס'54

 

   בינתיים MAX נשא ונתן בענין בונקר. סוף סוף מצא מקום מתאים, וההקמה התחילה. ואז TONKA קבלה מכתב מ-LEMBERG, שהיה עליה לשלוח את מישהו להביא את הבן שלה. הוא מסתובב כבר שבועות בגטו של LEMBERG, ואי אפשר להחזיק אותו יותר. אחרי חודשים רבים היה זה  סימן החיים הראשון על FREDEK. היא שלחה פולני מכר, והוא הביא אותו בשלום. הילד היה נורא ירוד ומוזנח, ולא היה מסוגל לספר על גורלו. הוא בודאי סבל נוראות, כי המעט שסיפר היה מצין מאד. במאי המצב במחנה נהיה טעון. נאסר לגשת לגדר ולשוחח עם הקרובים בגטו. מי שנתפס נכלא על ידי השוטר היהודי במרתף למשך שעות. כמעט כל יום נקראנו למפקד. על כל עברה קטנה נענשנו עונש מכות כבד. THOMANEK נהיה רע יותר ויותר, והתחלנו לירא אותו. גם בגטו התדרדר המצב. הפניקה גדלה מיום ליום, והיהודים המסכנים תכננו את התכניות ההרפתקניות ביותר, כדי להציל את עצמם. היו כאלה  שבנו מתחת לסמטאות הגטו בונקרים מתוחכמים, בתכנון של מהנדסים, והצטיידו במזון לשנה ויותר. אחרים חפשו ומצאו מחבוא אצל ארים, ונעלמו מהשטח. MAX  לא רצה להסתתר עדיין. "יש לנו עדיין זמן," ענה לבקשותי הרציניות. "הדירקטור שלנו יודיע לנו, כאשר נגיע לכך. למה לזחול לתוך האדמה מוקדם מדי?" בבית הדפוס  עדיין הרגשנו תמיד טוב. הדירקטור נהג בנו בידידות, העבודה הייתה מענינית, ושם שכחנו לפעמים לכמה שעות את עונינו הגדול. במחנה נהיה נוח פחות ופחות. המיטות נלקחו מאתנו, והעמידו לנו מדפי עץ של שתי קומות. בחדר אחד ישנו יותר מ20- נשים. נאלצנו למסור את המצעים, והשאירו לנו רק כרית קטנה ושמיכה גסה. כל ההטבות הקטנות, שהנהלת המחנה עצמה  עליהן עין, בוטלו. העברה הקטנה ביותר נענשה מיד במלקות ובמאסר חשכה.

היה צריך לדיק על הדקה. בסוף מאי קראו לנו למפקד כללי לחצר. היה שמונה וחצי בערב, ועוד לא גמרנו לאכול את הארוחה. ציתנו  בהיסוס, ושאלנו את עצמנו, מה רוצים מאתנו כל כך למאוחר? האם לא יהיה זה דבר רע  מאד? פניהם של אדוני המחנה לא אמרו כלום. גם הם כמובן לא ידעו דבר.

   במשך שעה עמדנו בדום בשורות מיושרת בחצר. החשיך. סוף סוף הופיע האדון THOMANEK

לבותינו התחילו לפעם בפראות. הוא היה בחליפת בד לבנה, ובלי נשק. "נודע לאדון מנהל המחנה, שהחלטתם להעביר לו בהתנדבות תרומה של 50000 ZL. הוא מאד שמח על כך, ומודה לכם. אנחנו מתחילים איפוא באסוף הכסף. 100 ZL לאיש. אנחנו החלפנו מבטים. זה לא היה כל כך גרוע. תרומה בהתנדבות. טוב מאד. רק שישאירו אותנו בחיים. כעבור ארבעה ימים: עוד מפקד. הפעם THOMANEK  הופיע במדים, והיה סמוק מכעס כמו סרטן. נודע לו, שמבריחים מזון לתוך המחנה, והוא גם מכיר את העברינים. אם עוד פעם יתפסו את מישהו, יהיו יריות. זה היה כבר ענין רציני. לבעלי המלאכה, שלא יכלו לעזוב את המחנה היה בלתי אפשרי להסתפק במנות הזעירות שהוקצו במחנה. THOMANEK ידע זאת היטב. מה הייתה הכוונה של ההתנכלות הזאת? היא לא נשארה היחידה.   על הגברים נאסר להיכנס לבית הנשים,  ועל הנשים נאסר להיכנס לבית הגברים. יותר ויותר אנשים נכלאו למשך שעות במרתף. ליהודי מהמחנה אסור היה להראות בגטו. כל אלה היו דברים, שלא שמו אליהם לב מקודם. ואז, בראשית יוני הגיע עוד מפקד, שגרם להתרגשות רבתית במחנה. עוד לפני ארוחת הערב קראו לנו לחצר, העמידו אותנו בשורות צבאיות, ואנשי מיליציה יהודיים הקיפו אותנו. ואז בא THOMANEK בחימוש מלא, הרובה האוטומטי מעל הכתף, האקדח ביד. נדהמנו מפחד. הוא התהלך כמה פעמים הלוך וחזור, המהם, ובסוף נשא נאום ארוך. מאחר שהגיע לאזניו שהרבה יהודים לא מסרו את עדייהם ואת זהבם כפי שצווו, הוא צריך לטפל בענין, ופקד על בדיקה גופנית של כל יושבי המחנה. אך, הוא מוכן להקדים חסד לפני צדק, והוא תובע מכל היהודים למסור את דברי הערך ואת הכסף המזומן שלהם, ללא תנאי. אם ימצאו משהו בבדיקה שתהיה אחר כך, לא יהיה לעברין מה לצחוק. הרבה תושבות המחנה לא התרגשו, כי לא היה להם דבר, או שלא נשאו אתן את דברי הערך שלהן, אבל הרבה היו מיואשות בעליל. היה אתם כל רכושם, ועכשיו הכל יאבד. אני לא חששתי מהבדיקה. המעט שהיה לי הסתרתי בבית בדפוס. אפילו לא נשאתי את טבעת הנשואים על אצבעי.

 

   בונקר, יום ה', 23.3.1944

 

   יום נורא ובלתי סביר אחרינו, וחלום בלתי נתפס לפנינו. לפני זמן קצר שמענו קרב יריות עז קרוב אלינו, שלצערנו השתתק מהר. מאתמול הפכה הנסיגה השקטה ומסודרת של הגרמנים למנוסה נחפזת ונמהרת. בדרך המלך טסים כל למיני כלי הרכב, וצועדות שורות אינסופיות של צבא. הופצו הידיעות המשונות ביותר. אמרו, שהרוסים הצליחו לפרוץ ליד LBUCZACZ, והם ניתקו את הקו הגרמני הראשי.

   כרגע התחיל קרב מתותחים כבדים, ויש רעמים, שהלב מריע. TINA ו-OZIAS משקשקים מרוב פחד. אני לא פוחדת אפילו מעט. להיפך! כמה שיותר, יותר טוב! עכשיו יהיה רציני. כרגע עפו שני פגזים מעל הכפר, אבל לא פגעו אצלנו. גם לי לאט לאט נהיה לא נוח. הייתי רוצה מאד לשרוד. אבל  פגזי תותח מיועדים לא רק ליהודים.... נהיה שוב שקט.

   הבוקר היו כמה  גרמנים ב-SWIDOWA שרצו להחרים סוסים, אבל האיכרים גרשו את בהמותיהם לשדות, וה-SCHWABEN (שבט גרמני) נאלצו לעזוב במפח נפש. אחד מהם סיפר, שהרוסים עומדים ב-:TREMBOWLA. בכל מקרה הם כבר לא רחוקים מאתנו.

   הפגזים שוב עפים מעל הכפר, ופוגעים קרוב מאד. נהיה מאד לא "נוח". כבר חויתי פעם מצב  כזה. ב-HORYNKA ישבתי פעם עם מרק וסוניה במשך יומיים בחור  פרימיטיבי של מרתף, והפגזים שרקו מעל לראשינו. אז באו  גרמנים, והיום אמורים לבוא הרוסים....

   היריות חדלו, ו-BABCIA הגיעה עם הידיעה, שטנקים רוסיים הופיעו בדרך המלך. אנחנו לא מסוגלים להאמין.

   עמדנו לפני חלון החדרון, וראינו שורה איסופית של טנקים עוברים. לצערינו אנחנו לא יכולים להבחין,  אם אלה משחררינו, או אויבינו בנפש. מטוסים הומים מעל ל-SWIDOWA.

   עכשיו אני פוחדת באמת. מפציצים את TLUSTE. פגיעות בלתי פוסקות, תקרת הבונקר רועדת, וגם אנחנו. ב-SWILOWA כבר בוערים כמה בתים. על הכביש תוהו ובוהו. רצים לשדות. נשים וילדים בוכים בקול. גם אנחנו מתכוננים לזוז. גם אצלנו יכולה לפרוץ שריפה.

   נהיה שקט. לא שומעים יותר דבר.  רק הטנקים נוסעים. איש לא  בא אלינו. אנחנו לא יודעים כלום.

 

ע ב ר

מס' 55

 

   THOMANEK קצר יבול עשיר. כאשר הבדיקה הסתימה, לקחו אתם אנשי המיליציה שני סלים מלאים בחפצי  ערך. הוא היה מרוצה מאד, ואפילו ויתר ל100- היהודים האחרונים את החפוש על גופם. אלה שהיו  פחות בני מזל יוכלו לדכא רק בקושי את יאושם, אבל איש לא העיז לקונן בקול.

   סוף המשחק האכזרי בא בחטף. במקומות הקטנים סביב CZORTKOW התחילו מחדש האקציות הנוראות, שתבעו כל יום מאות ואלפי קורבנות. יום אחד הייתה אקציה ב-TLUSTE, בה THOMANEK הטוב שלנו חיסל אישית "רק" 1000 יהודים באחה'צ אחד. הייתי במקרה במחנה, כאשר בא בטיסה במכונית הקטנה שלו, כדי להביא תחמושת למכונת היריה שלו, ולהחליף את מדיו. חסר נשימה, מתנשף, בעינים בורקות קפץ מהמכונית, מדיו מגועלות בדם. נראה, שהיה במצב רוח מרומם, כי התלוצץ עם שוטרי המחנה  שבאו בריצה, מחויכים ונכנעים. מהר מלאו לו את המכונית בתחמושת, החליף  את הבגדים, וחזר. ככה הוא  בא 3 או 4 פעמים למחנה, עד שהכל היה מת וקבור לשביעות רצונו. בגטו של CZORTKOW שרר תוהו ובוהו. מי שרק יכול היה איכשהו  ברח והסתתר. גם אנחנו נשאנו ונתנו עם אנשים שונים  בדבר בונקר משותף. מכר של TONKA   הבטיח לבנות בונקר טוב בבית הכפרי שלו, ולקחת גם אותנו, את MAX ואת אביו, ולהסתיר אותנו. לצערנו האמנו לו, וזה נהיה לנו לרועץ. כשהגיעה השעה והיינו צריכים להסתתר, נעלם  הפושע עם הרבה דברי ערך. גם הבונקר של MAX    הפך להיות פטה מורגנה כי האנשים נרתעו ברגע האחרון. במחנה המצב  הלך ורע מיום ליום. מפקד רדף מפקד. זה היה אסור, וההוא   גם  כן. למרות זאת הרגשנו במחנה יותר בטוחים מאשר בגטו. הכי טוב היה בבית הדפוס. הדירקטור שלנו ריגל אצל הגסטאפו, והרגיע אותנו כל פעם מחדש. "למחנה לא יקרה כלום.  את זה הבטיחו לי בבטחון, ואם משהו מתכונן יוודע לכם ממני." מי לא מאמין להבטחות,  במיוחד במצבים נואשים כאלה? אבל בא, כפי שמוכרח היה לבוא....... בהתחלה  חוינו רק    הלם   גדול, שזעזע אותו מאד. בערב אחד שוב כלאו כמה אנשים במרתף. חטאיהם היו גדולים. לאחד מהם זרקו חתיכת לחם מעל הגדר, והשני התקרב לגדר כדי ללטף ילד. בין הכלואים היו גם שנים מעובדינו: הכורכת ZOSIA והכורך K. בהתחלה צחקנו מאד על כך, וניגשנו לחלון המרתף, כדי להקניט אותם, כי האמנו, שכמו תמיד ישחררו אותם כעבור שעתיים שלוש. אך, נהיתה השעה 9.00, וכבר היה עלינו לשכב לישון, ועדיין לא באו. רטנו על נבלות משמר המחנה, אבל ללא הועיל. הלילה עבר, וסוף סוף בשעה 5.00 הגיעה ZODIA לחדר. היא הייתה קפואה לחלוטין ובמצב רוח רע מאד. היא נשכבה לשעה. בשעה 6.00 התחלנו להתלבש. פת אם, כמו אש בקוצים עברה השמועה בכל החדרים: THOMANEK הולך. משהו מתחולל". גמרנו להתרחץ, והתחלנו לסדר את המיטות, ואז הוא בא. החיוך הידידותי, שתמיד הראה  ליהודים "שלו" נעלם כלא היה. כמו מטורף השתולל דרך כל החדרים, צוח על דיירי המחנה, והכה את המתמהמים. אחרי זה נעלם, ונשמנו לרווחה.    לצערנו שמחנו מוקדם מדי. מיד אחר כך מהרו שוטרי המחנה וחפשו את כל היהודים שהיו כלואים  בלילה. ZOSIA  רצתה לברוח, אבל כבר לא הצליחה. למרות תחנוניה לקח אותה אותו שוטר, שכלא אותה בערב. יספרו לה 25 (מלקות) נחשנו בדכדוך,   אבל היה עוד הרבה יותר גרוע.

 

   בונקר, 23.3.1944, ערב, שעה 7.00

 

   הרוסים כאן!

 

   ארבע מילים  פשוטות, אבל עבורנו הם מכילים את הכל..... חיים, חרות, ולפני הכל נקמה....נקמה....נקמה....ועוד פעם נקמה. בשמונת חדשי הבונקר האיומים ניסיתי לתאר לעצמי את הרגע הזה מאות פעמים, ועכשיו אני מוכרחה להודות שאני מאוכזבת מאד. תמיד האמנתי, שהאושר והשמחה יהיו ללא תאור; שמיד נוכל לעזוב את הבונקר, וללכת הביתה; אבל איך נראתה המציאות? BABCIA פוחדת מנקמת האוקראינים, ובשום פנים לא רוצה להודות בינתיים, שהצילה את חייהם של שלושה ליהודים. אולי היא צודקת, אבל אני נעלבת עמוקות ועצובה. אם כך זאת בושה לעזור ליהודי? TINA  ו-OZIAS יושבים ובוכים. TINA איבדה את הוריה, ובודאי גם את אחיה. OZIAS אישה,  אם, ילד, אח עם אישה ושלושה ילדים. הכל באמת כפי שנבאתי. רק עכשיו, שאיננו צריכים לחשלוש לחיינו נהינו ממש מודעים לכאב. כאשר נראה, שאמנם אנחנו חיים, אבל כל כך הרבה כבר לא אתנו...... אבל היום, כשהשתחררנו סוף סוף משלוש שנים של יסורי פחד מות, יכולנו באמת לשמח, ואפילו מעט מזעיר? לא. אנחנו עצובים יותר, מאשר בזמן הבונקר. מקודם לעתים צחקנו והתבדחנו, והיום, ביום שחרורנו אנחנו בוכים, כפי שלא בכינו אף פעם. בכל אשם   OZIAS, נביא השחורות. כל הזמן קיטר, קלקל את לנו את מצב הרוח, ולקח לנו את מעט האומץ. תמיד אמר: "לא נזכה לחיות עד בוא הרוסים"! עכשיו הוא לא יכול להכחיש את נוחכות הרוסים, אבל מוכרח לקלקל את מצב הרוח,ונאנח ונאנק ועושה  פרצופים עצובים ככל האפשר. אנחנו עדיין יושבים בבונקר, כי אנחנו רוצים לראות, מה יביא יום המחרת. על חוויות אתמול, שכמעט עלו לנו בחיינו ערב שחרורנו, ולהם יש לנו להודות לחוסר המחשבה ולחוסר הראש של OZIAS  החביב אדווח פעם אחרת.

 

ע ב ר

מס' 56, סוף

 

   הובילו את ששת השבוים לכיכר החופשיה לפני בית הגברים. מודאגים התגנבנו אחריהם. מיד אחר כך התפזרו כל יושבי המחנה בחפזון ובבהלה. THOMANEK הופיע. הרובה האוטומטי מעל הכתף, מעיף מבטים מאימים לימין ולשמאל,  הוא הלך למקום, בו הקרבנות,  שלא ידעו מה שצפוי להם עמדו מצטפופים.  אם גם ברחנו, האזנו בנשימה עצורה. "הוא בודאי רק רוצה לאים עליהם", ניסה MAX להרגיע. אז הדהדו שלוש יריות. שלוש יריות?.... ואחרי זה שקט, שקט מוזר.... מיד אחרי זה THOMANEK חזר. הוא שוב צחק, אבל היה זה צחוק בלתי נעים, שטני. "עכשיו תהרהרו בכך, לא לצית", קרא לעומתנו. שתי דקות מאוחר יותר עמדנו לפני גויות ZOSIA   ו-KR. פרט להם ירה בעוד בחור צעיר. האחרים חוננו ל50- מלקות מקל. בבית בדפוס שלנו היו מחזות נרגשים. הדירקטור שלנו לא רצה להאמין במה שקרה, והעמיתים האריים שלנו מדדו אותנו במבטים ספקניים. "כמה זמן ישאירו אותכם עוד בחיים?" כאילו שאלו. עברו עוד כמה ימים. קבלתי על עצמי את עבודתה של ZODIAS ולא היה לי זמן אפילו לחשוב. ב17- ביוני קרעו אותנו יריות רובה משנתנו הטרופה. "מה זה היה?" שאלנו את עצמנו בבהלה. רועדים מפחד התלבשנו. מבט דרך החלון הראה לנו, שמיליציה אוקראינית הקיפה את המחנה. אחרי כמה רגעי חרדה נכנס לחדר מפקד המחנה, האדון WOLF. "מתקימת אקציה בגטו", אמר קצרות. היום לא תוכלו ללכת לעבודה, וגם אסור לכם לעזוב את החדר. התנהגו בשקט, למחנה לא יארע  דבר". קל להגיד, תתנהגו בשקט, כאשר בגטו כל כך הרבה אנשים, שעבורם רועדים. TONKA הייתה שם עם שני ילדיה, CYLA עם POLA שלה, ו-GENIA עם שלה. רצנו סחור סחור בחדר, כמו חיות שבויות ונעצרנו רק לפעמים להאזין, כששמענו מטחי רובה. מי מיקירנו היה ביניהם? שאלו עינינו הנפחדות. אלף שעות היו ליום הזה. כמעט נטרפה דעתנו מהתרגשות. בשעה 1.00 בא איש מיליציה לקחת אותנו.....לארוחת הצהרים. ארוחת צהרים? היה דבר כזה? בחוץ ירו באחינו ובאחיותנו, ועלינו היה לאכול?  פקודה היא   פקודה. בשורות מסודרות, בצעד אחיד, צעדנו לחדר האכילה. מובן, שלא היה מה לדבד על אכילה. מחלון חדר האכילה יכולנו לראות חלק של הגטו. ראינו את התמונה שלא הייתה לנו זרה. איך פרצו בונקרים וגררו את בני האדם הזועקים החוצה, הטעינו אותם על משאיות, והובילו אותם מפה. מתנגדים הרגו במקום, מה שהייתה בעצם טובה  יותר מאשר עונש. איך זרקו ילדים קטנים מהחלונות למדרכות המרוצפות,  תלשו לנשים את השערות, אם סרבו לעלות על המשאיות, אבוי.....אני כבר לא זוכרת את הכל שנאלצנו לראות. אחר כך הובילו אותנו שוב לחדרינו. הערב בא לאיטו,  והיריות נדמו לאיטם. כעבור זמן קצר באו גם הידיעות הראשונות מהגטו. הם היו חסרי נחמה. מ1000- היהודים נתפסו 800 וירו בהם. מיד אחר כך הוכרזה CZORTKOW כ-JUDENREIN (כלומר טהורה מיהודים). פרוש הדבר, במילים יבשות היה, שכל יהודי שיתפס יהרג במקום. הגטו נמסר לאוכלוסיה הארית. יהודי CZORTKOW נגזרו להם - עברו עליהם לסדר היום, ובכך נגזר גם דין מות על המחנה. איש לא היה כל כך תמים להאמין, שיתקיים המחנה הזה לאורך ימים בעיר שהיא JUDENREIN . הוא התקיים באמת רק עוד שישה ימים. אחרי יומיים נודע לי, ש-TONI וילדיה ניצלו. היא רצתה לנסוע למחנה ב-JAGIELNICA. גם קרובי האחרים שרדו אחרי האקציה באורח פלא, אבל חיו רק עוד זמן קצר. את GENIA עם משפחתה הרגו כעבור שישה ימים בעת חיסול המחנה שתארתי בהתחלה הסיפור שלי, את CYLA גררו כעבור שבועיים מתוך בונקר. POLA הקטנה שלה ברחה, ועד היום אינני יודעת, מה קרה לילדה. אולי אפילו עוד חיה?

אז בא ה22 ביוני 1943, ואתו סוף מחנה היהודים ב-CZORTKOW .

----------------------------------

 

 

 

 

   בונקר,      שבת 25.3.1997

 

  הלילה האחרון בבונקר. מחר, עם הנץ השחר נעזוב את מארחינו הטובים והחביבים. אני אלך עם TINA ו- FR. רגלית ל-CZORTKOW. OZIAS ל-TLUSTE. אני פוחדת מהעתיד. אין לי כמעט מה ללבוש, רק שמלה אחת, נעלים קרועות ואין לי כסף. אינני יודעת, לאן אפנה ב-CZORTKOW. אין גג מעל הראש, אין מיטה, אין אפילו הדבר הקטן ביותר, וליבי רועד על סוניה. לא קרה לה כלום השבועות האחרונים הנוראים? שמונת החודשים בבונקר עשו אותי לגמרי נרתעת מחברת בני האדם. האם יהיה לנו כוח לעבור 18 ק'מ ברגל? הדרך לחרותנו אינה סוגה בשושנים. אילו ציפתה לי רק נפש אחת קרובה. אבל כולם מתים, ואני בודדה.

 

---------------------------------------

 

CZORTKOW, שבת, 1.4.1944

 

   אני חופשית בקושי שבוע, וכבר שוב בסכנה נוראה. הפעם כנראה אין מוצא. מזה יומיים הגרמנים עומדים בקרבת CZORTKOW. כל היום שומעים את רעם התותחים הכבדים. איש לא יודע, מה מתחולל. הרוסים התקדמו כבר הרחק מערבה, KOLOMEA   נפלה, נלחמים על STANISLAU. גם CZERNOWITZ בידים רוסיות, החזית איפוא רחוקה מאתנו יותר מ100- ק'מ. חלק מיחידה  גרמנית   ליד SKALAT פרצה את המצור עליה, ונלחמת כבר קרובה אילנו במשך ימים. שומעים בברור את שאון הקרב. מה יאונה לנו, אם הגרמנים יצליחו לחדור לעיר? האוקראינים מחכים לכך בגעגועים, ואנחנו חסרי ישע  לחלוטין.מדוע נטשנו את הבונקר כל כך מהר? בלתי  אפשרי לחזור. היום כל היהודים מ-TLUSTE  ברחו ל-CZORTKOW. OZIAS בודאי שוב יושב כבר מזמן  בבונקר שלנו. בין היהודים בעיר שורר דכדוך שלו יתואר. כמעט כמו לפני  אקציה. בינתיים ה-N..K.W.D.בעיר, וגם ראש העיר והתובע הכללי לא ברחו. הרוסים צוחקים על פחדינו, ומנסים להרגיע אותנו. אני לא כל כך מאמינה להם . לכולם יש מכוניות, והם יכולים להעלם הרגע האחרון. אבל אנחנו? איש בודאי לא יקח  אותנו. מי צריך אותנו? אף אחד! זה רואים עכשיו בברור. לא היה טעם במאמץ בלתי אנושי  כזה, כדי להגיע לאכזבה  כזאת. בבונקר חשבנו, שיהללו את השורדים המעטים כמו גבורים, ובאמת היה מגיע להם. ברם, איך הייתה קבלת הפנים? מעטים הראו שמחה שדופה מאד, אבל אצל הרוב הייתה השאלה שלא נתנו לה בטוי: "מדוע אתם חיים? מי צריך אותכם?" אנחנו אפילו לא יחד עם יהודים, אלא גרים אצל פולנים עוינים. עכשיו בערך 10.00 בלילה, ואי אפשר אפילו לרוץ למכרים שיודעים אולי יותר, או כבר החליטו משהו. אני  יושבת ליד התנור ורועדת מפחד ואי שקט. מסוניה אינני יודעת כלום. בינתיים לא היה אפשרי לשלוח שליח. בכל למקרה הילדה יותר בטוחה בכפר, מאשר פה. תארתי לי אחרת  את החרות שחלמתי עליה. עכשיו אני רואה, שלאיש לא איכפת, אם שרדו כמה יהודים, אם לאו. להיפך, נראה, ששרדו יותר מדי. גם הנקמה שחלמתי עליה נראית רחוקה מאד. לא עושים לאוקראינים כלום. אמנם רבים ברחו, אבל הנותרים מסתובבים,  כאילו לא קרה דבר. כאיו לא הריעו לגרמנים רק לפני כמה ימים. הרוסים  גם לא עושים שום הכנות לגמול להם.  אם יהיה ככה בכל מקום,  אז הגרמנים צדקו בהחלט. האדמה נסגרה על מיליונים  נרצחים על לא עול בכפם. אבל מה עושים? אפילו תרנגול לא קורא אחריהם.

 

יום ד',4. 4. 1944

 

   עכשיו בודאי הכל נגמר, ואינני יודעת, מדוע אני  בכלל עוד כותבת, אבל זה כנראה כבר הרגל אצלי.

   הגרמנים עומדים ממש ליד CZORTKOW ואולי כבר בתוכה. קרב היריות נורא, אבל אני כבר אדישה. אני רובצת במרתף פרימיטיבי בבית של TONKA ואני לגמרי לבדי. סנדלר אוקראיני טוב, שעבד קודם אצל TONKA הסתיר אותי פה, והלך עם משפחתו לכפר. מה שמתחולל  בחוץ  אינני יודעת. כמעט כל היהודים ברחו אתמול רגלית מהעיר. לי כבר לא היה הכוח לכך, ונשארתי. לא יודעים, אם היחידה הגרמנית חזקה. ביום א' הכל היה שקט, ואנחנו נשמנו לרוחה. אתמול הופיעו פת אם גרמנים  ליד JAGIELNICA, וגם ה-N.K.W.D. ברח. לפיכך הסכנה גדולה מאד. למה התאמצתי כל כך, כדי "לזכות"  בדבר הזה? אפילו את ילדתי לא יכולתי לראות. פשוט בלתי נתפס, למה מסוגלים הגרמנים. לא יתכן, שמדובר בהתקפת נגד. לשם כך החזית רחוקה מדי, אבל לי מספיק מה שיש. רק משאלה אחת יש לי: אם  אצטרך עכשיו למות, שיהיה זה בקרב, בפצצה או בפגז, ולא ברצח, ובגלל זה אני גם לא חוששת משאון הקרב. במרתף שורר קור אימים. בחוץ משתוללת כבר שלושה ימים סופת שלג, והשלג מונח בגובה של מטרים הרחובות. הכל השתגע: הטבע, המלחמה ובני האדם. מזג האויר באפריל הוא כמו בינואר, ו100- ק'מ מאחרי החזית נלחמים על עיר (בדיוק עלCZORTKOW ). שאון הקרב הולך ומתקרב. שומעים בברור את נביחת המקלעים. מטוסים הומים, ומכוניות   נוסעות. אילו לפחות לא הייתי כל כך בודדת. מאד לא טוב לי. אני צריכה לחשוב על מה שאמר פעם R., שאמר לפני אקציה: "אז מה, למות מתים רק פעם אחת"! בזה הוא בודאי צדק, אבל...... גם לחיות חיים רק פעם אחת.

 

יום ו',7.4.1944

 

   ביום ג' הדפו הרוסים, תוך שימוש בנשק הנורא, הקטיושה, את הגרמנים, שכבר היו בתוך העיר, ודחפו אותם לכוון JAGIELNICA. שני הימים האחרונים היו איומים. ביום ג' בלילה עזבתי את המרתף,  בלי שידעתי, מי שולט בעיר. אחרי שחכיתי זמן  רב לשוא ליד החלון, ראיתי סוף סוף שני רוסים עוברים את הכביש. את יום ד' ביליתי לבדי בדירת הסנדלר. בחוץ רעמו התותחים הכבדים, יבבו הפגזים ונפלו הפצצות. ישבתי ליד תנור המטבח, כאשר רולף, כלב הרועים הענקי של הסנדלר התרפק לרגלי, מילל חרישית ולפעמים מלקק את ידי. לראשונה הייתי  מעולפת למחצה, אבל כעבור כמה שעות נרגעתי, ואפילו נהיתי רעבה, והתחלתי לבשל את ארוחת הצהרים. בהפסקות של מחצית השעה רצתי לחלון, וכאשר ראיתי חייל רוסי, נרגעתי פחות או יותר. היום חזר סוף סוף הסנדלר עם משפחתו. .הם נקלעו מחוץ לעיר למהומת מלחמה פראית ביותר, ונמלטו מהמות בעור שניהם. מצבנו כרגע קודר מאד. הגרמנים נסוגו אמנם כמה ק'מ, אבל עומדים עדיין ממש קרובים, ומי יודע, אם לא יתקפו שוב בקרוב. התותחים הרוסיים רועמים בלי הרף, ואנחנו כבר חצי חרשים מרוב רעש. במרחק מסוים שומעים את   יללת הקטיושות הנוראות. קודם חשבו, שהגרמנים רוצים רק לפרוץ לחזית העיקרית ליד STANISLAU, אבל זה כמה ימים הם אינם זזים, ואני מתארת לעצמי קרב על CZORTKOW כלא כל כך יפה, במיוחד שיושבים בתוכה.

 

שבת, 8.4.1944

 

   היום שמח במיוחד. CZORTKOW הופצצה כבר פעמיים קשות, ואנחנו לגמרי מבולבלים מרוב התרגשות. במיוחד אנשי הסנדלר פוחדים נורא, ועם כל פגיעה הם זועקים חמס. מובן, שמדביקים גם אותי. השמועה אומרת, שהרוסים הקיפו את הגרמנים ביערות סביב CZORTKOW, וקבלו פקודה להשמיד אותם. סכוי כזה לא במיוחד משמח, כי מצור כזה יכול לארוך ימים ושבועות, ומי יודע, מה שהגרמנים זוממים. כתבלין באות ההפצצות. חיי החרות, עליהם חלמתי שנים לא כל כך נעימים. אם כל התקוות יתבדו ככה, אין בכל זאת טעם להתענות. מיהודי CZORTKOW לא נראה איש. בקרוב לא יהיה לי מה לאכול. אנשי הסנדלר בודאי לא יתנו לי לגווע ברעב,  אבל גם להם אין הרבה.

 

יום א', 9.4.1944

 

   המצב ללא שנוי. הלחימה נמשכת, וסוף לא נראה.

   מחר יום א' של פסחת הנוצרים, ובוזמנית גם הפסח שלנו. חג שמח, זה מוכרחים להגיד. אני מדמית לי כמו עיר מצור. המצב דומה, אם גם הגרמנים הם אלה שמוקפים. אין חשמל ואין מים. אפשר ללכת ברחוב רק תוך סכנת נפשות. מציעים לגרמנים כמה הצעות לכניעה, אבל הם מתעלמים מהם. איש לא יודע, מה גודל היחידה. מדברים על 15 אוגדות מרוסקות, אבל זה נראה לי מוגזם. בכל מקרה הם נלחמים חזק, ויש להם סיוע אוירי חזק, ויושבים כמו על חבית אבקת שריפה.

 

   אני רוצה עכשיו לספר על הרפתקה נוראה אחרונה, שחויתי ביום 19.3, כלומר יומיים לפני השחרור. היה  בקירוב 12.00 בצהרים. נאלצנו לשבת בבונקר, כששתי נכדות של B. השתוללו בחצר. פת אם B.  פתחה, חיוורת כמות, את הבונקר, ולחשה: "גרמנים, יחד עם ראש הקהילה, מחפשים בסמטא שלנו אחרי יהודים! הם כבר אצל השכן"! במילים אלה נחפזה שוב לחצר, והשאירה אותנו בסערת רוחות. בלי אומר ודברים קפץ OZIAS מהבונקר,  ו- TINA עשתה כדוגמתו. הססתי לרגע, ושאלתי את עצמי בשקט: "לאן רוצים שנים אלה?", אבל, עובדה עצובה היא, שבני האדם כמו קופים. תפסתי איפוא מהר את המזודה הקטנה עם רשימותיי, לבשתי מהר את המעיל, והלכתי אחרי חברי. הייתי משוכנעת, הם רוצים ללכת לבונקר שבדיר. מי יכול לתאר את  אימתי, כאשר ראיתי אותם רצים דרך הגינה לשדה הפתוח. ברגע הראשון רציתי לחמוק לדיר, אבל, כשלא ראית את B. בשום מקום, נאלצתי להניח, שהגרמנים כבר קרובים, ורצתי גם כן  חסרת נשימה לגינה. זה 8 חודשים לא הלכתי בקושי יותר מ50- צעדים, ועכשיו הייתה משימתי לרוץ כמה ק'מ בפחד מות נורא ביותר. אחרי 100 צעדים הנשימה נעתקה מחזי. לבי הלם בקצב כזה, שפחדתי לקבל שבץ. רק במאמץ גדול הרמתי את רגלי באדמה החרושה, הלחה והשמנה. שלושה אומללים רצו, כל עוד נפשם בם, כאילו נרדפו על ידי הפוריות, לתוך בוקר בהיר וקורן של חודש מרץ. לא העזנו להסתובב. OZIAS, עם רגליו הארוכות, רץ הכי טוב. גם ל-TINA היה יתרון, כי היו לה מגפיים טובות וגבוהות. בחצאיות הקרועות שלי פוצץ אחרי פחות מק'מ החוט, ונאלצתי לחלוץ אותן, ולהמשיך לרוץ בגרביים. ואז בא האיום ביותר: אחרי שני ק'מ, וכבר חשבנו את עצמנו בטוחים, הופיע באופק רוכב שרדף אחרינו. OZIAS החוויר כשעוה. "סוף", אמר, "ראו אותנו, אבל לא יתפסו אותי חי". מתנשפים, בכוחות האחרונים, המשכנו עד לאם הדרך לכפר השכן. שם עמד צלב, שמאחריו הצטופפנו. OZIAS   הוציא שלושה רמוני יד שחיל הונגרי ידידותי העניק ל-J, מהכיס ושם את ידו על הניצרה. אחת לו, חרק בשיניו, ואחת לנו. TINA פתחה את בקבוק  הציאנקלי, ונתנה לכל אחד מאתנו את מנתו. בראותנו עין בעין  במותנו הבטוח שכחנו  את מריבותנו במשך שבועות. הרוכב  התקרב יותר ויותר והאיט,  כאשר התקרב. הבחנו, שאיננו לובש מדים, ושק גדול מונח לפניו על האוכף. OZIAS החזיר את הרימונים לכיס, התרוממנו והלכנו לקראתו. נראה, שפחד מאתנו מאד,  אבל בכל  זאת התחלנו לשוחח. "הרודף" שלנו היה איכר פשוט מהכפר  השכן, שהלך להביא תפוחי אדמה מ-SWIDOWA. שאלנו אותו על הדרך הקרובה לעיר. "אתם רוצים למחנה ב-TLUSTE?" שאל בסקרנות. "מוטב שלא תלכו דרך SWIDOWA, כי יש שם הרבה מאד גרמנים שמחפשים מקום ללינת לילה. חכו עד הערב". ואז הוא המשיך ברכיבתו. החלפנו מבטים בשתיקה. ככה איפוא נראו הגרמנים שמחפשים יהודים. עכשיו התנפלנו שנינו על OZIAS ובאנו אליו בטענות קשות,שעם בריחתו המטורפת הכניס אותנו לסכנה גדולה כזאת. מאד בנגוד לנוהגו הרכין את ראשו, ולא יכול היה להגיד דבר להצדקת עצמו. "מה עכשיו?" שאלתי, "בשום אופן אנחנו יכולים להשאר בשדה, כאשר השמש זורח."  OZIAS הצביע על ערמת זבל קרובה. "אנחנו מוכרחים להתחפר שם, ולחכות לערב. אז נוכל בכל  הזהירות להתגנב חזרה לבונקר שלנו". "קל מאד!" הערתי. "הכפר מלא גרמנים. חוץ מזה, מי לידך יתקע, שלא ראו אותנו כל השכנים בבריחתנו המשוגעת? יתכן מאד, שאין לנו אפילו הזכות לחזור לבונקר שלנו!" איש לא התנגד לי. בראשים מורכנים התגנבנו לאחת מערמות הזבל, והתחפרנו (בזה היינו מאומנים). רוח מקפיאה נשפה מעל השדות. OZIAS היה בלי מעיל, אני בלי מטפחת ראש, וגרבי מעל הקרסוליים מלאים אדמה ובוץ. באצבעות משותקות מקור קשרתי את שרוכי הנעלים והכנסתי בכוח את הרגליים לתוך הנעלים הרטובות. קפאנו נורא. רגלינו  כאבו אחרי המאמץ הבלתי רגיל, ושעול יבש זעזע אותנו. זמן ההמתנה עד הערב ארך נצח. סוף סוף, אחרי שהחשיך היינו קפואים לגמרי ורעבים נורא. גם הדרך הביתה הייתה זוועתית. התקדמנו לאיטנו, במהירות של חלזון,  ובצליל הקטן ביותר נשכבנו על הארץ הרטובה. כשהתקרבנו  לכפר שמענו את קולות הגרמנים,  את צווחות החזירם שהעבירו אותם לעולם טוב יותר ואת יבבות כלבי הכפר. כמה פעמים הם הרגישו בריח שלנו, והקיפו אותנו בנביחות. נאלצנו לשים את עצמנו מתים, כדי להפטר מהם. OZIAS שהכיר את השטח, הביא אותנו סוף סוף  אחרי הרבה תעיות לגנו של J. גם שם שכבנו עוד שעה  ארוכה ללא ניע, כי שמענו גרמנים גם אצל  J. אבל J. שלנו, בחור זהב, לא נטש אותנו גם כעת. הוא תאר לעצמו, שנחזור בערך בזמן הזה, ויצא כל 20 דקות לגן. OZIAS  הרגיש בו ראשון ולחש: "פססס, פססס". אחרי דקה  כבר כרע לידנו ברך, וטען נגדנו את הטענות הקשות ביותר. למזל איש לא השגיח ביציאתנו הפראית לשדות. J.  הביא אותנו עכשיו בזהירות לבונקר החביב והישן שלנו שנפגשנו אתו בשמחה, ושנראה  לנו כעת ליותר יפה  מטירה מתוך אגדה. מיד אחר  כך באה גם B. עם POLDA, והשאלות והספורים לא נגמרו. ככה הסתימה הרפתקאת הבונקר האחרונה, שחמש  דקות לפני 12 כמעט שעלתה לנו בחיים.              

 

 

 

 

 

יום ב',10.4.1944

 

  הלילה והיום נלחמו נוראות, ולא עצמנו עין מרוב רעש. לצערנו הגרמנים התקדמו קצת, ותושבי הכפר KADLUB שנמצא 4 ק'מ אחרי העיר נמלטו ל-CZORTKOW. הם  ספרו, שהרוסים נסוגים לאט. מאד "משמח" עבורנו, במיוחד בשבילי.....

 

 

 

יום ג', 11.4.1944

 

   הלילה עבר בשקט, והגרמנים נאלצו לסגת מעט.

   נהיה ערב. היום היה שקט, ואני מקוה, שגם הלילה יהיה ככה. ליד ביתנו יש מטבח צבאי, וממנו אנחנו מקבלים כל יום מרק בשר מצוין. היום הביא לי אחד החיילים הרוסיים סגן יהודי. הוא בא מאודסה, מדבר יידיש, והסתכל עלי כמו פלא העולם השביעי. הוא  ספר, שבכל אוקראינה לא מצא יהודי אחד. הוא גם הביא לי את הבשורה של נפילה אודסה וספר, ש-TARNOPOL  מוקפת על ידי הרוסים, אבל נמצאת עדין חלקית בידי הגרמנים. הוא ציין, שהיחידה שנלחמת על CZORTKOW, לצערנו חזקה מאד, וענה בהניע כתף על  השאלה, כמה שהקרב עוד יימשך. היום יום האביב הראשון החם: כמה יפים יוכלו להיות החיים! ברם, יש עננים קודרים מעלינו. יתן האלהים, שיעברו בשלום.

 

יום ד', 12.4.1944

 

   שוחררנו.... הסכנה חלפה סוף סוף..... בלילה הזה, שהיה חשוך במיוחד, הצליחו הגרמנים לפרוץ לכביש ל-BUCZACZ, נעלמו ביערות וזזים בכוון ההפוך, ל-STANISLAV, לחזית. בשעה 11.00 עזבו המטה הרוסי והארטילריה הכבדה את העיר. תודה לאל, נהיה שקט, רעם התותחים נאלם, והפחד שרבץ עלינו התנדף. היום הייתי בפעם הראשונה בעיר ופגשתי יהודי, שכמוני נשאר ב-CZORTKOW. הוא סיפר, שרק 10 יהודים שרדו בעיר. FR. לא חזר. היום אני מרגישה, כאילו נולדתי מחדש. אני מקווה, שלא יטרידו אותנו יחידות מפוזרת, או שימצאו להם תעסוקה אחרת.

 

יום ה', 13.4.1944

 

   כל הבית הוחרם על ידי הצבא, ואומרים, שאפילו המטה יגור פה. גם חדרי כבר לא  פנוי. זמנית אני גרה עם   אנשי  הסנדלר, ומצפה לשובם של היהודים. היום שמעו מרחוק רעם  תותחים חרישי. בכל למקרה הגרמנים רחוקים מאתנו לפחות 100 ק'מ, אבל BUCZACZ שוב נפלה לידיהם, ושם יש 600        יהודים ניצולים. אני מקווה, שיכלו להמלט בעוד מועד. מתי סוף סוף אוכל לשלוח לסוניה?

 

יום א', 28.5.1944

 

   רק 6 שבועות עברו? זה נראה לי כמו 6 שנים. השמים כחולים, הפרחים והעצים פורחים, ואני חיה, וזה המדהים שבדבר. כל ליום אני שואלת את עצמי, למה אני חיה. בכל זאת אין לי האומץ, להתנער מהחיים האלה, העלובים וחסרי התועלת. אני אוכלת ושותה, מדברת וקוראה, רק לישון אינני יכולה כבר שבועות, מאז היום, שהכל נודע לי. מאז היום בו האיכרה שילדתי אהובתי הייתה מסתתרת אצלה נכנסה למטבח. היה זה ב20.4.-. כבר שלחתי אליה שליח. כאשר נכנסה, בגפה נכנסה, כבר ידעתי הכל... היא כבר לא הייתה צריכה לדבר.

   J. שקר לי בינואר.  כבר אז סוניה לא הייתה בחיים. מה שקרה לה? או אלוהים, אילו  רק ידעתי. אינני מאמינה לה, כשהיא אומרת שמתה מעויות בקיבה ביום 27.11.1943. אינני מאמינה, כשהיא בוכה בשברון לב  ומפרכת ידיה. מה עשו בך, ילדתי אהובת לבי? ואני  ישבתי לי בשלוה בבונקר, והאמנתי, שאת בטוחה. המחשבות האיומות ביותר מיסרות אותי  יום יום, לילה לילה. מכרי מנסים לשכנע אותי, שלא יתכן, שהחזיקו אותה שנה שלמה, ואחר כך עשו לה רעה. המוניטין שלה הם הטובים בכפר. ובכל זאת.. ובכל זאת?.. לא לשוא רדפו אחרי סיוטי לילה בסתיו, בבונקר, והרגשות מבשרות רעה יסרו אותי.

 

יום ו', 3.6.1944

 

   מזה ארבעה ימים אני בבית החולים, להשגחה.  כבר ממאי הייתי חולנית, אבל מצבי הורע במהירות, והביאו אותי לבית החולים. לא ברור לי מדוע. היה כל כך יפה להרדם ולא להתעורר יותר. כולם אומרים, שלמות זה לא כל כך קל ופשוט, ואולי אני  בכלל לא רוצה. את צריכה להתאושש. את עדין צעירה. הכל יהיה עוד טוב. האמנם?

 

 

יום  ו', 9.6.1944

 

   עכשיו אני כבר שוכבת 14 יום, אבל לא הוטב לי. אולי הורע לי. אני קודחת בין 38 ו39-, רזיתי מאד, נראית נורא וגם מרגישה ככה. הבחינו  אצלי דלקת קרום הריאה, ויש לי כאבי בטן וקיבה עזים. מדוע כואבת הבטן, כאשר הריאה חולה אינני מבינה, אבל הרופאים צריכים לדעת. בית החולים בחינם, והטיפול לפי זה. נורא להיות ללא אמצעים, ותלויה בחסדי אנשים זרים, וזה מצבי כעת. FR גר בדירתי וככה עוד משפחה יהודיה מ-TLUSTE. אלה עוזרי ומטפלי, ואני מוכרחה להוסיף, שהזקנה G, (זאת מ-TLUSTE), שזרה לי לגמרי דואגת לי באופן נוגע ללב, ומבקרת אצלי יום יום.

   מ-TINA   ומ-OZIAS  נתקתי את היחסים לחלוטין. הם התנהגו בצורה שלא תשמע, ואינני מדברת אתם. ומה המצב עם הנקמה שכל כך התגעגענו אליה? כמו עם הכל שכל כך רציתי וקיויתי. כמה טוב לאלה, ששוכבים בקבר ההמונים. מדוע כל הטורח? למה לא ציפו, וחלמו עליו? הייתי צוחקת בקול, אילו יכולתי, אבל זה כואב יותר מדי. שלא תטעה: קיבתי.

   החשוב ביותר כמט   שכחתי: (חשוב? מה היום עוד חשוב?)  החזית השניה (כן, בנות הברית סוף סוף לקחו את הענין ברצינות) בתנופה מלאה. לצערי לא יכולתי עד עכשיו לדבר עם אדם נבון, שבאמת יודע, איך המצב. מעיפים בכל הכוונים  ב"עובדות" אסטרונומיות, אבל עתונים   אין לאיש. גם לא יכולתי לקרא בהם. כאן משתאה ההדיוט..... (הפתגם הגרמני אומר: כאן משתאה ההדיוט, והמומחה מחיך.{הערת תרגום}).

 

שבת, 10.6.1944

 

   כבר קצת הוטב לי, ומחר אוכל לחזור הביתה. אמנם הרופאים לא מסכימים, אבל אני כבר לא יכולה להחזיק יותר מעמד. גם בבית אני יכולה לשכב  במיטה.

 

יום ד',21.6.1944

 

 

   החיים עושים בדיחות מוזרות. ב-SWIDOWA אסרו סוף סוף את ראש הכפר, שעמד תמיד כמו האיש השחור אחרי הבונקר שלנו. לפני זה קראו לו ל-CZORTKOW אל ה-N.K.W .D . חקרו אותו שם  עד לשעה מאוחרת, והוא כבר לא יכול היה לחזור הביתה,  נזכר האיש החביב ב-FR. ובא אלינו לבקש לינת לילה. על חוצפה כזאת נעתקה בינתי ממני. אך, FR קבל אותו (התקשיתי למחות על כך מהמיטה), ו-G נתנה לו אפילו ארוחת ערב.

   לפני כמה ימים התקיים המשפט נגד אחד מרוצחי היהודים הגרועים ביותר, סחטן וחסיד הנאצים, פקיד ה-KRIPO , גרמני לפי מוצא, WOLF. הלכתי עם חום של 38.5 מעלות למשפט, וגם להוצאה להורג המידית. הייתה זו שמחה טהורה  בשבילי, במיוחד, שהמנוול הזה הכה פעם את מרק המסכן שלי. לא הייתי תולה אותו. זה מות קל מדי עבורו. או! כמה הייתי רוצה להיות מנהלת  במחנה לגרמנים!

   על החזית השניה לא ידוע דבר מדויק.

   הרוסים פתחו בהתקפה גדולה בפינלנד וכבשו את VIBERG. החזית שלנו עומדת בקושי 19 ק'מ אחרי CZORTKOW, ליד BUCZACZ      .  אתמול ושלשום הרעישו את העיר, ויש להתאבל על הרבה הרוגים ופצועים.

 

יום ה',22.6.1944         

 

   היום יום השנה שהצלתי את עצמי מההוצאה להורג במחנה CZORTKOW. בינתיים כבר הייתי בכל המקומות בהם נאלצתי לחוות כל כך הרבה דברים איומים. הרובע היהודי לשעבר, במת כל כך הרבה טרגדיות איומות הרוס כמעט כולו. במקום שרק לפני שנתיים חיו  אלפי אנשים עומדים כעת רק חורבות. מזה שבוע עובדת ועדה על בעית הרצח ההמוני של היהודים, לו ייפתחו כל הקברים, ביניהם זה של מרק שלי המסכן.    אלך שמה, חיה או מתה.

 

 

   יום א', 25.6.1944

 

   בריאותי עדיין לא שפירה. FR עזב את הדירה, ועכשיו אני גרה עם הזקנה G. ומשפחתה. אני עוד צריכה לשכב הרבה.  פשוט אין לי כוח להתהלך. ממה אחיה אינני יודעת עדין. בינתיים ה-G-ים לא משלמים לי שכר דירה, ומטפלים בי. אבל זה אפילו לא שייך לי. אין לי אפילו כרית לראש, ואני שוכבת על דברים שאולים. אפילו לא בלתי נעים לי. אני כל כך אדישה......

 

יום ד', 28.6.1944

 

   הייתי אצל קברי ההמונים.... אלוהים..... מדוע הלכתי? עכשיו לא אוכל לישון שוב במשך שבועות.  בשערותיהם היו צריכים לגרור את המפלצות אל המקומות של פשעיהם, ואת כל הגרמנים, אפילו לא עזרו, כי בעקיפין כולם אשמים. מה אני מדברת? היו? הינם, הינם..... ממשיכים לרצוח.... רוצחים עכשיו, בזמן שאני   כותבת,  ומחר,  והלאה והלאה--- עד מתי?

   שורות ארוכות, ברוחב של פחות מ2- מטרים, ובהן גופות, גופות, גופות, ערומות, לפותות האחת בשניה, רקובות בקושי, בפנים שאי אפשר להכיר, שערות נשים ארוכות שמסתרכות מעל, פיות פעורים, ארובות עינים שחורות וריקות, שניים לבנות כאילו צוחקות, וביניהם גופות קטנות ערומות, ילדים, ילדים, ילדים..... איפה את, ילדתי המסכנה? אולי גם כן בקבר כזה? איך יכול היה לקרות דבר כזה? איך מותר היה? ומדוע זה קורה פעם אחר פעם? איך יענישו את המפלצות? לא יענישו אותם.... זאת אני יודעת היום בברור.

 

יום ו', 30.6.1944

 

   אתמול בנות הברית כבשו את CHERBOURG. 15000 שבויים נפלו לידיהם.

   גם הרוסים התקדמו בצורה ניכרת. בחזית הפינית נפלה PETROSAWODSK. ברוסיה הלבנה WITEBSK, ORSZA, ZLOBIN, MOHILEW ו-BOBRINSK. בחזית שלנו לא השתנה דבר.

   גם באיטליה התקדמו בנות הברית, ומוסוליני ברח לאדולף שלו.

 

יום ד', 5.7.1944

 

   הידיעות הטובות רודפות האחת את השניה. כמעט יפה מדי להיות אמת. MINSK ו- BARANOWICZE נפלו, ומדברים בקרב על WILNA. אומרים, שבנות הברית לקחו את CANNES. ב-CZORTKOW אי שקט מתמשך. הגרמנים מפציצים כל לילה את הכביש הראשי, וזורקים מדי פעם גם פצצה על העיר עצמה. ההגנה הנגד מטוסים מעירה אותנו לפחות ארבע פעמים בלילה, אבל לא עולה על דעתי לרוץ למרתף. גב' G. לגמרי מבולבלת ונוזפת בי, כאשר אני נשארת במיטה. פעם היה זמן, שפחדתי מסופת רעמים..... בריאותי הולכת המשתפרת,  והכאבים דועכים, באמת לשמחתי. אולי אוכל לעבוד בקרוב, ואז אחשוב על דברים אחרים.

 

יום א', 16.7.1944

 

   הרוסים התקדמו גם בגזרה שלנו, ליד BUCZACZ אפילו ללא קרב. שוחררו הערים ZLOZOW,   ZBOROW, BRODY, KRASNA ו--MONSTERZYSKA. סוף סוף החזית התרחקה, והתקפות האויר פסקו.

   הדייר שלי הבטיח,   לנסוע אתי ל-HORINKA, כדי להביא את חפצי,  ועוד מעט אהיה מוכנה.

 

יום ג', 18.7.1944

 

   היום הציעו לי מקום עבודה כקופאית במפעל לספירט, בו מרק עבד לפני 4 שנים כמנהל חשבונות ראשי.  לצערי נאלצתי לדחות את ההצעה, כי ידיעותי באוקראינית צנועות מדי, כדי לקבל עבודה אחראית כזאת, אבל אני באמת צריכה לחשוב על לימודים, אחרת אמות ברעב, באיטיות, אבל בביטחה.

   הידיעות מהחזית טובות יותר ויותר. WILNA נפלה. מתי סוף סוף אפשר יהיה לכתוב ל-LEMBERG  ולורשה? אולי הדודה אירנה ואילזה חיות? ומתי אוכל לשלוח ידיעה ל-MARIECHEN שלי, שאני בחיים? מתי אוכל סוף סוף לעזוב  את העיר הארורה הזאת, בה כל אבן מעוררת בי זכרונות מכאיבים? בה  השער האפל של בית הסוהר מזכיר לי יום יום,   שאישי נעלם מאחריו? בה אני  צריכה להתגבר על עצמי,  כדי לעבור ליד הבית ההרוס של חמתי, כי אני מצפה שילדתי האהובה תקפוץ החוצה, תטיל את עצמה על צוארי, ותקרא בקולה המתוק והבהיר KOCHANA MAMUSIA”". שהכל היה רק חלום בלהות. הכל הכל עבר, ואני......מה אני עדיין?

 

יום ה', 27.7.1944

 

   סוף סוף באמת נדע, איפה קו החזית. העמידו בעיר, ליד הרם-קול, מפה גדולה, בה מסומנים כל שלושת קוי החזית בדגלים קטנים.

   חזית המזרח נראית ככה: הרוסים עומדים לפני KANNAS, ממש לפני גבול פרוסיה המזרחית. SUWAUKI נפלה, וככה גם BREST ו-BIALISTOK. הם פחות מ50- ק'מ מורשה. בגזרה הזאת נפלו CHELM, LUBLIN, ו-LUKOW. קרבות רחוב ב-LEMBERG וב-STANLISLAU. חצו את הנהר SAN.

   בצרפת לקחו בנות הברית את CANNES, CHERBOURG ואת LE HAVRE. עכשיו, כמו  תמיד,  הם עומדים, ונחים מהמאמץ הגדול.

   באיטליה נלחמים בקרבת FLORENCE, MARINE, ANKONA ו-LAVERNE.

   מזה שלושה ימים מסתובבות השמועות הפראיות ביותר: התנקשות בהיטלר; היטלר פצוע קשה; הצבא נלחם בגסטפו; גובלס ברח לשווצריה; היטלר נאסר; היטלר מת; וכו', וכו', הכל חלומות באספמיה,  אני חוששת. אולי אנחנו באמת פעם נתעורר---- בשלום. אבל, למי יהיה השלום הזה? לא לנו. פחות מדי יזכו בו. האבל ישקול יותר מהשמחה.

 

יום ו', 28.7.1944

 

   LEMBERG, STANISLAV, ו-DUNABURG נפלו.

   בענין אהובתי הקטנה אני לא מצליחה לברר כלום. הכפר הרוס לגמרי, ובית בקברות בו היא  קבורה, כביכול, מרוסק לחלוטין מפגזים ופצצות. או אלוהים, האי בטחון  הזה. המחשבות והחזיונות הנוראים האלה....

 

יום ד', 2.8.1944

 

   ZAMOSC, JAROSLAU, וPRZEMYSL  נפלו, וככה גם DEMBLIN ו-OSTROK. הרוסים נלחמים  בפרורי ורשה, ומתקדמים בכל החזיתות.

 

יום ה', 3.8.1944

 

   BIALISTOK ו-KAUNAS בידיים רוסיות.

   באיטליה נפלה  פירנצה.

   החזית השניה ללא שנוי.   לבנות הברית לא בוער כלום.

   אנשי LEMBERG הראשונים הגיעו. אומרים, ששם שרדו 2000 יהודים. קצת מעט מיותר מ120000-                

אני מנסה  הכל כדי לברר, אם  דודה אירנה חיה. סוף סוף אפשר לכתוה לחו'ל. אני מקווה שאצליח להתקשר עם יקירי.

   משפחת G.  עברה לדירה אחרת,  וכעת גרים אצלי רק אנשים צעירים,  פקידים של המפעל. הם גורמים לי לא לדגור יותר מדי על מחשבותי, אני לומדת מהם אוקראינית, וזה גם מקל עלי כספית. בכל זאת אינני שמחה. מה בכלל עוד משמח אותי? רק ידיעות פוליטיות טובות.

 

 

יום  ג',8.8.1944

 

   החזית זזה מערבה בצורה ניכרת. DELATYN, STRYJ, DROHOBYCZ, SANDEMIERZ, BOLECHOW, TARNOBRZEG ו-BORYSLALW שוחררו.

  באיטליה נפלו הערים SAN MARINO, LIVORNO, ו-ANKONA . בנות הברית עומדות  לפני BOLOGNA.

   גם בצרפת לקחו "שוונג" ולקחו את RUON, LORIAN ואת הנמל BREST.

 

יום ה', 24.8.1944

 

   שוב מאורעות גדולים שינו את המפה. בנות הברית מתקדמות, ולא ניתן לעצור אותן. יותר ויותר קרובה הנמסיס (אלת הצדק הנוקם) של הרייך השלישי, טעון הקללה. ענני הסערה שמתקבצים מעל ראשי הפושעים הגדולים מכל הזמנים הולכים וקודרים. לא יקח כבר הרבה זמן, והגרמנים יצטרכו להגן על אדמתם הם.

   לפני שבועיים נחתו בנות הברית בצרפת הדרומית וכבשו את TOUOLON, NIZZA ו-MARSEILLE. פרטיזנים צרפתיים  כבשו אתE TOULOUS . גם בצרפת הצפונית התקדמו בנות הברית הצורה ניכרת ולקחו את NATTES, ORLEANS ואת------------ PARIS ! בכל צרפת הרימו בני האדם המדוכאים כל כך הרבה זמן את ראשיהם. בכל מקום מתנפלים על גבם של מיסריהם ומחישים את בתקדמות הנצחון של הצבא האנגלו-אמריקאי.

   בחזית המזרח המצב התיצב.

   לא רוצים לתת לי את הבעלות על הבית, ואצטכך לנסות זאת בדרך משפטית. גם ל-HORYNKA אינני יכולה לנסוע בכלל מעלליהם של כנופיות אוקראיניות.

 

יום א', 27.8.1944

 

   גדולות התרחשו: המתקוממים הצרפתיים לקחו את LION, GRENOBLE ואת BORDOUX. רומניה ובולגריה קמו נגד מדכאיהם. ANTONESKU ברח לגרמניה.

 

יום ה', 7.9.1944

 

   מזה שבוע אני עובדת כזבנית במזנון של המסעדה הראשונה של CZORTKOW. העבודה  קשה למדי, ואני על הרגליים ללא הפסקה משעה 5.00 בבוקר עד שעה 9.00 בערב. שומעים הרבה  דברים בלתי נעימים. האורחים הנכבדים הם הכל,  אלא אדיבים, במיוחד שיש סחורה שאין להשיג. צריכים להתעטף בעור פיל, אבל ההתחלה קשה ומרה. המשכורת הגונה למדי, והאוכל טוב. הדבר הרי לא ימשך לנצח.

   בינתיים בנות הברית לקחו את REIMS, VERDUN, METZ ואת NANCY, ובדרום הגיעו לגבול השוויצי. רק פס צר של צרפת נשאר כבוש בידי הגרמנים. ועוד כבש הצבא האנגלו-אמריקאי את בלגיה  ואת לוקסנבורג, ונלחמים ליד ANTWERPEN בשטח הולנד. ברומניה מתקדמים הרוסים יחד עם הצבא  הרומני במהירות. BUKAREST, KONSTANZA ו-DUNAM חופשיים.

 

יום א', 24.9.1944

 

   צרפת שברה סוף סוף את כבליה. בנות הברית עברו את גבול בלגיה,ונלחמים------על האדמה הקדושה של גרמניה. איך מצדיקים עכשיו עתוניו של האדון גבלס הנכבד את העובדה המוחצת כל כך את גרמניה: קצור החזית, חסכון בעתודות, או פינוי מתוכנן? כמה חבל, שאין לנו רדיו. גם רומניה ובולגריה טוהרו מהמכה הגרמנית. פינלנד נכנעה, וכרתה שלום נפרד עם רוסיה. רק הונגריה עדיין נלחמלת לצד הגרמנים, בודאי "בסיוע" הגסטאפו, אוהבי האדם.

 

 

 

 

יום ד',27.9.1944

 

   היום היה יום כפור. לקחתי לי חופש, וחגגתי יחד עם גב' R., שהיא בת דוד של MAX המסכן. היינו גם בבית הכנסת של CZORTKOW, שבנס לא נהרס על ידי הגרמנים החיתיים. עבודת האלהים, ובמיוחד התפילות למתים היו קורעי לב. מראה השרידים העלובים מ8000- היהודים מ-CZORTKOW שהתכנסו בחג הגדול טרגי ללא תאור. לא יכולתי לא להתפלל ולא לבכות. מאז שאהובתי לא חיה משהו נשבר בי.  נהיתי קשה וקרה כמו אבן.  בשביל מי אני צריכה להתפלל? עבורי? לשם מה?

 

יום א', 8.10.1944

 

   ביוגוסלביה התאחדו חייליו של הגנרל טיטו עם הצבא האדום, ומתקדמים. עברו גם את הגבול ההונגרי.

   החזית המזרח הרוסים שמו מצור על ורשה.

   במערב נפלה MANNHEIM.

 

יום ב', 9.10.1944

 

   היום לפני שבע שנים  ראתה ילדתי האהובה, המסכנה והבלתי נשכחת בפעם הראשונה את אור העולם. כמה מאושרת הייתי, כשהחזקתי אותה בראשונה על ידי, כמה גאה ושמחה כשלקחתי אותה בפעם הראשונה לטיול. "יש לי ילדה", הייתה מחשבתי הראשונה כאשר התעוררתי בבוקר, והאחרונה כאשר שכבתי לישון. מה נהיה מכל תקוותי השמחות, מכל המשאלות והתכניות? מה נשאר לי? אפילו לא קבר, שיכלתי לבכות עליו. רק זעם שאי אפשר לבטא  והרצון העז לנקמה על הגרמנים לארורים, שהם האשמים  בכל.

 

יום ב', 16.10.1944

 

   RIGA נפלה.

   יחידות של בנות הברית נחתו ביון, כבשו את KORINT ומתקדמים.

   בהונגריה לקחו הרוסים את SZEGODIA.

   בחיי נטולי השמחה לא השתנה  כלום. אני עסוקה מאד, וזה טוב, כי כך אין לי זמן למחשבות.

 

יום ב', 23.10.1944

 

   הרוסים כבשו את BELGRAD, הגיעו ל-KARPATHEN ונלחמים כבר בסלובקיה.

   ביון נפלו אתונה, ובחזית המערב AACHEN.

   גם  כאן מתכוננים שנוים, אבל לא ידוע משהו בטוח.

   A. שוב ב-CZORTKOW ורצה להשלים אתי. לא רציתי. אינני רוצה לשכוח את העבר.

 

יום ג', 24.10.1944

 

   היום אעיד נגד אחד מאויבי היהודים גרועים ביותר, שבשנת 1943 רצה כביכול להסתיר אותי, את TONKA ואת MAX בבונקר, לקח עבור זה הרבה כסף וחפצים, ואחר כך איים,  שימסור את כל הענין לגסטפו. אני יושבת בחדר ההמתנה של ה-N.K.W.D. מחכה להזמנה, ויש לי כמה רגעים פנאי. מספרים בעיר, שבקרוב כל אלה שנרשמו ב1939- כאזרחים פולניים יוכלו להרשם ליציאה לפולין, אבל TESCHEN לא חופשיה, והחורף לפני הדלת.  כמה איום להיות לבד וחסרת עצה.

 

 

 

 

יום ו', 27.10.1944

 

   MUNKACZ ו-UZHERED נפלו.

   בהונגריה   נפלה DEBREZIN 

   בעיר הופיעו כבר מודעות הקוראות לפולנים וליהודים להרשם לכניסה לפולין. מובן שארשם, אבל לאן אסע?

 

יום א', 5.11.1944

 

יום ההרשמה הולך ומתרקב. אני אסע עם גב'R. ועם זוג עורכי דין מכרים ל-RZESCOW. אני חושבת בחששות לעתיד. יש לי רק מעט מאד כסף, וחפצים כמעט אין בכלל. החיים כאן, מקום שיש לי דירה ומקום עבודה, קשים ביותר. איך יהיה בניכר? כמטרה  סופית של כל סבלי עומדת חזרתי למולדת וקשר עם יקירי.

 

יום ג', 7.11.1944

 

   בהונגריה הצבא האדום עומד ממש לפני BUDAPEST.

   היום היה החג הרוסי הגדול ביותר. הייתי לפני שעה  בחגיגה, בה היה המון רב של בני אדם שמחים ובמצב רוח חגיגי. הכל היה יפה וחגיגי. נישאו נאומים מלהיבים, שרו הרבה שירים רוסיים נהדרים שאני אוהבת לשמוע, ובסוף מצעד ארוך. הייתי מאד שמחה גם מאד עצובה. שמחה, שבאותה הכיכר, בה עדין לפני זמן קצר גזע האדונים שאגו את נאומיהם החדים, ודגל צלב הקרס הארור לנצח התנופף, נשמעו עתה מילים של חרות, שוויון וצדק, והרוסים האמיצים עברו במצעד. שמחה שזכיתי לרגע הזה, ועצובה מאד מאד, שזכיתי בו לבדי. כמה מאושר היה מרק המסכן שלי, כמה ילדתי האהובה הייתה מריעה יחד עם כל הילדים המריעים.

 

יום א', 12.11.1944

 

   לפעמים נראה לי, שכל זה לא אמת, ואני מציגה בסרט. כל כך בלתי סבירים כל החיים האלה, נעדרי שמחה ומדכאים. קור מקפיא ואין לי מעיל לחורף. בחוץ כבר שלג, ויש לי רק נעלים חצאיות קלות. אני מוכרחה לקום ב5.00- בבוקר ועובדת עד 9.00 בערב. עד עכשיו היה לי רק יום חופשי אחד.לעצמי אין לי בכלל זמן. אני מספיקה בקושי להתרחץ, ואין מה לדבר על לתפור משהו או לקרא. כמה זמן אפשר עוד לסבול חיים כאלה? הגרוע ביותר, שאני כל כך בודדת.  גם החזיתות נתקעו בכל מקום.

 

יום ד', 15.11.1944

 

   נרשמתי היום, ועכשיו צריך לחכות,  עד שהמשלוח הראשון ייצא. בינתיים אני עדין עובדת, אבל יש לי אי נעימויות על כל צעד ושעל. לפעמים  קשה מאד להחזיק מעמד, במיוחד כאשר כל כך ירודים נפשית כמוני.

 

יום ה', 23.11.1944

 

   בית המשפט פסק לי את מחצית הבית. עכשיו אוכל לסלק חלק מחובי ל-JOSEK כאשר אתן לו אותו (את הבית).

 

יום ה', 7.12.1944

 

   מועד הנסיעה טרם נקבע. בסוף השבוע אתפטר מהעבודה ואתחיל בהכנות הדרושות.

   בחזית המערב נפלה STRASSBURG.

 

 

 

שבת, 30.12.1944

 

   1944 מסתיימת. היא תביא לרוב עמי אירופה,  ביניהם גם לעם היהודי שהושמד האופן נורא, את חרותם שחלמו עליה. לצערנו עדין לא הביאה------ את השלום,  ואתו את ההשמדה הסופית של המפלצת-גרמניה , ואפילו שומעים על התקדמות גרמנית בחזית המערבית. אומרים, שבבלגיה הגרמנים חזרו וכבשו  כמה ישובים. האם ישנים בנות הברית, או מה קרה להם? אולי מוחות הפושעים המציאו נשק  חדש?

   בחזית המזרח אין כמעט שנוי. הרוסים התקדמו במקצת בהונגריה.

  ביון היו מהומות, בהם בודאי יש לגרמני ם יד.

   גם כאן בכפרים מאד לא שקט. מה שמכונה כנופיות (שהם אוקראינים בשכר הגרמנים) רוצחים ושודדים. שני משלוחים כבר יצאו לפולין. אנחנו ניסע במשלוח השלישי שיצא בין ה5-10.1.1945- מ-CZORTKOW. מה12.12- אני חופשיה, וכבר הכנתי את הכל. לצערי לא יכולתי לרשום את הבית על JOSEK, כי הוא פולני, ולא יכול להשאר גם   כן. אומרים, שנקבל פצוי הפולין, ואעשה  זאת שם. BABCIA כבר לא גרה ב-SWIDOWA, כי היא פוחדת מהאוקראינים. היא חיה עכשיו ב-CZORTKOW. JOSEK  פצוע קל, ונמצא בבית החולים ב-BIALYSTOK.

 

יום א', 31.12.1944

 

   היום לפני שנה ישבתי בבונקר, ואכלתי מרק תפוחי אדמה רזה כארוחת סילבסטר. אז העתיד היה    קודר ומאים לפני, אבל האמנתי, שילדתי חיה, וקוויתי שתחזור אלי. היום אין לי התקוה הזאת.  אמנם אני חופשיה ולא צריכה לחרוד על חיי, אבל חיים אלה נהיו ללא טעם וללא תכלית. מאזן 1944 היה עבורי שלילי. לפני שנה  כתבתי מלאת תקווה "פרוזית 1944", היום אני כבר לא קוראת כלום.          האופטימיות שלי נעלמה. מה יכול לבוא עוד?

 

יום ו', 5.1.1945

 

   שוב נגמר פרק בחיי. ארבעת השקים שמכילים הכל שאני יכולה לכנות בגאוה "רכושי" ארוזים. כבר  נפרדתי מכל המכרים, ואפשר לצאת לדרך. הפרידה מ-CZORTKOW איננה קשה עלי. אני שונאת את העיר הזאת, בה נאבד כל אושר חיי.  לפני חמש שנים באתי הנה, עשירה ומאושרת עם אישי ובתי המתוקה. כאן עברתי את הגהינום הגרמני, הרגעים העצובים והקודרים בחיי. CZORT באוקראינית  פרושה שטן. CZORTKOW כלומר עיר השטן, זאת הייתה עבורי. עכשיו אני מסימת את הפרק הזה. האם הפרק הבא יהיה עצוב ומעציב כמוהו? או אולי בכל זאת תזרח לי השמש במקצת? 

 

יום א', 7.1.1945

 

   היום יום היציאה. גב' R. כבר נסעה עם  חפציה לתחנת הרכבת. עד כה אין לי רכב לחפצי, ואני אובדת עצות. בחוץ מזג אויר של הפשרה, וזה טוב לנו. אתמול עוד חגגתי את חג המולד האוקראיני עם אנשי הסנדלר שלי וחשבתי כל הזמן על חג המולד שלנו בבונקר. לצערי מיסרים אותי כאבי שניים חזקים. משהו תמיד צריך להיות "לא בסדר" אצלי.

 

יום ב', 8.1.1945

 

   מי שיוצא למסע, יש לו מה לספר, וכך גם ארבעת מודדי העולם. אתמול בשעה 11.00 בלילה עזבנו את CZORTKOW, ועכשיו, שעה 7.00 בערב הרכבת שלנו עומדת ב-KRASNA לא רחוק מ-LEMBERG. עד כה הכל הלך בסדר. בקרון שלנו נוסעים רק שבעה אנשים, בעת שבקרונות האחרים יש תדירות 15-20 אנשים. אפשר גם למצוא פרות, עזים ובעלי  חיים אחרים. הצלחנו, איפוא. בקרוב נעבור את הגבול הפולני.

 

 

 

 

יום ג', 9.1.1945

 

   לצערנו אנחנו  עדין עומדים ב-KRASNA, וכבר השעה ארבע אחה'צ. לא ברור לי, למה מחכים. לאט לאט הענין מתחיל גם לשעמם. בראשית צחקנו, אחר כך חיכו בעקום, ועשיו רוטנים כמו הדרורים.

 

יום ה', 11.1.1945

 

   מאתמול בבוקר אנחנו עומדים ב-LEMBERG- KLEPAROW. לא ניתן לתאר את מצב התעבורה .  נוסעים  2  שעות ועומדים אחרי זה 25. ב-TARNOPOL עמדנו שבע שעות, ב-KRASNA חמישים, וב-LEMBERG אנחנו כבר עומדים ארבעים. בינתיים פיצלו את המשלוח, וחלק ממנו עבר ל-PRZEMYSL. עכשיו סוף סוף אנחנו יכולים לנסוע, ומחפשים קטר. בינתיים מזיזים אותנו, קדימה ואחורה, שמאלה וימינה. המפקד המסכן שלנו כבר נראה "משומש". מאתמול הוא רץ ממשרד אחד לשני.  אם הוא מקבל את הרשיון להמשיך בנסיעה, אז בבטחון גמור אין  קטר, ואחרי שמצא קטר בודאות פג תוקפו של הרשיון. אם מתקדמים אחר כך כמה תחנות,  אז בודאי מדובר במקרה או בטעות. אני  כבר מתוחה לדעת מתי ננחת ב-RZESZOW. למזל שורר מזג אויר חם, אחרת היינו קופאים  בקרונות הפתוחים.

השעה 6.00 בערב,  וסוף סוף אנחנו עוזבים את LEMBERG ומתקרבים לגבול הפולני.

כרגע עברנו את הגבול. שני חילים רוסיים  בדקו את הניירות והניחו לנו בלי בדיקות נוספות. הפולנים עדיין לא נראו.

 

RZESZOW, 17.1.1945

 

   סוף סוף ורשה חופשית.... הרוסים השיקו התקפה גדולה, וגם בגזרה שלנו נלחמים. TARNOW     שוחררה. אולי, ואני לא מעיזה לקוות, גם TESCHEN החביבה שלי תשתחרר?

   בינתיים נחתהו ב-RZESZOW. בינתיים אנחנו  גרים בבית ספר, כי כמעט בלתי  אפשרי להשיג דירה. החדר  גדול ובהיר, אבל גרים בו 12 איש, וביניהם גם ילד קטן שצועק בלי הרף, ולא נותן לישון. לפני שכבשנו את המחבוא הקטן היו לנו עוד כמה שעות בלתי נעימות. הגענו ל-RZESZOW רק ביום א' בבוקר. רק  הגענו הוציאו אותנו מיד מהקרון "המוכר וחביב" שלנו. סחבנו   בזעת  אפנו את מטלטלינו, והסתדרנו, קופאים, בצורה ציורית סביבם. בינתיים הגיעה הועדה והשתדלה סביבנו. קבלנו קפה חם ולחם, ומאוחר יותר ארוחת צהריים לא רעה. עם קורת הגג היה יותר גרוע. אמנם  המקלט בבית הספר נמצא מהר, אבל לא נמצא רכב שהיה מוכן להביא את חפצינו ביום א'. כבר השלמנו עם גורלנו והתכוננו לבלות את הלילה מתחת לכיפת השמים.  רק אחרי הצהרים, כשכבר ירדו הדימדומים  רחם עלינו עגלון והביא אותנו למחוז חפצנו. אנחנו כבר גרים פה שלושה ימים,  ולא רע לנו. הועדה מספקת לנו לחם, ושלוש  פעמים ביום ארוחות חמות צנועות. גב' R. מצאה ב-RZESZOW את בנה, שמשרת בכפר השכן כרס'ר.

כרגע הגיעו לנו הידיעות האחרונות: KIELCE, RADON ו-CZENSTOCHOWA נפלו.

 

יום ה', 18.1.1945

 

   גם KRAKAU חופשיה. אם לא יהיו מכשולים מיוחדים, TESCHEN תשוחרר בקרוב, ואוכל באמת לחזור הביתה. לחזור אל העיר הידועה לי מאז, שבה הכרתי היטב כל כך כל עץ, כל אבן וכל בית. אבל למה אני שמחה? עם מי אחזור הביתה?

 

יום ב', 22.1.1945

 

   קצב ההתקפה נמשך. LODZ, JASLO, GORLICE, NOWY SACZ, KRYNICA ו-OLKUSZ נכבשו. הרוסים כבר נלחמים בפרוסיה המזרחית על אדמת גרמניה. (אינני רוצה להיות בעורם של הגרמנים  שם, אבל היה יפה להיות נוכח). TILSIT, ו-TANNENBERG נפלו. בצ'כיה PRESOV ו-KASCHAU.

   הונגריה חתמה על תנאי שביתת הנשק, אבל בבודפשט נלחמים על כל בית.

   בחזית המערב יש התקפות נגד גרמניות.

 

שבת, 27.1.1945

 

   הרוסים האמיצים עטורי הנצחון ממשיכים להתקדם. בכל מקום נאלצים  הגרמנים החביבים "להניף את דגל הארנבות" (בטוי גרמני לבריחה בפחד). עכשיו הם מתודעים בעצמם, מה פרוש להיות נרדף, מושמץ, מחוץ לחוק ובלי מולדת. לצערנו אנחנו לא רואים במו עינינו, אבל גם מה שכתוב לעתון הוא  צרי וארוכה לנפשותינו. נתפסו גם הרבה "דוגמאות" של גזע האדונים. למשל ב-RADOM תפסו את כל הגסטאפו וכלאו אותם בכלובים, בהם הם החזיקו את כלביהם הגדולים.

   RENEK, בנה של גב' R. נסע ל-KRAKAU, ויעזור לנו הלאה, כשיחזור.

   בפרוסיה המזרחית נפלה INSTERBURG ועוד שורה של ישובים קטנים יותר. בשלזיה הגרמנית: KALILSZ, OPPELN, HINDENBURG ו-GLEIWITZ. בדרך ל-POSEN - BROMBERG ו-GNESEN. מערבית מ-KRAKAU - WIELICZKA, BOCHNIA ו-KRZANOW.

   בחזית המערבית בנות הברית התקדמו מעט ולקחו את KOLMAR ואת HEISBERG.

 

יום ד', 31.1.1945

 

   בשלזיה נפלו הערים KATTOWITZ, KONIGSHUTTE, BEUTEN, CHORZOW ו-SOSNOWIEC. בקרפטים NOWY TARG, בטטרה הפולנית ZAKOPANE.

   בפוזן מתחוללים קרבות רחוב. בליטה כבשו הרוסים את MEMEL.

   בנות הברית בשנת חורף.

 

יום ד', 7.2.1945

 

   מזה שלושה ימים אנחנו מחכים למכונית, שתקח אותנו ל-KRAKAU . אנחנו יושבים על המזודות, (שקים), ישנים על שק ממולא קש, כי הכל ארוז, ולא מעיזים להוציא משהו מהאריזה, כי המכונית יכולה לבוא בכל רגע. HENEK  כבר שכר דירה ב-KRAKAU, ובודאי כבר מחכה בחוסר סבלנות לאמו. הוא גם אמור לשלוח את המכונית, אבל לאט לאט אני מתיאשת מזה. בינתיים נפלה TORUN.  הרוסים פרצו את קוי ההגנה הגרמניים ליד BRANDENBURG ועומדים 120 ק'מ מ---------                 BERLIN! העתונים מביאים תאורים ציוריים על הגרמנים הנסים בבהלה. לו יכולתי להיות נוכחת ולראות במו עיני!  שלשום הובילו כמה שבויים גרמניים דרך העיר, אבל אלה כבר לא היו מענינו, שהטילו את מוראם עלינו.   הם כבר לא צחקו בציניות והבליטו את חזם בהבעת מנצחים. הם כבר לא חרקו את מילות הזירוז שכבר הפכו לפתגם: "יותר מהר! החוצה! נראה אותכם!" לא היו להם שוטים לסוסים, ולא בעטו באף אחד בקצה המגפיים. הם נראו ממש כמו היהודים הנרדפים לפני כמה חודשים. מלוכלכים, רזים, בלויים, מזוקנים ועיפים נורא. הפולנים המלווים אותם נהגו בהם בצורה יותר מדי אנושית. הניחו להם ללכת השקט,     לא הרימו  עליהם שאגות  ולא קללו אותם. למרות זאת הפחד נשקף מעיניהם. הם בודאי יודעים, מדוע הם מפחדים.

 

יום ב', 12.2.1945

 

   לצערנו עדיין לא מצאנו אמצעי להובלה, ואנחנו כבר מדוכאים ומאוכזבים. מזה שבוע לא הגיעה ידיעה מ-HENEK, וגב' R. חוששת ששלחו אותו לחזית. בבית הספר נוכל להשאר רק ימים מעטים יותר. כבר בשבת רצו לסלק  אותנו.

   הרוסים עומדים 50 ק'מ לפני ברלין. אם זה ימשך ככה, הרוסים ינצחו לבדם במלחמה הזאת.

 

 

 

 

יום ד', 14.2.1945

 

   אם באמת נגיע עוד השנה ל-KRAKAU יותר מאשר נתון הספק. אין לנו מזל,  ארבעת יורדי העולם: הזוג G., גב' R. ואני הקטנה. שלשלום מצאה גב' R. נהג סימפטי שאפשר לסמוך עליו, ואחרי משא ומתן ממושך הגיעו לעמק השוה והסכים, להביא אותנו ואת מטעננו ל-KRAKAU. הוא היה צריך להגיע אתמול בשעה 8.00. מאחר והתיחסנו ברצינות ארזנו אפילו את השקים עם הקש שישנו עליהם,  וישנו כמו בבונקר על קש בלבד, אבל, מי שלא הופיע היה הנהג. יותר מאוחר התברר, שהיה מדובר על יום מאוחר יותר, וכבודו הוחזר לו. ישנו עוד לילה אחרון בהחלט ב-RZESZOW. היום  קמנו מלאי תקווה ומכוסי קש, כי באמת אמורים היינו לזוז. גב' G. וגב' R. לא כל כך האמינו, והלכו להביא את המכונית בעצמם. האדון ד'ר G. ואני ארזנו את הדברים האחרונים ותפרתי את השקים בפעם ה7-. אחר כך לבשנו את המעילים וצפינו לדברים שיתרחשו. אחרי כמחצית השעה הסתערה גב' G. סמוקה לחלוטין , לחדר: "מהר, מהר! האוטו מגיע!" בחפזון מטורף גררנו את השקים הכבדים שלנו לפני  דלת הבית. ירד מבול של גשם, ואחרי דקות מעטות היינו, כאילו משו אותנו מהמים, אבל המכונית באמת הגיעה! התחלנו להעמיס את חפצינו, והעפנו מבטים  מרוצים האחד לשני. פת אם נגשו גברת לבושה בהדר לנהג שלנו, והם התחילו להתלחש. אחרי כמה "הלוך וחזור", אמרה הגברת: "טוב, אני מסכימה לדרישתך"! על  כך האיש הטוב, בלי אומר ודברים העיף את החפים שלנו שהספקנו להעמיס מהמכונית, כמובן לתוך השלוליות העמוקות ביותר, עזר לגברת לעלות לאוטו, והם נעלמו לפני שהספקנו להגיד "בה".  הכל הלך כל כך מהר, שלא הצלחנו להשחיל מילה אחת של מחאה. עכשיו עמדנו פה, כמו אשת לוט במהדורה משופרת. בסוף נפלה אצלנו, בתוך הגשם השוטף, ההחלטה הבלתי חוזרת, לנטוש את כל נסיונות המיכון לחכות, עד התתחדש תנועת הרכבות. הושטנו יד האחד לשני, ואחר כך סחבנו את חפצינו, שכל כך התעללנו בהם, חזרה לבית.... פתחנו את כל האריזות, והתחלנו שוב לגור. עד כאן הרפתקת הנסיעה שלנו...

   בתור תמורה הפוליטיקה מצוינת. BIELITZ-BIALA נפלה, 35 ק'מ מטשן.

   בפרוסיה המזרחית נפלו ELBING, בשלזיה BUNZLAU ו-LIGNITZ.

 

25.2.1945

 

   יחד עם עוד 15 עמיתים לצרה, שגם הם לא הצליחו לצאת מ-RZESZOW שכרנו קרון רכבת, וכבר אנחנו  בדרך ל-KRAKAU. חבל שיורד גשם,  וגג הקרון שלנו חבול. המים מטפטפים על ראשינו ועל חפצינו, וכמעט שאי אפשר למצוא רווח יבש. מולי שוכבת גברת צעירה על  ספה ישנה, ולמראשותיה יושב אדון בא בימים בפנים רציניות עד מות, שמחזיק מטריה מעל לראשיהם. הדבר נראה מגוחך לעילה, אבל אני  מקנאת להם את המטריה. הם לא נאלצים להתנער כל רגע ולהתיבש. נסיעה נעימה. בכל זאת נודע לי לפחות דבר יפה: אחת הגברות הצעירות הייתה עם אילזה שלי בשנת 1941 בלמברג. היא טוענת, שאילזה בודאות הייתה בשנת 1944 בורשה. על בעלה היא לא ידעה דבר בטוח. ברם, בינתיים הי ה מרד גטו ורשה......

 

KRAKAU, 1.3.1945

 

   אני תמיד אומרת, שהחיים מתעתעים בנו, תולעי האדמה המסכנים. ציפינו  וחכינו חודש שלם, חפשנו מכונית, אורזים ופותחים אריזות, מתיסרים, מתרגזים עד שנעשים ירוקים וצהובים בפנים,  נוסעים לבסוף בקרון גועלי עד בושה, בלתי נוח,  לחוצים ורטובים. סוף סוף מגיעים ל-KRAKAKU ונושמים    לרווחה, שוכרים   כרכרה, נוסעים לבית שהנק ציין ומוצאים?  השוער: "גברתי החסודה אמו של האדון הסגן R.? ( בהזדמנו זו נודע לנו,  שהאיש הצעיר הועלה בדרגה). האדון הסגן נסע אתמול במכונית ל-RZESZOW להביא את האדונים ואת הגברות. גב' R. (קרובה לעלפון): אני מוכרחה לחזור. הילד המסכן לא ידע איפה אני". אנחנו (במקהלה): "את בודאי יצאת מדעתך. הוא יבוא אחרינו". אבל לקח עוד הרבה זמן, עד שהשתכנעה. נאה, לא? רק חבל שלא יכולנו לראות את פניו של הנק, כשהגיע ל-R. ומצא את הקן ריק.  אגב: לצערי לא נוכל להשאר פה לאורך ימים, כי הנק הועבר ל-KATTOWITZ. חבל, רציתי לראות את KRAKAU .

 

KRAKAU , 3.3.1945

 

   כרגע הגיע הנק, נזעם כמו שד, בחפזון מטורף כמו ברק משומן היטב להעמיס מהר, כבר מאחר, מוטב  להקלע לדרכו עכשיו. שלום KRAKAU......

 

KATTOWITZ, 15.3.1945

 

   72 ק'מ מטשן, ובכל זאת כל כך רחוק, כי היא עדיין בידי האויב. מאז נפילת BIELITZ החזית נעצרה, ואני יכולה להתכונן לתקופת המתנה ממושכת, כי אני יודעת, שהרוסים מכינים התקפה חדשה תמיד בקפדנות רבה. מה יהיה עם טשן? החזית קרובה ל-SKOTSCHAT, כלומר כ20- ק'מ לפני טשן. אין הרבה סכויים למצוא את ביתי שלם. המצב הפוליטי טוב מאד. במערב התחילה התקפה  גדולה והערים KOLN KREFELD, TRIER ו-NEUSS נפלו בידי בנות הברית. ב-KOBLENZ מתחוללים קרבות רחוב. גם החזית המזרחית מתקדמת: POSEN ו-GRAUDENZ נכנעו. STARGARD, בדרך לברלין והמבצר KUSTRIN נכבשו.

   בהונגריה אחרי קרבות עקשניים שנמשכו שבועות,  BUDAPEST. תורכיה,  פינלנד ומצרים הכריזו מלחמה על גרמניה ויפן.

   בלי משים אתה שואל את עצמך: מדוע גרמניה ממשיכה להלחם? ברור אפילו לגרמני המוגבל ביותר, שהמלחמה אבודה, ואין כבר דרך חזרה; רק להחזיק עד הסוף המר. בגרמניה תוהו ובוהו. כל הכבישים  סתומים בפליטים, ובנות הברית מפציצים באלפי מטוסים. זה הסוף העלוב של "השאיפה למזרח", שהפכה למנוסה פראית למערב.

   ב-KATTOWITZ אנחנו גרים  מאד אלגנטית. הדירה שהעמידו לרשות הנק עבור אמו מרוהטות ברהיטם נאים, ואנחנו מאושרים, שאחרי זמן ארוך כל כך אנחנו שוב זוכים לחיות חיים נורמליים של בן תרבות. במקומנו יושבים עכשיו הגרמנים החביבים קצת במחנות,  מטאטאים רחובות ומפנים שלג. עם הכל טוב להם בהרבה מאתנו, כי אינם פוחדים כל הזמן על חייהם. אחריהם לא עומד איש  גסטפו או איש ה-SONDERDIENST באקדח שלוף.

 

יום ו', 23.3.1945

 

   היום יום שראוי לזכור אותו, שאותו אני מוכרחה להזכיר.

   לפני שנה שוחררנו על ידי הרוסים הטובים.   אחרי כמעט שלוש שנים של יסורים בלתי נסבלים, פיסיים ונפשיים, השפלות ופחד מות תמידי, הותר לנו לחזור כבני אדם לחברה האנושית. שהחברה קבלה אותנו לא כפי שקיוינו, לא משנה את העובדה הזאת. היום לפני שנה; אני זוכרת את הכל בברור: הכדורים שרקו ויבבו, וההתפוצצויות התקרבו יותר ויותר, ופתאום השתרר שקט מוזר. אחר כך באו הטנקים, ו-A טען, שהם שוב הגרמניים. אחר כך בא JOZEK הזהב שלנו, חמק לתוך הבונקר, חבק אותנו ואמר קורן מאושר: השגתי את מטרתי. אתם ניצלתם. אחרי יומיים חזרנו ל-CZORTKOW. בדרך חבקנו כל רוסי שיכולנו לתפוס. אז שוב הגרמנים היו קרובים ואימו עלינו. הימים האיומים בהם הם  תקפו את CZORTKOW והרעישו אותה, הנסיגה הסופית וההקלה. לטעם החיים שלי-------סוניה--------------- ממוטט כמו עץ כרות. מחלתי  הקשה, המלחמה על מעט הלחם,  יציאתנו הנה. ארועים שהטרגי והכאב שבהם היו מספיקים לחיי אדם שלמים, צפופים בשנה אחת קצרה.  ובכל זאת, חייתי את השנה הזאת כבר בחרות.

   הימים האחרונים הביאו נצחון אחד אחרי השני. בחזית המערב בנות הברית כבשו את KOBLENZ, BINGEN וכמעט את כל ה-SAARGEBIET  עם LUDWIGSHAFEN, WORMS, MUNSTER, SAARBRUCKEN, ZWIEBRUCKEN, HOMBURG ו-KAISERSLAUTERN. היטלר הדיח את RUNDSTET מחזית המערב, ושם במקומו את KESSELRING.

   בחזית המזרח נפלו BRAUNSBERG, KOLBERG ו-GRUNWALD.

   העתונים מספרים ספורים ארוכים על גרמנים שלא הצליחו לברוח והופתעו במקום מגוריהם על ידי הצבא האדום. בכל מקום מפגינים שמחה גדולה ששחררו אותם מהיטלר, ונושאים סרטי יד לבנים כסימן "לאהבת השלום" שלהם (ממנה ניסו לשכנע אותנו במשך כל המלחמה), ומנסים בכל דרך אפשרית למצוא חן בעיני המנצחים. אינני מאמינה שהרוסים כבר שכחו היום את קברות ההמונים ואת כל היתר.

 

יום ד', 28.3.1945

 

   המפלצת גרמניה נלחמת את מאבק המות שלה. עוד היא מתקוממת ומתפתלת בעויתות, עוד היא נוהמת ושואגת ומרימה את טפריה נוטפות הדם, אבל טפרים אלה כבר לא יכולים להלום. במערב, במזרח, בצפון ובדרום דוחפים בנות הברית המנצחות קדימה. נכבשו הערים WESEL,  DORTMUND, LIMBURG, WETZLER, FRANKFURT AM MAIN, WIESBADEN, MAINZ, OPPENHEIM, OFFENBURG, ASCHAFENBURG            ו-DARMSTADT. קצב בנות הברית עושה עכשיו רושם. כאשר הם עומדים, עושים זאת בהתמסרות, אבל כאשר זזים, אז כדאי.

   הרוסים כבשו כמעט את כל הונגריה והגיעו לגבול האוסטרי.

   גם ב-R.S.C יש התקדמות.

   נלחמים ברחובות DANZIG ו-GDINGEN.

 

יום ו', 30.3.19645

 

   כמו מפל שלג מתגלגלים הטנקים של בנות הברית קדימה ועוד קדימה, כל כך מהר, שהראש מסתחרר מכל הערים שנכבשו מחדש. בחזית המערב גנרל אייזנהאור הטיל איפול, ויש רק ידיעות בלתי מדויקות, אבל אלה מספיק מהממות. אומרים, שבדרום האמריקאים עולים בשלושה ראשים על NURNBERG,ANSBACH ו-BAMBERG. מהערים הגדולות נפלו DUISBURG, GMUNDEN, MARBURG, EMMERICH, GIESSEN, LAUTERBACH, MANNHEIM ו-FRANKENBERG . הערים הקטנות הן ללא ספור.

   בהונגריה הרוסים התגברו על ההתנגדות הגרמנית האחרונה, כבשו את RAABKOMERN ו-SAVAR, עברו את הגבול לאוסטריה ברוחב של 160 ק'מ, ועולים על ----- וינה! פרוסיה המזרחית נכבשה כולה, ורק KONIGSBERG לא נכנעה.

   וטשן שלי? ודאי ברלין תיפול לפניה. כולם מותחים אותי, כשאני  רצה כל בוקר לעתון וחוזרת מאוכזבת.

 

יום ב', 2.4.1945

 

   MUNSTER, HAMM, PADERBORN, HAGEN, MARBURG ו-HEIDELBERG, נכבשו, והגיעו ל-KASSEL ול-WURZBURG.

   בחזית המזרח נפלה DANZIG, ובשלזיה (לא, לא טשן) עGLOGAU ו-RATIBOR. הרוסים עומדים לפני WIENERNEUSTADT.

 

 

 

 

יום ו', 6.4.1945

 

  כמה קטן ועלוב בן-אדם. כאשר עדיין התיסרנו בידי הגרמנים ונרדפנו, חינו קודם בגטו ואחר כך במחנה חיים-לא-חיים, הייתה  לנו רק משאלה אחת, רק תפילה אחת: למצוא חור של עכבר שאפשר לזחול לתוכו, כדי להמלט מידי התלין. אחר כך באמת קרה הנס הזה, ונעלמנו מעל פני האדמה. האם חשבנו אז על כסף, חיים טובים או שמלות יפות וכו'? אפילו לא במחשבה אחת. רק  צמאו לקצת חופש, לקרן שמש, למבט לשמים כחולים. בערב זחלנו בזהירות לדיר העזים והיינו מאושרים, אם ניתן לנו לכמה רגעים להתפעל מהירח ומהכוכבים הזוהרים. מיטה נראית לנו המותרות הגדולות ביותר, היינו כל כך מסתפקים,  כל כך צנועים, הסכמנו להשאר ככה כל החיים, אם רק נשרוד מהמלחמה הזאת. פת אם באמת היינו חופשיים. מותר היה לנו להיות שוב בני אדם. פת אם הכל שוב היה: השמים, השמש, הירח, הכל. היינו כמו שכורים, מאושרים בלי סוף, לא יכולנו לתפוס. ככה זה הלך שבוע, שבועיים, אחר כך זה נהיה מובן מאליו, התרגלנו; הכל נהיה מובן מאליו.  ולאט נשרה גם הצניעות. רצינו רהיטים, שמלות, נעליים. הבטנו על המאושרים שהיה להם הכל בשפע, התרגזנו על המראה המוזנח שלנו, התחלנו לקטר, אילו רק------- ומה אני עושה עכשיו? שנה אחרי שחרורי אני יושבת פה וטוענת נגד הגורל, שבדיוק  את עיר מולדתי עשה במה לקרבות נוראים. בכל החזיתות מתקדמים בצעדי ענק, הערים הגדולות ביותר נופלות לפעמים כמעט ללא קרב, ודוקא עיירה פיצפונת, עליה מגינים כמו פעם על VERDUN. אינני יכולה להשתכנע, אין בכך כלום, אם אינני מוצאת כבר דבר. ב5- 2\1 השנים הבלתי סימפטיות שנאלצתי לבלות ב-C. המחשבה על מולדתי תמיד האירה לי כמו כוכב רחוק ומנחם. הגעגועים גדלו ונהיה בלתי נסבלים, כאשר נותרתי לבדי. אני יודעת, שזה שגעון טפשי מצדי, אבל אינני יכולה להפטר ממנו. לא רציתי ולא קויתי כבר לכלום; רק רציתי לחזור לבית ילדותי. וכעת גם הנחמה הזאת לא תהיה לי. אהיה חסרת מולדת?

   בחזית המערב  נפלו KASSEL, OYRHAUSEN, GOTHA, GOTTINGEN, WURZBURG, KARLSRUHE, HEILBRONN, OSNABRUCK, BIELEFELD, DETMOLD ו-MUHLHAUSEN.

   במזרח, באוסטריה, WIENERNEUSTADT, NEUSIEDEL, EISENSTADT, NEUNKIRCHEN, BADEN, HEILIGENKREUZ, MODLING ו-GOMPOLDSKIRCHEN.

   ב-R.S.C PRESSBURG, ROSENBERG ו-KREMNITZ.

 

יום ב', 16.4.1945

 

   לב גדול, אציל ואוהב האדם חדל לפעום. בערב הנצחון הסופי של העמים התרבותיים על הונדליזם האפל של ההונים המודרניים מת פת אם הנשיא  רוזולט  משבץ מוח. הגורל הבלתי נתפס שלא יודע רחמים רצה, שבדיוק לפני הנצחון הסופי, שבחלקו הושג הודות לו, נקרא האדם הנהדר הזה, אוהב השלום, לפני שהשיג את מטרת חייו, להבטיח את שלום העולם. היום כל העולם הדמוקרטי מתאבל על האיש הנדיר הזה. לנו, היהודים אבד  ידידנו הטוב ביותר, עוזרנו, ואי אפשר לדעת מה יהיו עבורנו תוצאות מותו.

     המטורף ב-BERCHTESGADEN לא אומר נואש. למרות שטורי השריון של בנות הברית ממשיכים להתקדם בגרמניה, והוא נאלץ לחלק את הרייך שלו לחלק דרומי ולחלק צפוני, כי יש לצפות יום יום לפגישת הכוחות הרוסיים באלה של יתר בנות הברית, מוסיפים להלחם כאחוזי דבוק.

   במערב  תפסו בנות הברית את ESSEN, GELSENKIRCHEN, BOCHUM, WUPPERTAL, ERFURT, EISENACH, WEILMAR, SCHWEINFURT, FALLERSLEBEN, COBURG, BEYREUT, JENA, GERA, BAMBERG, ANSBACH, HANNOVER, NORDHAUSEN, BRAUNSCHWEIG, CELLE, RUHRLAUTERN, BADEN-BADEN ואת WITTENBURG.

   בחזית המזרח נפלה------ ו י נ ה . לרוב הצער, אומרים שהעיר היפה הזאת הרוסה מאד. בפרוסיה המזרחית נפלה KONIGSBERG, ב-R.S.C TRENCIN ו- GODING.

 

 

 

 

 

יום  ג', 24.4.1945

 

  לפני ארבעה ימים השלים "הפירר שלנו" את שנתו ה56- של חייו הארורים, ואני מקוה, שזאת האחרונה. בינתיים הוא לקח את הפקוד העליון בהגנת ברלין. הרוסים כל כך נבהלו הזה, שהתחילו לחדור לרחובות הראשונים של העיר.

   בחזית המזרח החלה ההתקפה הרוסית הרבתית על ברלין. DRESDEN במצור, TROPPAU נפלה.

   בחזית המערב לקחו בנות הברית את NURNBERG (עם חוקי הגזע). MAGDEBURG, ZWICKAU, MITTWEIDE, LEIPZIG, LUNEBURG, DUSSSELDORF, STUTTGARD, THUBINGEN, FREIGURG, DESSAU, BITTERFELD ו-ROTHWEIL.

   ב-R.S.C נפלהASCH  . - באיטליה BOLOGNA ו-MODENA.

   מצפים כל שעה את פגישת הצבא האדום עם צבא בנות הברית, שיודיע עליה בהודעה מיוחדת. העולם עוצר את נשימתו.

 

 

 

 

יום   ה', 26.4.1945

 

  בפעם הראשונה מזה זמן רב היה לי היום יום מאושר. מצאתי את אילזה שלי! יותר נכון, היא מצאה אותי. היום  בשעה 5.00 אחר הצהרים עמדה פת אם לפני, כאילו נפלה מהשמים. ב-BIELITZ נתנו לה את כתובתי, ומיד נסעה הנה. עכשיו כבר אינני לבדי. - עכשיו נחכה יחד לטשן.

   במערב נפלו ULM ו-REGENSBURG.

 

יום ג', 1.5.1945

 

   בימים האחרונים התרחש כל כך הרבה, שאינני יודעת איפה להתחיל. פגישת הצבאות התרחשה ביום 25.4.1945.... "בלב גרמניה, ליד העיר TORGAU הושיטו באחוה את ידיהם חיילים אמריקאיים, אנגליים ורוסיים".

   באיטליה הצפונית בכל זאת התקומם העם נגד הגרמנים, וכבשו את הערים MAILAND, VERONA ו-GENUA. הגרמנים נאלצו להכנע. בנות הברית מחזיקות כמעט בכל איטליה, ומוסוליני סבל את גורלו שהגיע לו. פקיד מכס איטלקי הכיר את הדוצ'ה הגדול כאשר בצניעות ניסה להסתלק במדי קצין גרגמני, כלומר לעבור את הגבול לשוויצריה. הוא ועוד 16 מעמיתיו נורו במקום, בלי בעיות מיותרות. בניטו המסכן. הוא רצה לשחק נפוליון. הפוזה הצליחה לו לפעמים. בעד זה זרקו אותו ב-MAILAND  לכיכר LORETTO, כדי שכל איטליה תוכל להשתכנע, שסוף סוף הוא נמצא במקום שהוא צריך להיות כבר מזמן. אני תקווה, שבקרוב יתראה עם אדולף שלו היקר.

   בגרמניה GORING התפטר, ואחרי דוגמתו גם NEURAT ו-LAMMERS. פלדמרשל MILCH נפרד באנגלית. גנרל DITTMAR נכנע לאנגלים. מה עשה היינריך הימלר, הנבזה מכל חבורת הרצח    החומים האלה? הוא לא ירה לעצמו כדו ר לראשו הבלתי מכובד, כפי שאפשר היה לצפות. הפושעים האלה באמת אספסוף עלוב ומוג לב. הוא הציע לאנגיה ולאמריקה את כניעת גרמניה, אבל אפילו לא ענו לו. איפה מסתתר גבור כל הגבורים הזה? יש לו לפחות אומץ להתאבד?

 

יום ה', 3.5.1945

 

   הצופרים מיבבים, פעמוני הכסיות מצלצלות,  תותחים רועמים, יריות מרובים מהדהדים, אנשים מתחבקים ברחובות ובוכים מרוב שמחה-- ב ר ל י ן נפלה...

   העיר הזאת, שמטורף רצה לעשותה בירת העולם, שממנה יצאו מזה שנים פקודות הרצח ונהיתה אימת מיליונים, שהטילה את חתה, העיר הזאת הארורה, הסמלית, מונחת לרגלי מכניעיה. עיר-העל של אדם-העל מוכרחה הייתה להכנע, ואומרים, שהיטלר מת בה את מות הגבורים. ככה מודיע הרדיו הגרמני, או לפחות מה שנשאר ממנו. בינתיים העולם מקבל זאת הספקנות, כי לא נמצאה גופתו. אולי זאת רק תחבולה,  כדי להעלם ביתר קלות. כמעט כל הגנרלים הגרמנים שבויים, ומעשית המלחמה הסתימה. ברלין נפלה, אבל טשן מחזיקה באומץ.

   סוף סוף בכל זאת---- סוף סוף בכל זאת----.

 

יום ו', 4.5.1945

 

   טשן חופשיה......אחרי ברלין , כפי הצריך להיות.

 ההתנגדות הגרמנית הולכת ודועכת, כוחות בנות הברית התאחדו כבר במקומות רבים, ומתקדמים יחד. LUBEK, HAMBURG, KIEL ו-OLDENBURG נכנעו. פרג הוכרזה כעיר חופשית.

   ביום א' אסע עם  אילזה ל-BIELITZ ואנסה להגיע משם לטשן. אני מאד נרגשת....

 

TESCHEN, יום ג', 8.5.1945

 

   הגעתי למטרה..... בו-זמנית גם גרמניה נכנעה..... הדברים הזדמנו כל כך יפה יחד, שקרעו אותי משנתי צלצול פעמוני השלום (בקול חלוש, כי הגרמנים התיכו כמעט את כל הפעמונים) ורעם התותחים, וזאת בטשן, בלילה הראשון בו ישנתי שוב מתחת לגגי שלי, בין ארבעת הקירות שלי, על הספה הישנה האהובה עלי.... בכל זאת משהו לא נכשל לי, וחלומי התגשם. בית אבי עומד עדיין, אם גם קצת שרוט, ומצאתי אפילו את כל הרהיטים הישנים שלי. הייתה לי הזכות להעיף במו ידי את הגרמנים, שהסתלבטו במשך שש שנים בדירתי. היה זה  ספוק, שהגורל היה חיב לי.

   טשן הישנה החביבה שלי.... לא קלה הייתה לי הדרך אליך. 35 הק'מ, שנאלצנו ללכת הרגל מ-BIELITZ לא היו משעשעים. בשעה 6.00 בבוקר יצאנו לדרך, ורק בשעה 3.00 אחה'צ ראינו מרחוק, זעיר כמו צעצוע, את צריח הכנסיה האבנגלית. לא אמרתי עדיין כלום, ואילזה מאד קצרת ראיה. אז התקרבנו, וכאשר נשארו כ4- ק'מ אפשר היה להבחין בברור בעירה הקטנה, רובצת בנחת בעמק, ועליה ההרים הכחולים, כל כך התגעגעתי אליהם. עכשיו התישבנו מתחת לעצי הדובדבנים הפורחים ליד הכביש. אילזה אפילו הוציאה את המשקפיים שלה, ושכחה אותם אחר כך מרוב התלהבות, והשקפנו על גן העדן האבוד   שלנו,  שנמצא לנו מחדש. בסוף לקחה אותנו גם עגלה,  ונחתנו, "גבוה על סוס" בכיכר הטבעת הישנה שלנו. הפעמון על בית העיריה בדיוק הלם את השעה החמישית, והאזנו לצליל המוכר כל כך.  הכל היה ללא שנוי.   הבתים הישנים האפורים אולי נעשו עוד יותר ישנים ואפורים. בכיכר הטבעת מטיילות אותם יונים שמנים, יהירות כמו לפני שנתיים, הלילך פורח ונחוחו נודף בגנים הרבים, הכל ירוק בירוק, וה-OLSA הישנה מפכפכת חרישית.... מולדת...... בודאי יגידו בעוד כמה שבועות: טשן באמת עיירה קטנה, כל כך צרה,  כל כך משעממת. ברם, לא אשכח את היום הזה לעולם. אמנם, ליהודי אין מולדת,   לצערי נרגיש בזאת במהרה, אבל בכל זאת אדם לא יכול לצאת מעורו. אני אוהבת את העירה הקטנה הזאת, עם סמטאותיה המתפתלות, צרות ותלולות. גם אוהב אותה כשלא אהיה פה, וזה בטוח. אני אוהבת אותה בגלל הזכרונות העליזים מילדות ומנוער. בגלל בית בקברות, בו שוכבים הורי היקרים וסבא וסבתא. אני אוהב אותה, ותמיד אתגעגע אליה, לאן שרק ישא אותי גורלי.....

   חזרתי עכשיו הביתה, אבל האם אני מאושרת? מרוצה? יכולים להיות?

 ס ו  ף

 

חזרה לדף הבית