צ'ורטקוב
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
בחזרה לדף הבית  

זיכרונות מתקופת השואה של פרידה גייזלר לבית לבהרט
במכתב אל נכדתה עופרית

עפריתי יקרה שלי
השבוע קבלתי את מכתבך וכרגיל שמחתי מאד. את הרי יודעת היטב כמה אני מתגעגעת ודואגת לשלומכם. כמה אני רוצה להיות קרוב ולראות יום יום את התפתחותכם ולא פעם אולי לומר איזו מילה, לעוץ עצה ולשאול שאלה. כמובן שאני שמחה מאד שהנך מתקדמת יפה בלימודיך ופרק חיים זה וידיעת השפה האנגלית על בוריה (כמובן בנוסף לעברית תעזור לכם בלימודים הגבוהים. אני מתפללת לאלוהים ומבקשת יום יום שייתן לכם את התבונה לרצות ללמוד ולדעת לנצל בצורה נכונה את השכל והכישרונות שקבלתם כמתנת אל.

ומה שנוגע לספור השואה אנסה לספר לך, בתקווה שאדע להעביר בכתב את העיקר, כפי שאת יקירתי, תדעי להעביר את הנושא הלאה בצורה הנכונה. את הרי יודעת שהנושא כאוב ורגיש ונשאלת השאלה האם הדברים יובנו בצורה הנכונה כפי שכל ניצול שואה רוצה להעבירו.
קשה, קשה מאד להבין את האכזריות של האוכלוסייה המקומית שחיה אתנו דורות, בית ליד בית, וברגע אחד פנתה עורף ליהודים ולקחה חלק פעיל ברציחות, בהרג ובשנאה תהומית. קשה להבין כיצד עם גרמני שהיה עם תרבותי ידע להיגרר אחרי המפלצת- היטלר, ששמה לעצמה למטרה להשמיד מיסודו את העם היהודי ולעקרו עד היסוד.
אצלנו (בצ'ורטקוב) בסביבתי התחילו האסונות בשנת 1941 כאשר פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה וקלגסי הנאצים פלשו לאזורנו ומיד התחילה התקופה הקשה ליהודים. וזאת במיוחד בגלל שיתופה האכזרי של האוכלוסייה הפולנית והאוקראינית. עוד טרם כניסתם של הנאצים התחילה האוכלוסייה המקומית ברצח ובהרג והתעללות.
עם כניסתם של הנאצים נתנו מיד הוראות לאוכלוסייה היהודית:
היהודים נצטוו מיד לענוד סימני מגן דוד (טלאי על שרוול בגדיהם)
בתי הספר נסגרו בפני הילדים היהודים.
החנויות נסגרו בפני היהודים. מצרכי מזון כגון לחם נתנו בקיצוב.
כל יום, כל שבוע נתנה פקודה אכזרית מקודמתה.
גברים נלקחו למחנות עבודה, תחת השגחה של חיילים גרמנים, כמובן בליווי מכות אכזריות.
המצב החמיר משנה לשנה.
תוך שנה רוכזו כל היהודים ברובע יהודי משם קל היה יותר לענותם. כל זה בשנים 1941  עד  1942. בקיץ 1942 התחילו האקציות האכזריות, עת אספו את היהודים בכיכר העיר ותחת משמר כבד הובילו אותם בקרונות של בהמות למחנות ההשמדה -  משם לא חזרו עוד.
אני ומשפחתי חיינו בעיר ולסירוגין נלקחנו לכל סוגי עבודות. בחורף 1942 הייתי אני במחנה עבודה בתנאים קשים של חורף, קר מאד ועבודה מפרכת במטעי גומי. שנו בצריפים לא מוסקים, האוכל דל מאד, הפחד והמכות לוו כל שעות העבודה. כעבור 4 חודשים חזרתי הביתה. בבית היה עוני, הרבה אנשים חלו במחלת טיפוס. רבים מתו מתת תזונה וחסר בתרופות..
חדשים עברו, מידי כמה חדשים אקציות. מכל הסביבה אספו את היהודים והגלו אותם למחנות עבודה. מספר היהודים קטן מיום ליום.
הקשה והאכזרי היה קיץ 1943. החיסולים רבו, כל פעם התנכלויות, בריחות, הרג. אני ראיתי את הורי ואת אחותי הקטנה מיואשים ללא תקווה. רצינו לחיות , כל אחד מאתנו רצה להיות האחרון שבאחרונים אך הסיכויים היו קלושים. הסכנה ארבה מכל פינה. בסיון 1943 ראיתי שהסכנה גדלה מרגע לרגע. כל יום חסר אדם נוסף מבין חברותי. בייאושי הגדול החלטתי לנסות לברוח מהעיר. הייתה זו סכנה גדולה מפני שהגטו היה מוקף גרמנים. השמירה הייתה קפדנית. לא הייתה אפשרות לצאת מהגטו.
במאמץ רב הצלחתי לצאת עם אחותי מן הגטו. שיחדנו שוטר פולני (כמובן בכסף) שיוציא אותנו לעבודה ובדרך חכה אחיו עם עגלה רתומה לשני סוסים. מהר התחפשנו שתינו לילדי איכרים , ואחיו של השוטר לקח אותנו לעירה (סקאלה) בה חיו פעם סבי וסבתי.
נדמה היה לי "בפנטזיה גדולה" ששם בטח נינצל. אני הייתי מבקרת באותה עיירה לפחות פעמיים בשנה, ונדמה היה לי בדמיוני שאני מכירה שם כל חור, כל עליית גג, כל פינה, כל בית..
הגענו לעירה. ומה גדולה הייתה האכזבה כשראיתי מה נעשה? מי יסתיר אותנו?   למי באנו???    בעירה נותרו 20 יהודים שעבדו במחנה וגרמנים ועוד 30 יהודים שהסתתרו כל יום וכל לילה בעליות גג של בתים הרוסים, או בבונקרים שבנו להם במרתפים. באחד המרתפים האלה הסתתר דוד ישראל  (מפריז) אשתו- הדודה חנה ובתם הדסה (אני חושבת שאת זוכרת אותם כשבקרו אצלנו) הסתתרו בכפר אצל מכר שהבטיח תמורת כסף להציל אותם. הדוד ישראל כמובן עזר לנו. לקח אותי ואת אחותי למרתף, שם הסכנה הייתה עוד יותר גדולה. אחותי להתחילה לבכות שהיא רוצה לחזור להורים, אך כמובן שלא הייתה כל אפשרות.. בעיירתנו צ'ורטקוב כבר היה חיסול (של כל היהודים). אמי הצליחה בנס לצאת את העיר (עם אותו פולני שהעביר אותנו), וכך היגיעה גם אמא זיכרונה לברכה אלינו לסקאלה. את אבא לקחו הגרמנים בחיסול האחרון למחנה עבודה. לאן לא ידענו.
היינו שלושתנו אומללות במקום החדש, כי הסכנה הייתה גדולה בכל רגע. מה לאכול לא היה, לצאת לרחוב לחפש מחסה אי אפשר היה, מה גורלו של אבא, היכן הוא- לא ידענו והדאגה גדה מרגע לרגע. בקושי רב הצלחנו להשפיע על קרובת משפחה שלנו- אלמנה עם 2 ילדים שתרשה לנו להיכנס למרתף- מקום המסתור. לא מרוע לב היא סירבה, פשוט לא היה מקום. 16 איש הצטופפו במרתף על קרשי עץ, הזדחלו דרך אשנב שבנו בקיר, לא היה מקום, לא היה אוויר, לא היה אוכל. אחרי שידולים ותחנונים הצלחנו להיכנס בתנאי שנחפש לנו מסתור אחר, אך לא היה לנו לאן ללכת.
באחד הימים הקשים האלה נעלמה הקרובה הזו עם ילדיה. לא ידענו לאן היא הלכה. היא לא סיפרה לאיש את סודה, אך באותו יום הופיע הגוי שאצלו הייתה דודה חנה והדסה ואחרי תחנונים ובקשות הבטיח לנסוע למחנות עבודה לחפש את אבא. הוא ניסה במספר מחנות, מפני שלו בתור נוצרי הייתה גישה. כמה פעמים חזר ללא תוצאו, בסוף נודע לו שאבא נמצא במחנה עבודה 60 ק"מ מצ'ורטקוב. הוא לא נפגש עם אבא, אך עצם הידיעה על מקום הימצאו של אבא נתנה תקווה. אני רציתי לצאת ולהגיע לאותו מחנה למרות הסכנה הגדולה, אך אמא בכתה ולא הרשתה לי- ביודעה שזו דרך ממנה לא אחזור.
והנה בדרך נס, יום אחד הגיע גבר נוצרי מאותו מחנה שבו היה אבא. הוא היה נפח במקצועו. הוא הביא מכתב מאחת מחברותי, לבני משפחתה - ובו בקשה שהמשפחה תסכים לאסוף אותה מפני שהחיים במחנה בסכנה גדולה והמוות צפוי בכל רגע.  את הגבר שהביא את המכתב אני לא ראיתי, אך המכתב היה מונח ואני קראתי שהאיש היגיע מאותו המחנה שבו אבא שלי עבד ... את כותבת המכתב היכרתי היטב, אך מי הביא את המכתב? התחלתי לשאול  ... והנה הוסבר לי שבקצה העיר, ליד בית הקברות היהודי גרה משפחה נוצרית: אמא זקנה ובת רווקה, בת אחרת גרה בעיירה קרובה למחנה העבודה שבו עובד אבא שלי, וגם הבעל של אותה בת - עובד במחנה כנפח.
זו הדרך!!! צץ רעיון במוחי! אני חייבת להגיע לאותה אישה, שגיסה עובד כנפח נוצרי באותו מחנה. הוא עובד בשכר, ויש לו גישה חופשית לעובדים במחנה. אך כיצד להגיע לאותה אישה? הרי לצאת החוצה- סכנה! לדפוק על דלת של נוצרי גם זו סכנת מוות. במאמצים על עליונים הצלחתי להגיע לאותו בית. והנה קבלה אותי אישה נחמדה (
Muncia) מונצ'ה.
סיפרתי לה ששמעתי שיש לה גיס שעובד במחנה שבו עצור אבא שלי.יש לי בקשה גדולה התחננתי בפניה. סעי לאחותך ובקשי את גיסך שימצא במחנה את אבא שלי. מונצ'ה
(Muncia) הסכימה לנסוע ואפילו להעביר מכתב.
אולי ניצור קשר עם אבא- זו התקווה היחיד. ואכן, מונצ'ה נסעה, פנתה לגיסה. הוא חיפש ומצא בקושי רב את אבא. הוא אפילו הבטיח שינסה להוציא את אבא מן המחנה ויביא אותו אלינו. למעשה- לשם מה?  ראשית, שנהיה כולנו יחד, ואם למות- נמות יחד. אך הגורל רצה אחרת. הגיס הזה קבע עם אבא פגישה בחצר המחנה בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא הבטיח לשחד את אחד השומרים ולהוציא את אבא מן המחנה, אך לרוע המזל, בשעה 2 הקיפו הגרמנים את המחנה במפתיע והתחילו לירות בכולם. אבא שלי היה הקורבן הראשון. זהו התאריך של י"ז בתמוז, יום בו נותרנו בלי אבא.

יקירתי עפריתיל'ה , אני מפסיקה פה את הכתיבה ואתחיל סיפור חדש מאותו יום. פשוט אינני יודעת איך את תכיני את הסיפור, כמה סבלנות יהיה לקהל שלך לשמוע. אני פשוט רוצה מאד שהילדים שלי ידעו על משפחתי, שידעו שהייתה להם פעם משפחה נהדרת, מכובדת מאד, שכבוד גדול היה להשתייך אליה.
אמשיך בסיפור נפרד. אולי תספרי אי פעם סיפור כזה לילדיך, או נכדיך? מי יודע???

המשך-

חודש תמוז 1943. הקיץ הקשה והאכזרי ביותר.
החודש בו אחרי תלאות רבות הגענו לעיירה שבה חיו פעם סבי , סבתי ובני משפחתי. בקיץ 1943 העיירה הייתה כבר מרוקנת מיהודיה. רק קומץ קטן של כ- 20 איש עבד אצל הגרמנים ועוד קומץ של 20 איש הסתובב בין ההריסות, ישן בעליות גג או במרתפים שבהם הכינו להם מחבוא. חלק ברח מידי פעם ליער. אני אמא ואחותי הצלחנו בקושי רב לשכנע את בעלי המרתף להדחק שם. המרתף קטן, טחוב, על ה"רצפה" קרשים עליהם מצטופפים במשך הלילה 13-14 נפשות. ביום מנסים לצאת קצת לחצר פנימית לנשום קצת אויר. בסכנת נפשות יוצאים מידי פעם לקנות קצת אוכל: פרוסת לחם, קצת תפוחי אדמה, אותם מבשלים בהסתר על גבי גחלי עץ. רעב, פחד, פחד, פחד. לאן נלך? המוות אורב מכל פינה. אין כל סיכוי לצאת החוצה, והחגורה מתהדקת מרגע לרגע.
התחלנו לשדל את הנוצרי שאצלו מסתתרת הדודה חנה, שייקח גם אותנו. הוא אינו רוצה, מהסס, אולי ייתן לנו תשובה בעוד שבועיים, אולי הוא ינסה (כך הוא אומר) לבנות לנו מסתור ביער (כמובן תמורת תשלום) ויביא לנו קצת אוכל מידי פעם. לנו אין ברירה. מחכים למוות יום יום.
עברו 3 שבועות. תשובה לא קיבלנו. הצער על אובדן אבא והפחד התמידי אוכלים את הלב.
היגיע תשעה באב. בבוקר יצאנו מהמרתף לשאוף אויר. השעה בסביבות השעה תשע. והנה פתאום צעקו, צרחות יריות מהבית השכן. אנו לא יודעים מי הצועק, היכן, אבל הדבר הראשון נכנסים בבהלה למרתף וסוגרים את הפתח מבפנים כדי שלא יגיעו אלינו. הצלחנו להיכנס 16 איש- כולם.  שוכבים צפופים רועדים ומחכים. מי יודע מה קרה? את מי תפסו הפעם? באותו מצב ישבנו יום שלם, אחריו לילה, ושוב יום שלם בלי לצאת. על אוכל אין מה לדבר (את הצרכים עושים בדלי, הסרחון גדול)  בלילה למחרת אין ברירה, חייבים לצאת להביא קצת מים. בכל מקרה אנו צפויים לחנק או למוות מצמא.
אחד מאתנו יוצא לחצר לשאוף קצת מים. באותה חצר פנימית עומדת חבית גדולה צמודה למרזב. מי-הגשמים היורדים גם בקיץ ממלאים את החבית ואנו לוקחים משם מים, וכמובן מחלקים לכל אחד קצת. רק להרטיב את הפה, או אולי ללגום קצת מים. מסביב חושך, שקט. מנסים להשאיר את הפתח כדי שבקושי יכנס קצת אוויר. ושוב נכנסים ויושבים בצפיפות , בפחד.
למחרת, ז.א. אחרי שלוש יממות מגיע אלינו אחד היהודים שעבד אצל הגרמנים, הוא ידע על המסתור ובא לספר לנו. וזה סיפורו:
בבית הצמוד היו באותו יום 25 איש. 2 משפחות עם ילדים קטנים והשאר אנשים שיצאו כנראה מן היער, באו לחפש קצת אוכל, ומישהו מהנוצרים ראה אותם (למרות הזהירות הרבה) נכנסים לאותו בית. אוקראינים תושבי המקום הלשינו, שבבית הזה מסתתרים יהודים.
באו אנשי המשטרה האוקראינית ששיתפו פעולה עם הגרמנים והתחילו לירות בכולם. יהודי אחד ניסה לברוח לעלית הגג, אך הרוצח רץ אחריו ודקר אותו בסכין בתוך הארובה ביציאה לגג. הגופה הייתה מוטלת בחציה על הגג וחציה בתוך הארובה. הדם שטף את הגג ונזל דרך המרזב. זה היה ביום. ובלילה ירד גשם שטף את הגג ואת המרזב והמים המהולים בדם ירדו למרזב שלנו. באותו הלילה בו אנו שתינו מי-גשם, אנו שתינו למעשה, מי גשם מהולים בדם.  כל 25 איש נורו. אנשי המקום באו כמובן לשדוד, לעקור שיני זהב, לקחת רכוש, להוריד בגדי יהודים ואת ההרוגים הובילו בעגלות יד לבית העלמין היהודי. אך היות וקשה היה להעביר בבת אחת את כל 25 הגוויות חלקו לשתי ערמות. בערמה הראשונה הייתה בחורה כבת 19 שקבלה כדור בעין ובעצם האף. היא הייתה מעולפת, זבה דם, ערומה, אך בדרך לבית הקברות היא התאוששה, וכשזרקו הרוצחים את ערמת הגוויות, היא זחלה מבין הגוויות וכך פצועה, ערומה, ברחה בין המצבות.
למזלה איש לא עצר בעדה.
זה היה הסיפור של אותו יהודי שהיגיע אלינו.
כעת כמובן שאין אפשרות להישאר באותו מרתף. צריך לברוח מהר.  לאן?
באותו שבוע היגיע הגוי שהבטיח לקחת אותנו ליער. התחלנו לבקש, לבכות, להתחנן שייקח אותנו. שירחם עלינו. אחרי שכנועים הוא הסכים. מחרתיים בלילה הוא יבוא בחצות. תשלמו לי, אני מחכה לכם בלילה בדירה למעלה- כך אמר, אך במקום זה הוא בא עם עוד שני חברים רוצחים ורצח את אמי ואת אחותי צילה. לפני שירדנו לדירה בדרכים עקלקלות, צילה אמרה לי: אני כל כך מפחדת. אלה היו מילותיה האחרונות, ותכלת עיניה, כתכלת השמים מלוות אותי כל ימי חיי.
היינו באותה הדירה. חושך עלטה. ידעתי שהגוי צריך להגיע לקחת אותנו. והנה בחוץ קולות. התחלתי לצעוד מחדר לחדר, רציתי למצוא פתח לאיזה מחבוא, והנה הרוצח הקיף אותנו, ובמקום לקחת אותנו בא לרצוח. פתאום ראיתי דלת יציאה (הבית היה עם שתי יציאות כמו הבית שלי פה) פתחתי את הדלת וברחתי. רצתי כמה צעדים ונכנסתי לאיזה בית הרוס. שם שכבתי כל הלילה. אמא וצילה נשארו שם, אותם הרוצח הרג ושדד. אך אני לתומי לא ידעתי מי עשה זאת

נשארתי לבדי, ללא פרוטה, ללא בגד, יחפה. ידעתי שדודה חנה, דוד ישראל והדסה נמצאים אצל אותו גוי בבית אחרון בקצה הכפר.
חשבתי שהגוי לא הספיק לבוא.
בצר לי מאד, בחוסר ברירה, החלטתי ללכת אליהם. הסכנה מכל פינה, אך מה היה לי להפסיד. כוח הרצון לחיות הוא חייתי. אין ברירה. צריך לנסות הכול. החלטתי לצאת לדרך לאותו כפר ולהגיע לדוד ישראל ויהי מה.
עברתי את כל העיירה, עברתי שדות, הלכתי בצידי השבילים כדי לא להיתקל באיש. הלכתי יחפה, אינני יודעת כמה זמן. הגעתי לביתו של אותו הגוי. כמובן שלא ידעתי , שלפני יום הוא זה שרצח את אמי ואחותי. התחלתי להתחנן שאין לי לאן ללכת וביקשתי שייקח אותי וישמור עלי כמו על הדודים שלי. הוא נבהל מאד בראותו אותי. הוא השתכנע בסוף והסכים. עליתי לעלית הגג מעל לרפת, שם שכבו הדודה חנה, הדסה ודוד ישראל. קשה מבחינה הגיונית להבין את זה, הוא החזיק אותנו, שמר עלינו, נתן אוכל לא גרוע, ומצד שני את נמצאת בלא יודעין אצל רוצח.
הייתי אצלו מ 19 בחודש אב עד חודש תשרי בסוכות, אנחנו לא ידענו שהוא הצליח לקחת יהודים, לרצוח אותם ולשדוד את רכושם. באותו הזמן שאנו היינו בעלית הרפת, הוא החזיק בעלית הגג של ביתו אישה עם שני ילדים קטנים, אישה עשירה מאד שנתנה לו הרבה מאד כסף. יום אחד הוא החליט לרצוח אותה ואת ילדיה ולשדוד את כל רכושם. בחשאי הוציא אותה ואת הילדים בלילה לשדה, חתך אותם בסכינים וזרק את 3 הגוויות בשדה.
בסוכות, שהיא תקופת הקציר, יצאו בבוקר האיכרים לקצור את השדות, והנה מונחות 3 גוויות. האיכרים לא היו הצדיקים הגדולים, אך החליטו להודיע על כך למשטרה הגרמנית. המשטרה יצאה לשדה, השוטרים הגרמנים לקחו אתם 2 שוטרים אוקראינים וגם את אחד היהודים שעבד אצלם (זה היה אותו היהודי שספר לנו ב-ט' באב על השחיטה הגדולה) כדי לזהות את הגופות. היהודי זיהה את האישה ואת ילדיה. הוא גם ידע שהאישה הלכה להסתתר לאותו גוי, ומיד הבין הכול. ובינתיים, אנו ארבעתנו בעלית הרפת לא יודעים כלום. כעת צצה במוחו מחשבה. כיצד להציל אותנו. היהודי התחיל לשכנע את הגרמנים שאצל אותו הרוצח יש גם הרבה נשק והוא מתנקש בגרמנים.. הוא זמם כיצד לתפוס את הרוצח. הגרמנים שוכנעו שיש לו נשק והתחילו לחפש אותו. אך הוא הצליח לברוח מפני שחבורת הרוצחים (השוטרים האוקראינים) הייתה מודיעה לו מתי יבואו הגרמנים לחיפוש והוא היה מסתלק.
במוצאי שבת אחת אחרי שהיה חיפוש בביתו והוא ברח, החליט הרוצח שכנראה מישהו הלשין עליו לפני הגרמנים, והוא החליט שדוד ישראל חייב ללכת העירה ולהסביר שהוא שומר ודואג לנו ואין כל סיבה לשלוח אליו גרמנים לחפש אותו.
הוא קרא לדוד ישראל, ספר לו שהייתה אצלו אישה עם ילדים בעלית הגג והוא שמר עליהם, אבל לילה אחד בשעת חיפוש היא יצאה החוצה, הוא לא יודע מי רצח אותה. כעת מאשימים אותו, ושולחים אליו כל פעם גרמנים. "בוא תצא העירה"- הוא אמר לדוד ישראל, אני אלווה אותך ואתה תספר כמה אני שומר עליכם". לדוד ישראל לא הייתה ברירה. הוא ליווה אותו העיר, נפגש עם אותו יהודי שעבד אצל הגרמנים, אבל לתדהמתו הגדולה נודע לדוד ישראל שהאיש שאצלו אנו נמצאים הוא הרוצח- אין בכך כל ספק. אסור לו לחזור אליו. כעת כנראה תורנו, והימים ספורים. דוד ישראל נשאר תקוע בעיירה, התגלגל מעלית גג אחת למשנה, אך אלינו לא חזר.
אותו היהודי שגילה את הסוד החליט לשכנע את הגרמני שתמורת טבעת יהלום שהובטחה לו, שכדאי לו לארגן התנפלות על ביתו של הגוי, שם ימצא הרבה נשק. הוא סיפר לו גם בחשאי ששם נמצאת אישה עם שני ילדים אותה צריך להוציא. הוא רק לא גילה לו את מקום המסתור. הגרמני רצה את טבעת היהלום וארגן התנפלות. מובן שאנו לא ידענו כלום.
דודה חנה, הדסה ואני יושבות בעלית הרפת ומחכות שדוד ישראל יחזור. עברו יום יומיים ואנו תקועות לא זזות. כעבור שבוע , לפנות בוקר בסביבות השעה 4, התעוררנו לקול רעש גדול. צעקות, יריות, כדורים עפים ממש מעל ראשינו. נשמעות צעקות בגרמנית. אנו שומעות שהבית כולו מוקף בגרמנים. בכל הפינות שומעים צעקות, פקודות, הכדורים עפים מעל ראשינו.
אנו יושבות קפואות, לא זזות, נצמדות אחת לשנייה כאילו להגן על עצמנו. זו כנראה שעתנו האחרונה, כך חושבת כל אחת מאיתנו. אנו פוחדות להסתכל, להזיז אבר בגופנו.
הצעקות אינן מפסיקות, פקודות, רעש...
פתאום אנו שומעות קולות של גרמנים, רשרוש של אלומות הקש שעל ידנו. הם מתקרבים... זה הרגע האחרון. הגרמנים עלו, נשמע רשרוש של קש ממש על ידנו. הגרמנים מוצאים דלי עם ( חרא) "פה היו יהודים" אנו שומעות, אך הקולות מתרחקים, הם ירדו מן הסולם ולא מצאו אותנו, אך הם בחצר, הסכנה עוד לא עברה. מתחת למחבוא שלנו בחצר שומעים כל הזמן את נביחות הכלב, אך ברגע מסוים הם שחררו את הכלב ומבעד לסדק אנו שומעות שהגרמנים נמצאים ליד המלונה, ומסביבה  הם מזיזים בקתות קש, הופכים כל חפץ, הנה הם נוגעים בגג- זהו, הם הזיזו חבילה של קש בקצה הגג, זו החבילה שמבעדה חדר אויר למחבוא. הם גילו אותנו.
come here!  נשמעת פקודה, רדו!
באין ברירה אנו יורדות- כמובן למוות, אך ראו זה נס. בפתח הרפת עומדים 3 גרמנים ואחד מהם אומר: "אל תפחדו, אנו לא נעשה לכם כל רע" זה שקר, חולפת המחשבה, הם מנסים לרמות כדי להתעלל... אך הם באמת לא עשו לנו כל רע. בחצר חיילים. אנו נכנסות הביתה. בית מהומה גדולה, הכול הפוך. בשתי הפינות עומדים חיילים גרמנים עם רובים ושומרים על הגוי.
"הוא רוצח"- פונה אלינו הגרמני. "הוא רצח הרבה יהודים" "אתן רואות , כל הרכוש הזה הוא יהודי"  אנו עדיין לא מבינות מה מתרחש פה. היות והייתה זו שעה מוקדמת כשהתעוררתי- לא שמנו לב שהזמן עבר, עברו שלוש שעות ואני עומדת בחצר, רק קומבניזון לגופי. קחי לך איזו שמלה- זה הכול רכוש יהוד" אומר הגרמני. איני מבינה מה קורה כאן, אבל אני מוציאה מהערמה שבחצר איזו שמלת אישה ולובשת אותה כדי לא לעמוד חצי עירומה. אני רואה שמסביב לבית עומדים הרבה גויים, מסתכלים וצועקים: "הנה היהודים שהוא הסתיר- לכן אסרו אותו", כך צוחקים ושמחים הגויים, זו נקמתם של הגויים. הם שמחים שמצאו יהודים, בטח תכף יהרגו אותם, וגם אותו- את "המלאך- המציל". הם מדברים בקול.
אלינו פונה הגרמני ואומר: "לא כדאי לכן לעמוד פה, עלינה חזרה לעלית הגג, אנו עוד מעט נזוז. לא נוכל לקחת אתכם. כל משפחות הרוצחים במאסר, רק האישה הצעירה ברחה. אם ניקח אתכן נצטרך למסור אתכן לגסטפו. חבל, השארנה פה בעלית הגג, ובערב ברחנה- זו הייתה עצתו של הגרמני. קשה לתאר את הרגע הזה, קשה להבין מה מתחולל- האם להאמין. רק לפני כמה דקות הלכת למות והנה אנו חופשיות. קשה להאמין, אך אנו שלושתנו עולות שוב לעליה ברפת. אך לא די בכך. הגרמני עולה לראות איך התמקמנו, ומביא לנו תפוחים ולחם. "אתן בטח רעבות"  הוא אומר. ואנו אוכלות ואנו חיות!!!
"היא יתומה"- אומרת דודה חנה לגרמני, היא יחפה, "אולי תביא לה איזה סוג נעליים". והוא מביא. ושוב... "היא מסכנה"- אומרת דודה חנה, אנו נצטרך לברוח מפה בערב, אולי תמצא עבורה איזה מעיל בין כל הערמות" והוא מביא מעי... אוי אני צועקת וכמעט מתעלפת, הרי זה המעיל שלי שהשארתי בחדר, כשחיכיתי לגוי שיבוא לקחת אותנו , את אמא, צילה ואותי... יש לי סחרחורת, אני לא מבינה, בודקת וממששת... כיצד הגיע המעיל הזה לידיו?  לאט לאט אני מעכלת. הוא היה רוצח. הוא רצח את אמא וצילה באותו הלילה. אנו היינו חודש וחצי בידיו של רוצח. דודה חנה- הוא רוצח. אנו אצל רוצח- אני צועקת.. (בלחש, כדי שהשכנים לא ישמעו)
הגרמני חייב ללכת. הם כולם זזים. את שלהם הם עשו, הם תפסו את הרוצח, אסרו אותו ואת משפחתו, החרימו את כל המשק, את הפרות, את הסוסים, את הכול לקחו לגסטפו.
אנו שוב בעלית הרפת. את הסולם לקח הגרמני כדי שהשכנים לא יוכלו להגיע אלינו ויחשבו שגם אותנו אסרו. השעה 10 בוקר. אנו יושבות ומתחילות לעכל דברים. מה קרה פה? איך? מדוע הם לא הרגו אותנו? מה קורה פה. ומה הלאה? כיצד נגיע לעיירה? אין מה להפסיד. אנו יושבות כל היום ומחכות לחשכה. אנו מתלחשות , מנסות להבין דברים ולא מבינות...
ערב מחשיך. אנו מחליטות לצאת לדרך. צריך לקפוץ מגובה. אני זורקת מלמעלה כמה אלומות קש כדי לא לשבור רגל. אני קופצת ראשונה, אחרי קופצת הדסה, היא קטנה, רזה, לא קשה. שוב דודה חנה זורקת כמה אלומות קש וקופצת. אנו מנסות לפתוח את הדלת. הדלת לא נעולה. אנו יוצאות מחצר המשק ומתחילות לצעוד לאורך כל הכפר. מכל פינה אורבת סכנה, שמא משהו ייפגש אותנו.אך עברנו את כל הכפר, אנו כבר בדרך לעיירה. פה הסכנה עוד יותר גדולה, איננו יודעות מה השעה, הלב דופק, נדמה לי שבחוץ שומעים כל הלומת הלב, אך אנו עוברות את כל הדרך, ולא פוגשות איש.
נכנס לאיזה בית יהודי הרוס, קרוב למקום עבודתם של היהודים אצל הגרמנים, כדי שהדסה תוכל לצאת בבקר לחפש ולהיוודע מה עם דוד ישראל. הלילה עבר בשלום. בבוקר יוצאת הדסה, למקום בו עובדים יהודים אצל הגרמנים. היא פוגשת מכר. הוא נכנס אלינו. הוא יודע הכול. הוא מספר לנו על כל התכנית שאורגנה עם הגרמני, תמורת טבעת היהלום. היכן דוד ישראל? אנו שואלות? הוא מסתתר באיזה חור, אבל כולם בעיירה יודעים שגרמנים מצאו יהודים בכפר. דוד ישראל כנראה ישמע גם הוא ויבוא. אין ברירה, צריך לחכות, אבל לא פה בבית החזיתי, פה הסכנה גדולה, תצטרכו לעבור לבית אחר, לא ברחוב הראשי, אולי בקצה הרחוב כדי שלא יגלו אתכן.
אנו צייתניות מחכות כל היום, ועם חשכה עוברות לבית יהודי הרוס אחר באחת הסימטאות. חושך. אחרי יומיים כאלה אנחנו עייפות, נשכבות על הרצפה.
עפריתי! סבתא שלך "השלופרית" מיד נרדמת, אפילו על חצץ. דודה חנה אינה יכולה להירדם.
כמה זמן ישנתי אינני יודעת, אך פתאום, תוך שינה על הרצפה, הרגשתי את ידה של דודה חנה ממששת אותי בחשכה ומנסה להעיר "גילו אותנו" אומרת דודה חנה, "מישהו נמצא בדירה, קומי!"
אני מנסה בחשכה , לראות.
אכן, אני שומעת רשרוש, צעדים, דמות נכנסת, אנו יושבות על הרצפה, הדמות נכנסת לפתח החדר שלנו מגששת באפלה, מנסה לראות ויוצאת שוב לחדר השני, חוזר, עומד בפתח, מוציא גפרורים ומדליק סיגריה. הגפרור כבה והוא מנסה עם שלהבת הסיגריה להאיר את הרצפה.
דודה חנה בהיסטריה משמיעה קול: "מי שם?"
"דוד ישראל- זהו"  זהו רגע שאותו לא אשכח גם כשאעצום לעד את עיני.
דוד ישראל מתיישב על ידינו על הרצפה ומספר לנו הכול. כיצד גילה שהיינו אצל הרוצח, כיצד ניסה להוציא אותנו, כיצד ניסה בעזרתו של אחד העובדים ליצור קשר עם הגרמני וליזום התנפלות על הבית בלי שיתוף האוקראינים- חבריו הרוצחים. המבצע הצליח. תודה לאל אנחנו ביחד.
דוד ישראל מספר לנו שיש ידיעות שסוף המלחמה קרוב, שכוחות הרוסים כבשו את העיר קייב מידי הגרמנים. בעוד חודש, כך אומרים- יהי סוף המלחמה.
אך הבעיה הקשה ביותר- לאן ללכת כעת? גם לדוד ישראל אין לאן ללכת. לי אין לא כסף, לא מסתור, מה אעשה?. אנו יושבים כל הלילה על הרצפה, משוחחים, מתייעצים והנה בייאושי הגדול נזכרתי באותה האישה הפולנייה שהעבירה מכתב לאבא, היא הייתה כה טובה. אולי אנסה להגיע אליה, אך כיצד? היא גרה ליד בית הקברות היהודי, אינני זוכרת באיזה בית, הרי אי- אפשר להיכנס לסתם בית, מכל בית אורבת סכנת מות.  אך הנה רעיון חדש. אחיה של אותה אישה גר במרכז העיר. אנסה לגשת אליו ואבקש. מה יש לי להפסיד?
בערב, בחשכה, (בעיירה אין חשמל) אני הולכת לאח. דופקת בדלת. פותח את הדלת האח של מונצ'ה. הוא מכיר אותי מיד. גברת הוא אומר לי- איפה אמא, איפה אחותך?  אני לבד , אדון ינק, אני עונה לו. "אמי ואחותי נהרגו, אני לבד". הוא השתתק לרגע ואמר: " אם כן, תישארי אצלנו" אך באותו הרגע מתערבת אשתו. "אני לא מסכימה" היא צועקת "אצלי אין מקום ליהודים, אני פוחדת, סוף פסוק".
ינק מוציא אותי החוצה ואומר:
"את הרי רואה שאשתי מרשעת, לכי חפשי מקום לעוד לילה, מחר בבוקר אני אלך אל אחותי ואבקש, אולי היא תיקח אותך. חזרי מחר בערב".
אני חוזרת לדוד ולדודה ומספרת להם.
אנו יושבים כל הלילה ועוד יום. אחד היהודים מביא לנו כמה פרוסות לחם, מתחלק במנתו שקיבל בעבודה.
בערב, עם חשכה, אני הולכת לינק (האח של מונצ'ה) אצלו אני פוגשת אחיינית של אשתו, המכירה אותי מהבית. היא מספרת לינק ואשתו על משפחתי הטובה מהבית, אותה היא הכירה. אני עצבנית, מחכה שהאישה תלך. ינק לוקח אותי ואנחנו יוצאים בדרך למונצ'ה.
עוברים את כל הרחוב הראשי, מדברים פולנית, מנסים להתלוצץ, כדי שהעוברים ושבים לא יחשדו שינק הולך עם יהודיה. אנו מגיעים לביתה של מונצ'ה. ינק דופק בדלת- מונצ'ה יוצאת, נגשת אלי מחבקת ומנשקת אותי ואומרת:
"אל תדאגי, את תהיי אצלי. אבל... את תהיי בחדר. במטבח שוכבת אמי הזקנה. אסור לה לדעת". טוב- מה יש לי להפסיד. אני נכנסת לחדרון. מוצ'ה מביאה לי לחם, שתייה, קערה עם מים חמים. אני מתרחצת. מונצ'ה מציעה לי מיטה נקייה על ספת עור. האם זה חלום? הייתכן?
אבל אדם מתרגל לטוב מהר מאד. אני שוכבת ומנסה לשחזר שוב הכול. אני חיה, אני נמצאת אצל איזה מלאך. נס!!!  איזה צירוף מקרים. כיצד התגלגלו הדברים. רק שהטוב הזה לא יגמר!!!
הרי אין לי שום דבר. אין לי שום דבר לתת למונצ'ה. אני יודעת שעבור מסתור כזה משלמים הון, ואני- ללא פרוטה, חסרת כל. אבל שוב, מה יש לי להפסיד, טוב, כל רגע טוב. קשה לספר ולתאר את הנס שקרה לי, קשה לתאר את מערכת היחסים שנרקמה בינינו. מונצ'ה אהבה אותי כאהבת אם. הרי בסך הכול דיברתי אתה פעמיים בחיים, היא לא הכירה אותי, והנה היא אוהבת אותי כאהוב אם את בתה. היא מוכנה לסכן את חייה, ממש, פשוטו כמשמעו.  אם יגלו אותי היא צפויה לעונש מות. בזכות מה ז
כיתי ליחס זה, לאהבה זו, למסירות זו? אינני יודעת...
גם היום כשאני כבר אמא, וסבתא לנכדים יקרים ואהובים, אותם גדלתי, אינני יודעת אם אוכל להתחרות באהבתה של מונצ'ה, כי היא ממש סיכנה את חייה: יש לי בעיה, שאיש לא יגלה אותי מבחוץ, וגם אמא שלה שלא  תגלה אותי, מונצ'ה רוקה כבת 40. היכן למדה לאהוב נערה יהודיה, אותה לא הכירה. היא דתייה, מתפללת, הולכת לכנסיה הנוצרית כל יום ראשון. כשהיא הולכת לכנסיה אני סוגרת את דלת חדרי מבפנים, כדי שאמא שלה לא תגלה אותי. אני יושבת על הספה ומציצה החוצה כדי לראות אם מישהו מתקרב לבית. במקרה שאני רואה את מישהו מתקרב, אני מסתתרת מתחת למיטה או נכנסת לארון. (צחוק, תמימות, סכנה, אבל אין ברירה).
בתה של מונצ'ה בית דל. אין לה כל רכוש, יש לה עז ו-5 תרנגולות. היא מתחלקת בפת לחמה האחרונה. בערב היא יושבת לידי ומספרת לי סיפורים על משפחתה, ואני בימים הראשונים מנסה לספר לה על עצמי ומשפחתי.
ביום ראשון, כפי שכבר כתבתי, היא הולכת לכנסיה- ואני- בחדר. והנה אמא שלה התחילה לחשוד בה שיש לה משהו בחדר. הרי היא בודדה. מדוע היא התחילה להסתובב לעיתים כה קרובות ולהכנס לחדר. (אולי יש לה שם גבר- אמא סקרנית). כשמונצ'ה יצאה ירדה אמה מן המיטה ורוצה להכנס לחדר. הדלת סגורה. החשד עוד יותר גדול. מונצ'ה חוזרת מהכנסייה ואמה שואלת אותה מדוע היא נועלת בפניה את החדר. "רציתי לקחת קצת פירות מהחדר, ואת - בתי, סוגרת לפני!!
"לא נכון, אמא" עונה מונצ'ה, הנה הדלת פתוחה. כמובן. אני ראיתי את מונצ'ה חוזרת ופתחתי את הדלת. אמה לא נרגעה, היא שומרת זאת בליבה. כעבור שבוע, ביום ראשון, כאשר מונצ'ה יצאה לכנסיה, ואני לא הספקתי לנעול את הדלת, ירדה שוב אמה הזקנה וכמובן גילתה אותי על הספה. "בוקר טוב" אמרתי "אני באתי פה לבתך"   "טוב, טוב, תשכבי" הייתה התשובה. ובכן "השד לא כל כך איום - חשבתי בליבי. חכיתי לשובה של מונצ'ה בפחד רב.
מונצ'ה חזרה. רק פתחה את הדלת ונכנסה למטבח והנה התחילה האם: "מי הבחורה בחדר?" שאלה. מונצ'ה ניסתה לספר "לפברק" ספור, שזו נערה פולניה שנלקחה למחנה עבודה בגרמניה - וברחה. אמה לא השתכנעה. היא באמת חשבה כך ברגע הראשון, כשראתה אותי, אבל כששמעה את קולי - ידעה שזו לא ההיא, אלא זו נערה יהודיה, ומיד נפתח מאבק שנמשך כל היום.
"אני יודעת שזו יהודיה, ואני לא רוצה אותה, את מסכנת את חיינו, פה יהרגו אותה, בפתח הזה, את תכתימי את שמנו הטוב, את שם משפחתנו, גם אותנו יהרגו- רק בגללך! אני לא מסכימה!!!"
מונצ'ה ניסתה במשך כל היום (כמובן בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו) לשכנע את אמה לא לגרש אותי. היא סיפרה לה שמוצאי ממשפחה מכובדת מאד וחבל מאד שממשפחה כזו לא יישאר זכר, היא הזכירה לה את צואתו של ישו הנוצרי לעזור לנדכאים, היא ניסתה להסביר לה שאם יהרגו אותי יישאר מצפונה לא נקי. כל אלה לא עזרו. בסוף הערב, כשכמעט כלו כל הקיצין אמרה מונצ'ה, למעשה, למה אני צריכה לריב עם אמא. הבן היחיד ינק, הביא אותי, שהוא יקח אותי אליו.
הזקנה עשתה "חושבים" והגיעה למסקנה שהרי ברור כשמש שאותי יהרגו, על כך אין ספק, אבל אם ימצאו אותי אצל ינק- הרי יהרגו גם את נכדיה, וזה מחיר מידי יקר. אם כך, אז שיהרגו אותה פה! ובזה תם הויכוח שנמשך כל היום. במשך היום מונצ'ה נכנסה לחדר להביא לי אוכל, שפתי קפוצות, חיוורת, אך לא אמרתי מילה. אני שמעתי מבעד לדלת את כל השיחה שהסתימה בניצחוני. כך הוחלט שאני אשאר ולא אגורש. עתה התחילה תקופה חדשה, אולי יחסית הרגועה ביותר, אבל בכל זאת מלאה מתחים. לשבת בחדר, לישון על הספה, לאכול כמו בן-אדם אולי לא לשובע, אבל לא בדוחק, והעיקר רגש האהבה והמסירות של מונצ'ה. היום כשאני סבתא האוהבת את נכדיה בכל נימי נפשי, קשה לי להבין מאין נבע רגש של אהבה כה חזק. רגש הכרוך בסכנת חיים מתמדת בכל רגע. מסביב, רק במרחק כמה מטרים, בחצרות צמודות גרו שכנים, שונאי ישראל שסכנה להראות להם ולו בשמץ של סימן שבבית קטן זה יושבת יהודיה...
אחד השכנים הקרובים מסר לידי האוקראינים 12 איש להורג. אסור להראות למונצ'ה את הדאגה. השאלה התמידית: ומה יהיה אם יגלו אותי, כיצד להסתתר כדי שאיש לא יכנס במפתיע לבית. האם המסתור בארון או מתחת למיטה הוא מסתור?
מונצ'ה יושבת איתי בערבים בחשכה ואנו משוחחות. היא מספרת לי אודות משפחתה, מתעניינת במשפחתי שאבדה. בערב, כשבועיים אחרי בואי, באחד הערבים, בישבנו בחושך, היא מספרת לי כבדרך אגב, שהלילה היא חלמה חלום ובו פגשה משפחה יהודית שבקשה אותה מאד להסתיר אותם. "מה דעתך"?- היא שואלת אותי, "מה הייתי צריכה לעשות אילו באמת פגשתי אותם, והם היו מבקשים זאת ממני, האם עלי לקבלם?" "כמובן" - הייתה תשובתי, מבלי לשאול שאלות שניקרו במוחי. למה לא! אני לא שואלת היכן היא תאכסן אותם- הרי אני יודעת שמשפחה זו כבר מזמן נהרגה ולכן- מה השאלה?
למחרת בערב, שוב ספור, שוב חלום על יהודים שבקשו מקלט. "מה דעתך" - ושוב התשובה: "למה לא". ואז בא הגילוי החדש. "את יודעת" אומרת לי מונצ'ה, אם את מסכימה שאני אקבל לביתי עוד יהודים, אספר לך: אצלי בעלית הגג פה למעלה יושבת בחורה יהודיה. היא ברחה מגיא ההריגה ב-ט' באב ונכנסה אלי בלילה למרתף בחצר לפני 3 חודשים, פצועה, זבה דם, עיוורת בעינה. מה הייתי צריכה לעשות? - היא שואלת אותי. אספתי אותה והעלתי אותה לגג. אמא לא יודעת ואסור לה לדעת, ליד הכירה במטבח עומד סולם, עולה לעליה. וכך אני מעלה לה אוכל ישר מן הכירה. אתמול סיפרתי לה עליך, והיא מאד רוצה להכיר אותך.

מחר אומר לאמא שאני רוצה לנקות את החדר, לכן את תעלי אליה.
לא הייתי המומה לגמרי, מפני שבאותו ט' באב שמעתי על אותה בחורה שברחה מבית הקברות (מערמת הגוויות) לאישה פולניה, אני רק לא שאלתי לא את מונצ'ה ולא את אחיה כשבאתי אליו.
העמדתי פני משתוממת וכמובן שהסכמתי לעלות למחרת לעלית הגג.
בעליה ישבה הבחורה הפצועה, לא הכרנו עד עתה, אבל מיד הגורל המשותף קשר בינינו. ספרנו אחת לשנייה את הקורות אותנו במשך אותם 3 חודשים. לכל אחת מאתנו היה סיפור מלא חרדה, והחרדה לבאות. שמה היה ינטל. היא חשבה שאני עשירה, ונותנת הרבה כסף למונצ'ה, ולה מסכנה אין כלום, ומיד הפחד שאולי יזרקו אותה. הרגעתי אותה שגם לי אין כלום וגורל משותף כעת לשתינו. ההבדל שהיא תשב לעת עתה בעליה ואני אשב בחדר. מי יודע איפה יותר בטוח. הרי לא מדובר על נוחיות. העיקר הסכנה והרצון העז להישאר בחיים. בערב ירדתי בסולם לחדר, עברתי את המטבח, אמרתי שלום לאמא הזקנה ולתדהמתי היא ברכה אותי ואמרה: פרידיזיו, אילו ידעת כמה אני מתפללת לישו ומבקשת שתישארי אצלנו בחיים!  פזמון חדש!!!  כעת הכול כבר  גלוי וידוע, אין סודות. רק הפחד, דאגה והמחשבות... הכל מחדש. כל המאורעות, כל הפחדים, ובסל הכול אני יחידה בעולם מכל המשפחה. בלי אבא, אמא, בלי אחות. לשם מה חיים, לשם מה המאבק הקשה. אבל פחד בפני המוות והרצון המטורף להישאר בחיים! לא למות, לא להיהרג, לא ליפול בידי החיות האכזריות, להישאר בחיים, כדי לספר לדורות הבאים מה היה, מה קרה, כיצד הושמדה היהדות בצורה האכזרית ביותר. רצון עז לחיות.   כוח הישרדות - קוראים לזה היום.
הימים עוברים, כל יום שעובר מקרב את הישועה. מונצ'ה הולכת בימי ראשון לכנסיה, חוזרת ומספרת שהנאצים נסוגים, שכוחות ברית - המועצות מנצחים ומתקרבים לאזורנו. יום הישועה לא רחוק. צריך מזל גדול לא להגלות.
השכנים נכנסים מידי פעם למונצ'ה ומנסים לספור את היהודים שעוד לא נהרגו. כל יום שומעים על איזה יהודי שיצא מחור, מיער, ממסתור והתגלה ונהרג... החורף בא, תחילה גשמים וקור. בבית קר. אני יושבת במעיל. יושבת וסורגת. כעת יש בעיה. בקור הזה ינטל בעליה עלולה להצטנן, להשתעל ולהתגלות על ידי השכנים. זו סכנה גדולה. מונצ'ה מחליטה להוריד אותה מן העלייה ולהכניס אותה לחדר, מבלי שאמא תדע על כך. איך היא עשתה זאת, אינני יודעת. אולי כשאמא נרדמה היא הורידה אותה בסולם מבחוץ והכניסה אותה לחדר. אמא לא גילתה. כעת אנחנו שתינו בחדר. צריך לתת אוכל לשתי נפשות, המסוגלות לאכול ולבלוע הר.
סכנה לאפות הרבה לחם כדי שהשכנים לא ישאלו למה כל כך הרבה לחם? התירוץ הוא, מספרת מונצ'ה, שאחיה בקש אותה לעזור לגיסתה ולאפות לה לחם. הכל מסוכן. מונצ'ה עצמה אישה ענייה. מאין לקחה כסף לפרנס עוד שתי נפשות - זאת אינני יודעת עד היום. מובן שהאוכל דל מאד. במשך השבוע לחם מרוח בריבה, תוצרת עצמית מפרי גנה. בצהריים כפתאות מקמח כהה עם קצת חלב רזה, אבל זה טוב, טוב מאד, מצוין. מי ישווה לנו.
אנחנו שתינו לנות במיטה אחת. מתכסות ב- 1000 סמרטוטים, מפני שאין במה להסיק את החדר. במשך כל היום יושבת אחת מאיתנו ליד החלון. מסירים את השלג כדי לראות אם מתקרב מישהו לבית.
והנה , באחד הבקרים, בשעה מוקדמת מאד, בחוץ עוד חשוך. מונצ'ה יצאה לחלוב את העז ולתת קצת גרעינים לתרנגולות. אנו שתינו במיטה, פתאום אני שומעת איזה קול של גבר עומד על יד המיטה, ממש למרגלותינו. הוא מברך את מונצ'ה בברכה המסורתית "יברכך ישו- גב' אוהרינסקה " הוא אומר פעם ופעמיים. אני מתעוררת, אבל עושה את עצמי כישנה ולא זזה. מתחת לשמיכה נותנת צביטה לינטל כדי שלא תזוז, לא תרים את ראשה כדי שלא יזהו אותנו.
מהמטבח אני שומעת את קולה של הזקנה קוראה: "ינק , ינק", הגבר יוצא מהחדר למטבח ואומר לזקנה: "את יודעת גב' אוהרינסקה, היום אצלנו יום חג שבו סגולה לברך בבוקר מוקדם את הרוקות, רציתי לברך את מונצ'ה, זו סגולה שהיא תתחתן השנה. ברכתי אותה, והיא לא עונה".
באותה דקה נכנסת מונצ'ה מבחוץ, הוא שוב מספר לה את הסיפור. אבל כיצד הוא לא ראה אותנו? אילו היה רואה את ינטל, היה מיד מזהה אותה, מפני שהוא היה בין השודדים כשהיא נפצעה ושכבה בין הגופות בבית הקברות. שכנים סיפרו שהוא ניסה לעקור שן הזהב שהייתה בפיה. איזה מזל. איך קרה, הרי הוא עמד ממש על יד המטה. האם הוכה בסנוורים? אי אפשר להבין! אי אפשר להאמין. שרק לא יחשוד! שלא ישאל את מונצ'ה מי אצלה בחדר. הפלא ופלא. הוא לא שאל, לא חשד. לא גילה... נס!  נס משמיים!!!
החורף בעיצומו, קר, שלג.  הימים זוחלים, או אולי אנו כבר חסרי סבלנות. הפחד מורט את העצבים. כל יום הוא שנה... לפעמים בלילה שומעים יריות של תותחים, סימן שהחזית מתקרבת, שהכוחות הרוסים מתקרבים, אך מי יכול לסבול ולשאת את העול הכבד הזה. ככל שמתקרבת , הגאולה, השחרור, מרגישים יותר ויותר את גודל האסון.
בדצמבר, חג כריסטמס, מונצ'ה חוגגת אתנו, מכינה דברים טובים ומאחלת של"פסחא" שלהם ושלנו נהיה כבר חופשיים. עובר ינואר, פברואר 1944. הדי התותחים הכבדים מגיעים יותר ויותר.
סוף סוף מרץ.
השכנות באות למונצ'ה לספר בסוד על התקרבות הרוסים. "צריכים לחפש את כל היהודים (לעג לרש) שעוד נשארו כשהרוסים יגיעו הם יתחשבנו אתנו ויהרגו אותנו".  צמאי הדם לא שבעו דם יהודי. הם יוצאים ליערות לחפש יהודים שהסתתרו ביער ויצאו בבוקר לחפש מזון.
הימים זוחלים, השעות מתמשכות...
כבר תחילת אפריל.
הגרמנים נסוגים. כוחות הצבא הרוסי נכנעים.
מן היער, מכוכים ובורות יוצאים מתי מעט יהודים, קפואים, רעבים, תשושים, בודדים. מתאספים בעירה. מתנשקים. ורואים מי נשאר, מה גודל האסון, מה גדול החורבן, מה גדולה האבדה, איזה טעם יש לחיים לבודדים , הן מבוגרים שאבדו נשים וילדים או בעלים, אמהות. שכולות ויתומים ויתומות שבאצבעות ידיים תספרם...
אך צו החיים לחיות ולהמשיך.
אנו המעטים נותרנו כדי לחיות... ולספר! ולא לשכוח!
אותו יום ראשון בו נכנסו הרוסים יצאתי ממונצ'ה, לא נפרדתי, מונצ'ה הייתה בשבילי יותר מאמא, ביתה היה יותר מבית הורי, כי היא לא הייתה חייבת לעשות מה שעשתה. היא זאת שבזכותה נשארתי יחידה מכל משפחתי.

כפי שידוע לך, עפריתי, הקשר בינינו קיים עד היום. לה למעשה מגיעה התודה על כך שיש לכן סבתא.
בזכותך, עפריתי התיישבתי (ב-4 הפסקות) להעלות את זיכרונותי . אינני יודעת כמה תביני, כמה תרצי לקרא.
אבל, יהיה זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי אי פעם. שמרי על מכתב זה, כדי שאי פעם תוכלי לספר לדורות.
כעת יש לי ילדים ונכדים נהדרים, הם כה רחוק ונפשי יוצאת כל יום מחדש לראות אותם. אני מתגעגעת לצחוק ולפטפוט.
כעת בהתקרב חנוכה אני חסרה אתכם, את החיסרון אני מרגישה כל רגע, אך נקווה שאתם בארץ החמה מבלים טוב ועוד מעט שוב נפגש. הניר הקר הזה אינו יודע לקלוט ולבטא את כל המחשבות והרגשות
תבלו יפה. הרבה נשיקות לכולם
וחג חנוכה שמח שלכם סבתא האוהבת.

נ.ב. לפני שנתיים פגשתי אחרי שנים את ינטל ואת משפחתה. שכשאלתי אותה, האם ספרה את קורות חייה לילדים היא ענתה לי: "לא! הם בלו הכי לא יבינו זאת".
היא מתה לפני שנה וחצי, ולילדים לא סיפרה.
היום סיימתי את מכתבי, היה לי קשה מאד  להעלות את כל זיכרונותי על הניר הקר. אך אם גם רק קטעים בודדים ישמרו- הרי בזה השגתי הכול.
אני אוהבת אתכם
נפשי יוצאת לראותכם הרבה הרבה
נשיקות וחג חנוכה שמח.
השבוע מלאו לי 65
אני את שלי קבלתי
אתם- אושרי


נמסר ע"י בנותייה זהבה פלניצקי  מקרית-חיים ואטי חצקלביץ מזכרון יעקב