צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית

זיכרונות שמעון פיירברג   Shimon Feuerberg

נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב ב.  13.1.1933  להורי יטי וזליג פיירברג.
אבי נולד ב-1896 ואמי ילידת 1900. לאבי הייתה חנות מכולת וגלנטריה בצ'ורטקוב, בין באי החנות היו עובדי הרכבת ועובדי עירייה. יחסיו עם הקליינטים היהודים והגויים היו טובים. הוא היה מאפשר להם לקנות בהקפה והם היו משלמים בסוף החודש.  גרנו בבית בעל שתי קומות יחד עם סבתי חנה אם אבי. הבניין ממוקם ברחוב רינק מול הבזאר. אנחנו גרנו בקומה הראשונה שבחזיתו הייתה החנות והקומה העליונה הושכרה.
עד גיל  6 עברה עלי ילדות שלווה ללא חוויות שליליות. זה היה נכון עד 1939 עד כניסת הסובייטים לעיר. בשנת 1939 כשנכנסו הסובייטים לעיר הם עשו שטיפת מוח לנוער ולמקומיים נגד העשירים המנצלים את העם. בדרכון של אבי חתמו את המספר 49 שהגדיר אותו כבעל עסק, תושב לא רצוי בחברה סוציאליסטית. אבי לא היה היחיד. כשנכנסו הרוסים נפסק המסחר והסוחרים היהודים חששו לגורלם ונאלצו לעזוב את העיר כדי שלא יציקו להם.  בתי הספר פעלו כרגיל  עד כניסת 

הגרמנים ב- 1941. בדרך כלל בימי שישי לא נשארו ללון בבית משום שידענו שבליל שבת תופסים אנשים ושולחים לסיביר.

מימין לשמאל: ישראל ושמעון פיירברג

בתקופה זו היו בצ'ורטקוב כ-  10,000 יהודים מתוך 25,000 שחיו בעיר, חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים. בתקופה זו בנו הורי בית נוסף בעיר בן שלוש קומות , בית  מודרני. אמי הייתה עסוקה מאד בבניה. היא הכינה מראש  מטבעות זהב כדי לממן את עלות הבנייה, כי מטבע פולני היה מסוכן להחזיק בגלל הפיחות התמידי. ואני חושב ושואל את עצמי: " אולי במקום הבניין, שעומד בעיר עד עכשיו היינו צריכים לנצל את הכסף כדי לעזוב בזמן, כמו שעשו שאר בני משפחתנו?"
בשנת 1941, כשהייתי בן שמונה נכנסו הגרמנים לעיר ומיד עם בואם הרגשנו את השנאה הגדולה כלפי היהודים. האוקראינים שעד אז הפגינו יחסי שכנות טובה, פחות או יותר, שינו את עורם והפכו למשתפי פעולה ועושי דברם של הגרמנים.
אחי ישראל בנה מסתור במרתף, מתחת לחדר השינה של ההורים שלי. הפתח ברצפה היה מתחת לתנור החימום שם היה מין מגש, שכיסה את הפתח ששימש ככניסה סודית ונסתרת ושם הסתתרנו באקציה הראשונה באוגוסט 1942. במסתור הזה הצטופפנו 43 איש, רובם פליטים שהגיעו מפולין המערבית, הונגריה ומוינה. הם גרו בבנין אתנו. בבנין אתנו היה זוג צעיר עם תינוק שלא נכנסו אתנו למחבוא בזמן האקציה, מחשש שבכיו של התינוק יסגיר את כול ארבעים ושלושה המסתתרים במחבוא.
אחרי חצות, כשאנחנו כבר הסתתרנו במסתור שלנו, שמענו צעדים שבאו מכיוון הדירה שלנו, מעלינו... שמענו רעשים, זכוכית נשברת, רעש של רהיטים נופלים. דאגה ופחד אימים השתלטו עלי, ממש פחדתי לנשום, שמא יכולים לשמוע אותנו המשטרה האוקראינית או הגסטפו שמסתובבים מעלה. ואני בן 8.
 למחרת האקציה, כשנהיה שקט והכול נרגע, התחלנו לצאת לאט ובשקט כדי לראות מה קרה בלילה הקודם. את הזוג הצעיר עם תינוקם לקחו באותו הלילה ויותר לא חזרו.
אוקראינים שהיו שכנינו עד לא מזמן, היו מלשינים לגרמנים היכן הסתתרו  יהודים. הגרמנים באדיבות האוקראינים תפסו יהודים. את הצעירים שלחו למחנות עבודה בסביבה ואת האחרים שלחו למחנה השמדה בלזץ.
בצ'ורטקוב הקימו גטו באפריל 1942. נאלצנו לעזוב את ביתנו ועברנו לגטו, שם היינו עד תחילת 1943. הסתדרנו עם אוכל בסיסי שהיה מצומצם מאד. לאבי היה אישור עבודה וזה אפשר לו חופש מסוים לצאת מהגטו ולעבודה ובדרך לדאוג לנו לקצת אוכל.
יום אחד, תפסו את אחי ישראל ולקחו אותו לבית-הסוהר שם היה שישה שבועות וכשחזר סיפר כיצד מענים ומתעללים ביהודים ואת כול שאר הזוועות. באופן לא מוסבר, כביכול, הוא שוחרר ערב האקציה השנייה. אמי שמעה, שעומדת להתרחש אקציה תפסה בידי, יצאנו מהבניין שבו היינו בגטו והתחילה לרוץ אתי לבית-עץ קטן ונטוש, שהיה שייך לצלם. המקום לא היה רחוק ממקום מגורנו. אבי היה בעבודה מחוץ לגטו. 
עלינו לגג המבנה וכיסינו עצמנו בלוח עץ גדול כ- 20 ס"מ רוחבו, שהיה מונח בקצה גגו של הצריף. המחסה היה אולי מטר על שלושים ס"מ במקום הגבוה. שכבנו שם בלי לזוז. כעבור כ-עשרים דקות שמענו שמישהו מתקרב, מטפס על הסולם בדרך לעלית הגג, למקום בו הסתתרנו וצועק באידיש: תצאו! תצאו! אני רואה אתכם!" לא העזנו אפילו לנשום באותו זמן.... הוא חיכה כמה דקות שום דבר לא זז,  היה שקט והוא הסתלק. זה היה איש יודנראט. 
ככה ניצלנו באקציה השנייה.
היחסים בין היהודים בגטו והיודנראט היו קשים מאד. ראש היודנראט היה ד"ר עבנר, יהודי נוקשה מאד שהיה מבצע את פקודות הגסטפו ביעילות. היודנראט היה מוסר לגסטפו שמות של יהודים ואותם היו אנשי היודנראט מוציאים מהבתים. חלקם נשלחו למחנות עבודה וחלקם למחנה השמדה בלזץ.  דודי, מרדכי שטרן, נשלח למחנה עבודה ינובסקה בלבוב ושם נרצח.
גם האינטליגנציה של העיר: רופאים, עורכי דין, מורים, נאספו שמית על ידי היודנראט, הובלו לבית הסוהר ולמחרת הועברו במשאיות לבורות ירי ביער צ'רני-לס בפאתי צ'ורטקוב ושם נורו.
 

החיים בגטו:

הגטו היה כ-500 מטר מהבניין שבו גרנו. אין לי זיכרונות ממעשי אלימות עם ילדים אחרים. בגטו היינו משחקים עם ילדים אחרים במשחקי ילדות, בקלפים למשל. המזל שיחק לנו. במשפחה דיברנו על כך שהאוקראינים שונאים כל-כך את היהודים למרות, ששררו יחסי שכנות שנראו כטובים.
אני זוכר אוקראיני, שהיה מכיר של אבי. האוקראיני היה מנהל חנות מזון והוא היה דואג לנו ללחם. פעם יצאתי מהגטו בדרך לחנותו שהייתה מעבר לכיכר השוק. פתאום מי שהוא תפס אותי ביד, מי שהוא שלא הכרתי, הוא היה קצין משטרה, פולקסדויטש. הוא הסתכל עלי (על מצפונו בודאי היו עשרות נרצחים)  ואמר לי: "אתה יודע שאסור לצאת מהגטו! בן מי אתה?" הוא לא שאל איך קוראים לי ומה שם משפחתי. כששמע את שם אבי, הזהיר אותי, שמאד מסוכן לצאת מהגטו ושלח אותי לדרכי. אחרי המלחמה ב- 1945, כאשר אני הייתי כבר בן 12 תפסו אותו, את הקצין הזה ששיחרר אותי, עשו לו משפט ציבורי ותלו אותו בכיכר העיר . הזמינו את כול העיר לצפות בתלייתו. גם אני הייתי שם. קראו לו וולף.
יום אחד בבוקר, הפולנים היו בכנסיה בתפילת יום ראשון, אבי יצא בדיוק מהגטו כשהמשטרה תופסת אותו ומצרפת אותו לקבוצת יהודים שנתפסה והובלה למטה המשטרה.
אבי הלך בשורה. הוא היה איש שקט. לא גיבור אבל דואג להצלת משפחתו. בשבריר שנייה, כשהקבוצה צעדה ליד הכנסייה אבי עשה צעד אחד ימינה והתערבב עם האנשים שיצאו מהכנסייה ומלאו באותו רגע את המדרכה. זה היה צעד אחד אינסטינקטיבי שהציל אותו ואת משפחתנו.  עוד אדם ניסה לחמוק מהשורה אך חייל גרמני אבחין בו וצעק: "האלט!  האלט!" והחזיר את האדם לשורה.  אבי המשיך ללכת עד לבית הקברות היהודי הישן  ושם התחבא עד שעות הלילה. בלילה חזר אלינו לגטו.
אבא הבין שאין לנו הרבה זמן ושימיינו ספורים וצריך לעשות משהו כדי להינצל. איך שהוא חייבים להסתלק ולמצוא מחבוא כי אחרת אנחנו עלולים להיתפס בכול רגע.
 

הצלה אצל משפחת שטיינר

ינואר 1943. חצי שנה לפני חיסול הגטו.
יום אחד פגש אבי במקרה מחוץ לגטו, מכר פולני שקראו לו שטיינר, כנראה פולקסדויטש. הם לא התראו תקופה ארוכה. אבא הסביר לו עד כמה מצבנו קשה ומסוכן ושאל אותו אם הוא מוכן לעזור. ואבא מוסיף: "יש לי שני ילדים. אחד עם שיער לבן, בלונדיני, כמו ילד פולני, והגדול שיערו כהה". אבא ביקש ממנו לקחת אותי לביתו ולגדל אותי עד שהמלחמה תסתיים, למען יישאר לפחות זכר ממשפחתנו. באותו זמן אבא מבטיח לו את הרכוש שלנו אחרי המלחמה: את שני הבתים וכ"ו. שטיינר עונה שהוא אינו  גר לבד, ואתו גרה אשתו ובן נשוי (אז בן 27) ושהוא חייב להתייעץ אתם. הם קבעו להיפגש שבוע לאחר מכן באותו המקום, זאת אומרת ליד הגשר.
עברנו שבוע מלא חששות. האם יגיע לפגישה? האם יסכים?  
עבר שבוע ושטיינר היגיע כפי שנקבע. ולהפתעתנו, הוא הזמין את כולנו להתחבא אצלם. אבי הודה לו וביקש כמה ימים להתארגן. אבא החליט להיות הראשון שיצא למסתור של משפחת שטיינר כדי לבדוק אם המקום בטוח כי, מרגע שעזבת את הגטו לא בטוח שיהיה לך לאן לחזור, אם משהו לא מסתדר כפי שחשבת.  אבא הלך ואחרי שבוע שלח אלינו פתק, "תיקחו מה שנשאר ובעל- ערך ותבואו"
 .
משפחת שטיינר גרו בבית שגבל בשדות. הבית עמד בודד, כשהבית הסמוך נמצא במרחק כ-200 מטר ממנו, שם גרו קרובי משפחתו, אחותה של גברת שטיינר.
אנחנו שהינו בחלק העליון (עלית גג) של הבית. כשמישהו הגיע מיד התחבאנו. למעלה לא היו שירותים, היינו משתמשים בדלי ובלילה היינו יורדים, יוצאים ושופכים את הדלי. בגדים לא החלפנו. אני זוכר שהיו לי מכנסי גברדין כחולים אותם לבשתי עד סוף המלחמה והם היו מלאי טלאים ותיקונים. בביתם של משפחת שטיינר החיים היו מאד דינמיים. אחרי כחודש, היגיעה משפחה וביקשה שנכניס אותם. שטיינר הסכים. זו הייתה משפחת ברגמן: רופא ורופא שיניים עם אשתו. היינו 11 איש. מזון לא היה חסר. הם היו נדיבים. מה שאכלו אכלנו גם אנחנו. הם האכילו אותנו מתוצרת שדותיהם. אחר כך הגיעה אישה בהריון עם גבר הונגרי ששילם על השהייה שלהם שם. כשהיגיע רגע הלידה, הרופא שלח מכתב עם שטיינר לרופא בעיר וביקש ממנו כלים מיוחדים ללידה. זה היה מסוכן מאד משום שכך עלולים היינו להיחשף ע"י אותו רופא שיבין שיש יהודים אצל משפחת שטיינר. כשנולד התינוק האם חנקה אותו. פחדנו שבכי התינוק יסגיר את כולנו. זו הייתה בת.
לאבי היה מעיל חדש ויפה עם פרווה בצווארון. את המעיל נתן מתנה לשטיינר. שטיינר היה מודד את המעיל, מתבונן בדמותו בראי ולפעמים היה יוצא עם המעיל העירה. יום ראשון אחד פרצו לבית וגנבו את המעיל ודברים נוספים אחרים. שטיינר ניגש למשטרה והגיש תלונה. המשטרה הגיעה הביתה עשתה חיפוש כשאנחנו מסתתרים בעלית גג, ללא תזוזה ועוצרים את הנשימה. לא גילו אותנו. העניין נתן לגטימציה שאצל שטיינר אין יהודים, אך אנחנו בכול זאת החלטנו שכול פעם מי שהוא מאתנו יהיה על המשמר.  
הרופאים שהסתתרו אתנו ביקשו משטיינר שיביא להם עיתונים בשפה הגרמנית שהיו יכולים להיות מקור מידע מצוין על מה מתרחש בחזית. מוכר העיתונים ידע ששטיינר אינו דובר גרמנית על בוריה וכנראה הוא מביא עיתון למי שהוא
והמי שהוא בוודאי יהודי שמסתתר אצלו, אבל הוא שתק ולא הלשין. חיינו בסכנה מתמדת מפני הלשנה או גילוי קיומינו שם.
חשבנו ששהותנו שם תהא קצרה יחסית ותמשך חודשים בלבד, אבל היינו במסתור אצל שטיינר עד מרץ 1944. ארבע עשרה חודש. אני זוכר את עצמי כילד שאוהב לחטוב עצים לאש, לסדר בערימות ולהאכיל את הפרה. גם למדתי לקרא ולכתוב. כך העברתי את שהותי אצל שטיינר.

המלחמה נגמרה.
כשחזר הצבא האדום, הסובייטים התקדמו מהר והמקום הפך למעין מובלעת של הצבא הגרמני. על השחרור נודע לנו במקרה. עגלה שבה ישבו חיילים סובייטים עברה באחד הימים בשדה. בהתחלה לא ידענו מי הם? צבא סדיר? פרטיזנים? אחרי כמה ימים, חזר שטיינר מהעיר וסיפר לנו ששחררו את צ'ורטקוב. החלטנו לעזוב את מקום המחבוא אצל משפחת שטיינר ולחזור לעיר למקום שבו היינו זמן קצר יחסית, תוך פחד שהגרמנים עלולים לחזור. התחלנו לצעוד לכיוון סקלאט לכיוון הגבול הישן עם ברית המועצות. חששנו שהגרמנים יכולים לחזור לצ'ורטקוב ורצינו להיות בצד הרוסי. התחלנו ללכת ברגל. חורף, שני מטר שלג משני צידי הכביש, המון רכבים צבאיים הכביש. ראינו קבוצת יהודים נמלטת כמונו. גם חוששת שהגרמנים עלולים לשוב לצ'ורטקוב  באותו שבוע ירד שלג, לא היה אוכל ולא מים נקיים. למזלנו, כשהגרמנים נסוגו לא הצליחו לחזור לעיר.אחרי כמה ימים התחלנו לחזור לצ'ורטקוב.  בדרך אמי חלתה בטיפוס משתית מים מזוהמים. רצינו לאשפז אותה בבית החולים בצ'ורטקוב, אך הצבא מנע זאת מאיתנו מחשש שאחרים, ביניהם אנשי צבא פצועים וחולים, ידבקו בטיפוס.
חזרנו לצ'ורטקוב. אמא קיבלה טיפול מסור מרופא יהודי ואבא היה הולך למכרים גויים ומביא לאמא מרק עוף . לאט לאט אמא הבריאה.
חזרנו לבית החדש שאמי בנתה לפני המלחמה. זה היה ידוע כבית פיירברג. בבית החדש היינו עד 1945. אמנם הסובייטים תפסו את הבניינים מסביב, אך לנו הרשו לגור שם. ואנחנו התחלנו מחדש. חיינו ממסחר חליפין. האוכל היגיע מהכפרים החקלאיים שבסביבה. אבא חזר לעבוד בחנות ממשלתית. 
אט אט התחילו להתקבץ בעיר שרידי משפחות שיצאו ממקומות המסתור שלהם בצ'ורטקוב והסביבה. בצ'ורטקוב נצלו  כ- מאה איש מתוך עשרת אלפים.
מהמשפחה שלי נצלה רק בת דודה אחת שלי, אולקה בת פרידה שטרן ומרדכי/מקס, שאחרי המלחמה חזרה גם היא לעיר והצטרפה למשפחה שלנו.
לאמי, שהייתה הבת הבכורה במשפחה היו שתי אחיות. מחלה- שעלתה לארץ לפני המלחמה ופרידה שנרצחה בידי האוקראינים עם בתה הלנה, חודשים ספורים לקץ המלחמה.
ב-1945 עזבנו את צ'ורטקוב. המטרה הייתה להגיע לאזור שבשליטת האמריקאים. המטרה הייתה אוסטריה.
עברנו לקרקוב. היינו שם שלושה שבועות. גרנו ברחוב "אוליצה דיטלא". המשכנו לגבול עם סלובקיה. המלחמה עדיין לא הסתיימה. תנועה ערה של רכבות משא. עלינו לרכבת משא כזו בדרכנו לגבול סלובקיה. הרכבת נעצרה קרוב לגבול. השעה הייתה חמש בבוקר. אבא הרגיש צורך לרדת מהרכבת ולהתאוורר קצת. בדיוק באותו הרגע הרכבת החלה לזוז ממסלול אחד לשני. אבי חשד שהיא כבר תתחיל בנסיעתה ורץ כדי לעלות על הרכבת. מנסה לקפוץ אל הקרון מסע שפתחו גבוה ולא מצליח. חצי גופו בפנים אך לא מצליח להתרומם. הוא מבקש עזרה מגברים חסונים מיושבי הקרון, אך הם שזיהו אותו כיהודי ישבו ולא עזרו לו "הוא יהודי". אבא נפגע קשה ברגלו ואיבד אותה. אבא אושפז בבית חולים בפולין כמה חודשים ואמא נשארה על ידו. אחר כך הם הצטרפו אלינו. היינו הצעירים: אולקה עם בעלה -אפריים בארי -יקירה. יצאנו לצ'כוסלובקיה. הגענו לעיר פרשוב. בסלובקיה למדתי סלובקית. שפה סלבית שלא שמעתי אותה קודם מימי. במשך השנתיים ששהינו בצכוסלובקיה למדתי שנה ראשונה ושנייה של התיכון, שם עשו לי בר מצווה ובעצם חיכינו לאבא.
ב-1947 הזדמן לנו לעשות עליה לארץ ישראל. הגענו לחיפה ב-27 לחודש יולי, טרם קום מדינת ישראל. בהתייעצות עם המשפחה הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שם למדתי ועבדתי בחקלאות. אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, עברתי להתגורר עם משפחתי בחיפה. למדתי מקצוע כמכונאי. עבדתי בחברת אוטובוסים באחוזה ( ידוע בזמנו כמו קו ארבע) אחר כך התגייסתי לצה"ל, עשיתי שירות בגולני בגדוד 13, אחרי כן עברתי לשייטת הקטנה עד סוף 1953.
בחיפה הייתה לאבי חנות מכולת. כשהשתחררתי מהצבא ביקרתי את בת הדודה שלי אולקה שעזבה לקרקס- ונצואלה. היא הזמינה אותי לטיול עם אפשרות להשתקע. בסופו של דבר נשארתי שם. הייתי צעיר בן עשרים ואחת ללא כסף.  למדתי את השפה ונכנסתי לעסק יבוא ואחרי כן לעסקי קונפקציה ובנייה.
התחתנתי עם פנינה ונולדו  ילדי: חנה ואריאל.  כלתי שמה אדריאנה. יש לי שלושה נכדים: אלסנדרה, אנדרס  וגליה.
ההורים ואחי ישראל עם אשתו דבורה ובנם התינוק יצחק, היגיעו מחיפה לקרקאס עשרה חודשים אחרי.
ביוני 2005 נסעתי עם אשתי פנינה לצ'ורטקוב לסגור מעגל.
תורגם מספרדית באדיבות בלנקה סויקיס ונרי חנס

בחזרה לדף הבית