צ'ורטקוב י
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
חזרה לדף הבית

עדות ניצול שואה מצ'ורטקוב ד"ר ישראל שור
כפי שנמסרה בכתב אחרי המלחמה ליד ושם

(הטקסט הועתק כלשונו אך ישנם פסקאות מטושטשות בצילום המקור)

הכיבוש הרוסי ספטמבר 1939 עד יולי 1941
האוכלוסייה היהודית בצ'ורטקוב היגיעה בזמן פרוץ המלחמה ל-9000 נפשות בערך, כולל מספר פליטים ממערב גליציה ומפולין המרכזית וגם מגרוש זבונשין והונגריה וכ'ו. הצבא האדום נכנס לצ'ורטקוב ב- 17.9.39 בצהרי היום ובזה הציל לזמן קצר את היהודים מאכזריות הנאצים, לפי שעה. עוד לפנות בוקר בארבע בערך, נודע לי מפי שכני, רב סרן בצבא הפולני, פלוטקוביאק, שהרוסים חצו את הזברוץ' באותו לילה, אך לא ידע בתור מי הם באים. בני ברית לפולנים או של הגרמנים. הגברים עמדו מוכנים לצאת מהעיר כדוגמת הפליטים, שברחו מיום פרוץ המלחמה מפולין המערבית, כאשר שורות, שורות של מכוניות סתמו את רחובות העיר ולא יכלו לזוז מחוסר בנזין. חלק מהממשלה הפולנית ישב כבר בעירנו, בדרכה לרומניה, דרך זלשצ'יקי, והמיניסטר בק בכבודו ובעצמו היה הממונה על הקצבת הבנזין של תחנת הבנזין ששמואל פידרר הי"ד היה הממונה עליה. אחרי שנודע לי על חצית הזברוץ', יצאתי מיד העירה והודעתי לאנשים שפגשתי, יהודה יגר, משה קנכט (השמש של בית הספר התיכון היהודי), ברצי שורצבך ועוד. הידיעה התפשטה חיש מהר והעיר נשמה לרווחה. בערך בעשר בבוקר התחילו המשרדים לשרוף את הארכיונים והשלטונות הפולנים עזבו את העיר.
השלטונות הסובייטים שינו את אורח החיים של התושבים. כל מוסדות היהודים כגון בית היתומים, בית הזקנים, בית ספר עברי, תלמוד תורה, בית הספר "בית יעקב", בית ספר תיכון יהודי וכ"ו הפסיקו לפעול ע"פ צו השלטונות. מוסדות אלה מוזגו עם מוסדות דומים נוצריים והיו משותפים לכל פלגי האוכלוסייה. הצווים והפקודות גרמו לכך שנעלמו כל מצרכי המזון מהשוק. המחירים האמירו, נוצרו תורים והסתערות על חנויות בדים, אריגים, נעליים וחנויות מכולת. לא אנשי עירנו עוררו את בהלת הקניות, אלא אנשי צבא, הקצינים והחיילים הסתערו על הכול וקנו מה שבא ליד. הדרישה הייתה בפרט לסחורות שהיו באופנה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ותכף אחריה, כאשר הורד מסך הברזל שם הסוחרים שמחו להפטר סוף סוף מהסחורה, שלא היו עליה קופצים קודם. במרוצת הזמן נתארגן השלטון בעיר. הגיעו קומיסרים עם משפחותיהם מאוקראינה הסובייטית, קרועים ובלויים. הוקם מנגנון סובייטי בצרוף אנשי המקום ללא הפליה בין לאום ללאום. נוצרה בדיחה שסוף סוף התקיימו משאלותיהם של כל העמים הגרים פה: האוקראינים קבלו בסופו של "אוקראינה חופשית" ומחיר הגלון רק עשרים קופיקות, הפולנים קבלו את ה"מסחר" לידם, הם עמדו בשוק ומכרו את מיטלטליהם והיהודים קבלו סוף סוף משרות ממשלתיות...
כמה עסקנים עירוניים נאסרו והוגלו לסיביר ורובם לא חזרו משם. למצב זה גרמו יהודים מקומיים שהעמידו את עצמם לשרות השלטונות. נחרב המסחר וכל בתי המלאכה נסגרו. כל הבתים של הסוחרים הולאמו וכדי לקבל דירה נמצאו כל מיני תחבולות עד למאסר וגרוש של בעל הקודם של הדירה לפי העיקרון הרוסי: "לוקחים את הציפור והקן נשאר ריק..."
נוצרו קרטלים, יהודים בעלי חנויות לשעבר ובעלי דוכנים בשוק הוכרזו כ"בורזו'ים" וכל רכושם הוחרם.  בתעודה האישית (פספורט) החדשה הרוסית  של המוחרם היה רשום "פרגראף 11" ואיש כזה, היה מוכרח לעזוב את העיר. לאחרים השאירו בבית רק מיטה אחת, כסא אחד ולפעמים שולחן. ארונות על תוכנם כ"כ גם הדירות המתאימות הוחרמו כבאימרה הידועה " מעכשיו מיטלטליכם יהיו מיטלטלינו..." (ואשי וושצ'י בודוט נאשי וושצ'י". על המצב ברוסיה נודע תיכף אחרי כניסתם, כי בשיחה אינטימית בארבע עיניים עם קצין רוסי נודע, כי "כאשר תשיגו ככר לחם או חצי קילו סוכר תשרור שמחה בבתיכם, בדיוק כפי שאתם קוראים על כל שער עיתון, על חיי שמחה ואושר שנותן לנו אב העמים סטאלין".
אחרי שההסתערות על החנויות נמשכה וחלונות ראווה נשברו ע"י האנשים הנדחקים בתורים תוך קטטות, נקראו הסוחרים וייעצו להם למסור לשלטונות רשימה של הסחורה עם הרווח החוקי כפי שקיים בפולין עד כה, על שוויה אך להוריד מהחשבון את הסכומים שהסוחרים חייבים. מכיוון שכעת כל השטרות יחזרו לידי הממשלה, הבנקים הלא הולאמו ויהיה צורך בפירעון. נקבע יום התשלום במשרד האוצר. בבוא היום הודבקו מודעות על הקירות שלסוחרים בעלי פתקים מסוימים לבוא ולקבל את המגיע. הסוחרים הופיעו וקבלו את כספם, אמנם בשטרות הכי קטנים, ולא אחד מהם נאלץ להביא עגלה לשם העברת הכסף. באותו לילה (את הכסף קבלו בשעות הערב) בחצות הופיע צו המבטל את כוחו של הכסף הפולני וכל הסוחרים נשארו ללא פרוטה, ובבוקר לא היה להם במה לקנות אפילו ככר לחם אחד!
אחרי התבססותו של המשטר החדש התחילו להגיע סחורות מרוסיה, אך אלה לא סופקו לאוכלוסייה. הוקם "ספצטורג" ועוד חנויות דומות. היחסים היו מבוססים על "בלאט" כלומר: ....שמור לי.... החיים האלה התנהלו, התקיימו אפילו בחירות (בפתק אחד ויחידי) שהתחילו בשתיים עשרה בלילה וראשון המצביעים קבל תרמיל סוכריות. כל הזמן נגנה מוזיקה, עד גמר תהליך ההצבעה. נשלחה משלחת עם בקשה לסטאלין שיואיל לצרף את מערב אוקראינה למולדת. הבקשה נתקבלה ובכך זכינו לגיוס לצבא האדום.
גם את בעיית הפליטים פתר השלטון הסובייטי ע"י הזדמנות חילוף האוכלוסייה בינו ובין הגרמנים. הוחזרו למולדתם האוקראינים ממערב גליציה (ירוסלאוו) והקולוניאליסטים הגרמנים או הפולקסדוייטצ'ים נשלחו לגרמניה. במודעות שפורסמו בנדון היה גם מדובר שלפליטים יש ברירה או לקבל אזרחות סובייטית או לחזור לבתיהם מערבה. כל אלה מהיהודים שבחרו לחזור הביתה גורשו באחד הלילות, לסיביר. באישון הלילה התנפלו שליחי ה- נ.ק.וו. ד. . על כל הדירות שבהן גרו פליטי מערב פולין. הם הובאו לרכבת, שם חיכו מזמן קרונות משא גדולים. המלאכה נעשתה ללא רחמים. בני המשפחה של האסירים המקומיים צורפו למשלוח זה. התנאים הקשים של המסע גרמו למותם של רבים בדרך וגם בסיביר גדל מספר החללים בגלל הקור והרעב הידוע.
כידוע פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה ב- 22.6.1941 וב- 6.7.1941 נכבשה העיר צ'ורטקוב ע"י הנאצים. השלטונות הסובייטים לא סייעו ליהודים לברוח לשטחיהם. הצבא הרוסי עזב את העיר ב- 6.7.1941 ומיד נכנסו הגרמנים. בזמן נסיגתם הרסו את הגשר בסטארי צ'ורטקוב ושרפו את כל המחסנים. לא הייתה נטייה רבה בין היהודים לברוח, פרט לאלה שהיו פעילים בזמן שלטון הרוסים וכמה מהם אף חזרו לבתיהם בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. הגרמנים התקבלו ע"י האוקראינים בשמחה ובתקווה שהנה עומדת לקום מדינה אוקראינית עצמאית. יומיים אחרי הכיבוש נקטה האוכלוסייה האוקראינית בפעולה נגד היהודים כנקמה על ההרוגים שנמצאו בבית הסוהר ואשר נרצחו ע"י הרוסים בזמן נסיגתם, למרות ידיעתם שגם יהודים היו בין ההרוגים. האוקראינים חטפו כ- 380 יהודים ברחובות ובבתים. הם הובאו לבית הסוהר. חמישים מהם נורו ממכונת ירייה והיתר נצטוו לשבור בקבוקים ולפזרם על האדמה ואחרי זה לרקוד על האדמה המצופה רסיסי זכוכית. היו גם תרגילי התעמלות ע"י ריצה מקומות עליונות בחדר מדרגות שוב ושוב, בזמן הריצה במדרגות התעללו והרגו את האומללים בגרזנים. בין הרוצחים היה חוטף הכלבים העירוני הילקו הורדיי ש"הצטיין" במעשיו. אחרי המלחמה הוא נתפס ע"י נחמן בלום ונמסר לידי השלטון הסובייטי . הרוצח תלה את עצמו בתאו. גם הרוצח וולף שהשתתף בהריגה זו נתפס אחרי המלחמה עם כניסת הסוביטים , נידון למיתה והוא נתלה בכיכר האוטובוסים לעיני האוכלוסייה.  הקדושים שנהרגו בבית הסוהר נקברו בחצר בית הסוהר בקבר אחים. אחדים מהם נקברו חיים , כמו יהודה זלצינגר הי"ד. הקבר הזה נפתח ב- 23.6.1944 ע"י ועדה רוסית. השתתפתי בחקירה זו בתור רופא בית המשפט המקומי. הוצאו כמה גופות, שהיו בבגדיהם והטוש הסיני בו נכתבו התעודות האישיות עזר לפענוח השמות. בקושי התקבל רישיון להעביר....שורה מחוקה בטקס   ובהמשך-  ...ראובן רוזנברג, חכתה בחוץ עד גמר העבודה.

אחרי זמן נוכחו האוקראינים לדעת שתקוותם לעצמאות נתבדתה. היה זה ב-1.8.1941  כאשר לחגיגת אזכרה לפטלורה ימ"ש שאורגנה כחג דתי הופיע כנציג השלטון, קצין בדרגת סגן בלבד.
גליציה המזרחית סופחה כחלק מהגנרל גוברנמנט. לראש העיר נתמנה רומן וורובקיביץ' וסגנו העורך דין דרי.  אחרי המלחמה נתפסו שניהם אך שוחררו לאחר זמן קצר ע"י השלטונות האמריקאים. וורובקיביץ' נתפס ע"י ליכטנטל הצעיר ודרי נתפס על ידי במינכן בשנת 1947.
בימים הראשונים אחרי הכיבוש נוסד היודנראט, וחבריו נשלחו כאנשי אמון של הצבור ובראשם ד"ר שמואל קרוה. יצא צו לענידת סרט לבן עם מגן דוד, על הזרוע הימנית.
נקבע זמן לקניית מצרכים מ 8-10 ואחרי כמה ימים בוטל גם רשיון זה.
בכפרים נשחטו היהודים ללא רחמים ובאכזריות.
הוקמה משטרה אוקראינית. הפקוח על הסדר היה בידי קריפו, גסטפו וז'נדרמריה.
נאספו מאצל היהודים כל דברי ערך, ריהוט, כלי מיטה, לבנים, בגדים, כל מקלטי רדיו, כלי כסף, שטיחים, תמונות, ספרים - מכל הבא ליד.

האקציות התחילו בסוף חודש אוגוסט 1941.
העירה היגיע גדוד נע של אס.אס. (רולקומנדו). הלבישו את זיבררוט במעיל צבאי סוביטי והובילו אותו בחוצות העיר כאילו נמצא בדירה יהודית קצין סובייטי מוסתר. אורגן משפט מבוים על אנשים שנחטפו בבתים וברחובות כ- 90 במספר. בין הנחטפים היו: ד"ר קרל האלסטוך ובנו אדם, יעקב פרבר, מג"ר ישראל וינטר, טימר הנגר, שלמקה שווארץ, יוזק הורוביץ, ישראל הבר עם שני בניו : ד"ר דוד הבר ומג"ר קובה הבר וחתו. מהלך המשפט היה כדלקמן: אדם האלסטוך בן ה- 16 נשאל:
"הגמרת 16?"  "עדיין לא" ענה הילד. הוא נעמד הצדה למרות התנגדותו של גרמני אחר שקבע שהנשאל הוא בחור חסון ויכול לעבוד. "אין לו עוד 16 ענה הפושע הראשון ששאל את הילד. גם ישראל הבר נשאל בן כמה הוא. "בן  70"  ענה. "הגמרת 70?" הייתה השאלה "כן" ענה "לפני כמה שבועות ."הצדה" באה הפקודה. גם אצלו התערב הגרמני השני "הלא הוא איש חזק ויכול לעבוד".
"גמר 70" הכריז השואל הראשון. "הצדה"!
שני האנשים הללו שוחררו והיתר נהרגו למחרת ביער בסיובקה בכפר אוהרין (הורין) על יד צ'ורטקוב, אחרי שעינו אותם במשך כל הלילה. על הרצח סיפרו למחרת האיכרים והיהודים לא רצו להאמין להם, מכוון שכדי להרוג לא היה צורך לשחרר את שניים אלה.
גם קבר זה נפתח ע"י הועדה הרוסית ב- 24.6.1944  ואני השתתפתי בבדיקת הגויות שנקברו בחלקם עוד חיים בקבר אחים שהכיל כ- 120 גופות. (תמונה). יוצא ממספר זה, שלקדושינו צורפו עוד אסירים אחרים, ברובם נוצרים ואחדים במדים פולניים. אצל אלה נמצאו תעודותיהם האישיות. בזמנים אלה נקברו הקרבנות בבגדיהם. האסירים הוצאו מבית הסוהר   כדי לפנות את תאים בשביל משלוחי אסירים חדשים. אצל האסירים הנוצריים היו שמיכות, דברי צידה לדרך כהוכחה שהם הוצאו במרמה, כאילו עומדים להישלח למקום עבודה.
בהתחלת אוקטובר 1941הטילו השלטונות הגרמנים כופר קונטריבוציה.
אנשי היודנראט הטילו פחד על הציבור ובהזדמנות זו במקום 5000 רובל שנדרשו לתת, סחטו מהאוכלוסיה סכום של 25000 רובל, בטענה שסכום כזה נדרש מהם. בתור בני ערובה נאסרו ד"ר שמואל קרוה, ד"ר ישראל פרנקל וד"ר חיים עבנר. הכופר שולם.  לפי דבריו של מיכל מרגליות, שמתמנה אחרי האקציה הזאת לקריזיודנראט, העביר היודנראט ע"י איש הקשר דאז ישראל לנגרמן  הי"ד סכום של 2000 רובל וספק רב אם הוא מסרם לידי השלטונות!!!
ד"ר קרוה לא שוחרר. ד"ר ישראל פרנקל הוכנס ע"י ד"ר אלבין לבית החולים של בית הסוהר, בו הוא כיהן כרופא. וכך ע"ע ניצל.  ד"ר עבנר שוחרר אחרי שהתחייב לקבל עליו כל הפקודות הגרמניות ולבצעם בנאמנות, מה שד"ר קרוה הי"ד סירב לעשות.
כידוע, ד"ר עבנר מילא הכל, כעבד נרצע, לעזור בהשמדת הקהל שלנו. בסופו של דבר נורה גם הוא
ביולי 1943, אחרי מגור כללי של כל היהודים במחוזנו.
ב- 15.10.41 נאספו מבתיהם, לפי רשימה שנדרשה ע"י השלטון הגרמני כל אנשי האינטליגנציה המקצועית כגון כל עורכי הדין, המהנדסים, המורים, מנהלי חשבונות וכ'ו. כולם, פרט לפרסונאל הרפואי. כל האנשים הללו נהרגו ביום- 15.10.1941  ונקברו בקבר אחים ביער השחור (צרני לאס) בויגננקה עילית, ע"י פרשת הדרכים לאורישקובצה.
אותו יום נתמנה כזקן היהודים ביודנראט העירוני ד"ר חיים עבנר ומיכאל מרגליות (בעל בית דפוס) לזקן היהודים של היודנראט המחוזי. כל היודנראט אורגן מחדש. אם אנשי היודנראט הראשון היו שליחי ציבור שנבחרו לתפקיד ע"י האמון שהציבור רכש להם, באו עכשיו אחרים כמתנדבים וידעו מראש איזה תפקיד מחכה להם. לראש התור נדחפו כעת ליבלה וינטר, יעקב כהן, הרץ בוכסבוים ועוד ומוטב לא להרבות במילים על יחסם כלפי הציבור. יש לציין שד"ר ישראל פרנקל וד"ר גולדשטיין יצאו מהחבריה הזו. סמכויותיה של מועצת היהודים היו רחבות מאד. היה זה לכאורה שלטון יהודי עצמאי בהתחלה, (אפילו עם דאר יהודי) עם מוריץ רוזנצוויג הי"ד בראש משטרת סדר יהודית וכ'ו.
נוסד סניף של "עזרה יהודית עצמית"  (יידישע סוציאלע זלבסהילף) עם ד"ר ישראל פרנקל הי"ד בראש, כדוגמת הסניף בלבוב עם ד"ר ליב לנדוי הי"ד בראש. המרכז של מוסד זה היה בקרקוי עם ד"ר ויכרט ומר טיש הי"ד בראש. חברי הועד בצ'ורטקוב היו הרשל סוכר הי"ד, הגברת איטה מרגלית אשתו של מיכאל מרגליות הנ"ל ושמואל פיש הי"ד. סרבתי להכנס כחבר ועד זה למרות המנוי שקיבלתיו מקרקוי מהמרכז הנ"ל. (תמונה). הועד הזה פעל באופן עצמאי בהגשת עזרה לאוכלוסיה הרעבה ללחם ולארוחה חמה בלי כל קשר עם היודנראט. המוסד הזה לא התקיים זמן רב, הוא חוסל אחרי כמה שבועות. המשלוח היחידי של חלב משומר מרוכז הוחרם ולא היגיע לנצרכים.
התארגן שירות רפואי בהתחלה כאמבולטוריום ואחרי זה נוסד בית חולים יהודי בהנהלתו........
קרנץ הי"ד הממונה על המחסן של כל דברי ערך שנלקחו מהציבור היה זאב.......דברי ערך אלה הוחרמו בפקודת שלטונות הגרמניים על פי.....................................................
...............................................
מושל המחוז הראשון בצ'ורטקוב היה ד"ר גרהרד ליטשבגר, המכהן כיום בעיר דרמשטאד כשופט לעניינים סוציאליים. הידיעה על מקום מגוריו ומשרתו הועברה על ידי למרכז חקירת פשעים נאציים בלודביגסבורג ומשם נשלחה לקטגור בעירו. נפתחה חקירה נגדו והשלטונות הגרמניים פנו למשטרת ישראל לעזרה והיא גבתה כבר עדויות מכמה עדים שכתבותיהם היו ידועות מהמשפטים בעבר.
נכנס לחיים חוק "עבודת כפייה ליהודים" ומשרד העבודה הגרמני בראשותו של קלאוע וסגנו דרינדה, פולקסדויטש, טיפל בעזרת היודנראט במשלוח יהודים למחנות עבודה. החוק הזה חייב כל יהודי ויהודיה מגיל 14 עד 60 לעבוד שנתיים רצופות בשביל הגרמנים. נוסדה המחלקה  (יודנאינזץ) תחת הנהלתו של יעקב כהן והרץ נוסבוים. לאנשים הללו יצא שם רע בגלל התרפסותם לרוצחים ורוע מעשיהם ליהודים. נערך מפקד של כל היהודים בגיל הנ"ל והתחילו המשלוחים למחנות הכפיה קמיונקי "א" ו- "ב" ע"י סקאלאט. בדאבון לב יש להזכיר שנוצר שוק עבדים. מי שיכול היה לשלש לידיהם של עסקני היודנראט כגון שרנצל, גיסו פלשנר ועוד סכום הגון נחלץ מהמחנה ובמקומו הוכנס יהודי אחר , שנוסף לפשעו להיות יהודי, היה עוד חטא נוסף, שלא היה לו כסף להפדות מהמחנה. רוב רובו של הנוער מכל המחוז, כלומר צ'ורטקוב, בוצ'ץ, זלשצ'יקי, בורשצ'וב, טלוסטה, יאזלוביץ, יאגלניצה, מילניצה, קופוצ'ינצה, הוסיאטין, חורוסקוב, מונסטז'יסקה, יז'ז'ני, סקאלא וכ"ו נספה במחנות קמיונקי, סטופקי ועוד. רק מעטים נשארו בחיים. בין הרוצחים במחנות כפיה אלה היה פאול טומנק, איש אס אס ועליו ידובר להלן. הממונה על ענייני היהודים היה בהתחלה רימפלר מטעם הגסטפו ואחריו בא קורט קלנר שבא לצ'ורטקוב מלבוב בדצמבר 1941. בעקבות פניתו של גבלס ימ"ש לעם הגרמני לרגל המצב.....(שורה מחוקה)
שברשות היהודים, היהודים נצטוו למסור כל בגדי העור, צמר, פרוות, צוארונים, באיום של עונש מות למי שימצא משהו מדברים אלו בבית, לא כל הפרוות נשלחו לחזית, אנשי הגסטפו ואחרים התחלקו בניהם, במיוחד בפרוות משוכללות, העגלון שניאור שלומוביץ' ובנו הגבן שמואל נורו בהזדמנות זו.
במרץ 1942 נוסד הרובע היהודי, כדי להפריד את היהודים מן האוכלוסיה הנוצרית. בהתחלה השתרע הגטו מצד השמאלי של השוק, ז.א. שורת הבתים ד"ר בלוישטין-בריסטול, שורת הבתיםמלון כ"ץ- בית העם. רחוב נוססא -לנהר הסרט וכל הרובע היהודי עד לרחוב שקולנה. הנוצרים שגרו ברחובות אלה הועברו לרובעים אחרים ולדירותיהם של הבעלים הקודמים היהודיים.
בימי הפשרת השלגים, לפני פסח תש"ב הציפו מי הסרט את המחסנים בטחנת הקמח של  ויזר- רוכברג ע"י פסי הרכבת ומועצת היהודים קבלה צו לשלוח עשרות אנשים להעביר את שקי התבטאה וקמח לקומות העליונות. עם האנשים שנשלחו לעבודה זו הלכו גם כמה מחברי היודנראט שהתנדבו. ספרו, שבין האנשים האלה היה גם הסבל וולבלה וינטר והוא התנדב כאיש מקצוע לעשות כמעט כל העבודה, אחרי שראה שאנשים אחדים אינם מסוגלים לבצעה. במקום נורו אז כמה אנשים בניהם: בנו של מקס ברנהולץ, נכדו של וולף בר פרנקל וישראל ברנדוין הי"ד.
האקציה הזו בוצעה בפקודתם של רוזנהוף וברטשניידר אנשי הגסטפו ימ"ש. (רוזנהוף מת מיתה טבעית ב- 1952) המצב נמשך בשקט יחסי עד לחודש מאי 1942.
בחודש אפריל הגיע כמושל המחוז  האנס קויאט, שכיהן עד אז כמושל העיר לבוב. אתו הגיעו גם שלישו, איש צעיר בשם בארון      קניגשטין. במסגרת פעולה של מושל המחוזי החדש באה גזרה חדשה והיא העברת ........................
.............................שורות מחוקות.............
.........................
שברצונם להעביר את הבלתי פרודוקטיביים, הישישים למקומות אחרים מכוון שהמצב הקיים משפיע לקעה על האספקה והבריות. כדי להגביר את ההכרה שהפינוי הוא רק העברה מעיר לעיר הרשו לקחת לכל אחד בגדים, כרים, כלי מטה, כסף ומטלטלים לפי רצונם.
בעגלות הועברו האנשים ע"י היודנראט ואורדנוגסדינסט. הזונדרדינסט, שהיה תחת פקודתו הישירה של מושל המחוז שמרה על הסדר. המחזות ברחוב והסצנות בזמן הפרדת הישישים מילדייהם היו איומות ואין ביכולתי לתאר אותם ומוטב להמנע. כל הישישים האלה לא ראו יותר את קרוביהם ואת העיר. כולם נשמדו בזמן מאוחר יותר ובחלקם סבלו חרפת רעב ומתו מתשישות ואפיסת כוחות.
בחדשיים הראשונים של קיץ 1942 היה שקט יחסי. המיליציה היהודית אורגנה מחדש. היא הורחבה ובראש המשטרה נתמנה אונגר שעבד כפקיד בעיריה לפני המלחמה. מאז מינויו נעשה היחס של המשטרה היהודית לבלתי נסבל. הגסות נכנסה גם להתנהגותם כלפי חולים. הופיעו אנשים זרים קוטלרסקי, האהן, שגם הם מלאו תפקידים נבזים. המאמצים רוכזו לשליחת חבילות מזון לאנשים שסבלו חרפת רעב במחנה קמיונקי.
מתפקידו של היודנראט היה לספק חפצים שונים ודברי ערך לגרמנים, בחלקם גם לאוקראינים ביתר שאת בתקוה שככה ימשך השקט היחסי גם להבא.
חלק מהאנשים חיפש דרכים להתקבל לעבודה ביתית לאי אלה מהגרמנים, בתור חצרנים, שומרים, וכו'. כל זה בדרכי שוחד ומתנות. אחרים, בעלי מלאכה, עבדו בכל מיני מוסדות וגם אצל ההונגרים, שיחידותיהם המכאניות נמצאו בעירנו ה.או.פ..........................................להגיש תוכנית של הגיטו, בציון מדויק של כל הרחובות ורשימה של כל היהודים.
בהתחלת חודש אוגוסט 1942 באה הרשמה של היהודים העובדים בכל מיני עבודות ובמוסדות שונים. על אנשי מקום עבודה היה להופיע עם רשימה מדויקת שאושרה מאחורי שולחן כתיבה בחצר הגסטפו ולפניו הנרשמים.  רק שניים שלושה מכל הרשימה קבלו את החותמת. כל האחרים נאסרו במקום והוחזקו בחצר בית הסוהר. . הפעולה הזו נמשכה כשבועיים ולבסוף בליל   26/27.8.1942 (י"ד אלול תש"ב) באה האקציה הגדולה הראשונה. בהתחלת הלילה הופיע קלנר בבנין המועצה, הרגיע את היהודים, שהרגישו שמשהו עומד להתרחש, שלא צפויה כל סכנה, שיכולים ללכת לישון - והאנשים התפזרו. בחצות פרצה המהומה וכארבעת אלפים איש הוצאו מבתיהם
בעזרת גדודי שופו, מיליציה יהודית המכונה אורדנונגסדינסט, מיליציה אוקראינית ואנשי היודנראט. כל אלה לחלקו לקבוצות לשם סריקה בית אחרי בית. על אנשי היודנראט היה מוטל התפקיד לפנות במילים של הרגעה ליהודים המסתתרים בכל מיני מחבואים, שיאמינו לדבריהם ויצאו החוצה רק לקבל את החותמת שנחשבה אז כמצילה מהשמדה. אלה שהאמינו לדברי ההרגעה אלה ויצאו, לא חזרו עוד. ספרו שהרשל סוכר שנדרש להשתתף באחת הקבוצות הללו , סירב לעשות כן ואמר "שאם נחוצים להם אנשים, יכול הוא להתנדב מיד, היות והוא לא יעשה מה שנדרש ממנו".  האנשים שהוצאו מדירותיהם הובאו לכיכר השוק, מסביב לבזאר בכיוון לבית המרקחת של פאלק. שם הועמדו שולחנות עם כל מיני משקאות ודברי זלילה בשביל הגרמנים העליזים, שביצעו את הטבח ההמוני הזה, שסעדו את לבם במשך עבודתם. התינוקות נלקחו מזרועותיהן של האמהות והושלחו עם ראשיהם לקירות או לספי המדרכות, וזכור לי המוח של תינוק אחד שעמד דבוק כמה ימים בקיר הבית של פסלר. אנשים שהיו בעלי חותמות עגולות שקבלו לפני כמה ימים בחצר הגסטפו ועוד מסוגליםלעבודה שוחררו לפנות בוקר מהשוק. רוב.....................
.............
...................................
.....................................................שורות מחוקות
היה לאסוף את ההרוגים ולסדר את הגופות ע"י הבאזר. היו כארבע מאות הרוגים. בבוקר הובאו האסירים, קבוצות, קבוצות לתחנת הרכבת ושם הושלכו כמאה וחמישים איש לקרונות ששמשו תמיד להובלת בהמות. רוב הנוסעים מתו בדרך בגלל הדוחק, החום והחומרים הכימיים שהוכנסו ביד רחבה ע"י הגרמנים כאילו לצורך חיטוי. בתו של הרוקח פאלק הי"ד שקפצה מהקרון בזמן הנסיעה ידעה לספר לי ולהעיד שלא הייתה אף טיפת מים בקרון ואמהות השקיטו את צמאון ילדיהם בשתן שלהן. מפי עובדי רכבת הפולנים נודע שהקרבנות הובאו לבלזץ, מחנה השמדה. מכל הקדושים שהובאו למחנה השמדה זה נשאר בחיים רק יהודי אחד בשם
רודולף רדר ואחרי המלחמה הוא סיפר על מה שעיניו ראו שמה, בספר בשם בלזץ, שהופיע מטעם הועד ההיסטורי היהודי בקרקוב בשנת 1946 (ראה שם דף 47 מס ל.ב.360 .)  רוב האנשים מתו בדרך ואלה שהגיעו חיים הושמדו באותו יום בתאי גז שהיו בנויים בצורה של מקלחות. לכל אחד ניתן סמרטוט וחתיכת עץ בצורת סבון וכך הובאו פנימה ואחרי שניות ספורות הוציאו את נשמתם.
בצ'ורטקוב, אחרי האקציה הוחרם הרכוש של הקרבנות מטעם המוסד הנאצי המכונה  "פערבריטונג דעס דייטשטומס אים ג.ג. בראשותו של איש אס אס פאל ועוזרו הראשי הנאמן בן ציון פרישלנדר. המחסן נוצר בביתו של מנדל מרגליות. החפצים כובסו, תוקנו, גוהצו ונשלחו להיימאט.
היות ונתמעטה האוכלוסיה היהודית בשל האקציה, נגשו הנאצים לצמצם את שטח הרובע היהודי. נלקחו כל רחובות השוק משטח הגיטו. הוקמו שתי כניסות לשטח הגטו האחת ליד בית המלון "אימפריאל"  והשניה על יד בית המרקחת של פאלק. הריבוי הטבעי פסק לחלוטין ולרוב הנשים הפסיק הוסת. הרבה הסתובבו ברחובות נפוחי רעב. פרצו מגיפות ומחלות. באקציה הזאת הושמדו בערך כ-שלושת אלפים נפשות. בית הקברות הישן ברחוב סדובסקי נחרב עד למצבה האחרונה ובמצבות השתמשו כאבני מדרכות לריצוף החצרות של הנוצרים.
כששה שבועות אחרי הפוגרום הנ" באה אקציה שנייה. היא התקיימה בשמחת תורה תש"ב.  
ד"ר עבנר יושב ראש היודנראט קבל צו לאסוף במו ידיו 500 נפשות ולמסרם לידי הגסטפו. הוא ועוזריו התחילו לשכנע בכל מיני דרכים את האנשים שיבואו להרשמה ולאישור התעודות האישיות שלהם. אך היהודים כבר לא האמינו ולא הופיעו. ד"ר עבנר הודיע על המצב לגסטפו ותכף הופיע קלנר והתחיל הציד. נתגלו בונקרים ומקומות מחבוא אחרים, לעיתים ע"י הלשנות של יהודים אחרים ובמקרה אחד בעזרה פעילה למופת של חברי היודנראט. כדי שהאקציה הזו תצליח, המציא היהודי הזה, שלא כדאי להזכיר את שמו תכסיס מחוכם והמספר הנדרש של הקרבנות נאסף והובא לחצר בית הסוהר. הזקנים והנשים עם ילדיהן הובלו  לבלזץ והגברים המסוגלים לעבודה הועברו למחנה ינוב ע"י לבוב ומהם לא חזר אף אחד. מכאן ואילך הועברו ענייני היהודים אך ורק לסמכות הבלעדית של הגסטפו.
כמה ימים אחרי האקציה הזאת כבר עמדו יושבי הגטו על חומרת המצב.
בארגון עבודת הכפייה חל שינוי יסודי. האגף של משרד העבודה בגטו התפרק, את כל העניינים הכרוכים בעבודתם של היהודים הסדיר מעתה אך ורק מפקד האס אס תומנק שנשלח אלינו לשם יסוד מחנות כפייה בצ'ורטקוב גופה והסביבה. מחנה עבודת הכפייה של תומנק הוקם בכמה רחובות של הגטו ובהם טרגובא, חלק מהשקולנה, ז'ז'ינצקה עם בנין היודנראט (תלמוד תורה לשעבר) ובתי ספר תיכוניים עירוניים, בתוך השטח הזה, שהוגדר בגדר תיל גבוה וחזק.
תומנק שבא מקמיונקי הביא אתו כמה יהודים כגון: וולף, סבירסקי, קומלרסקי?  (קוטלרסקי?) ובעזרתם התחילה לשלוט בבעלי מלאכה יהודיים, שהיו צריכים על משפחותיהם וכלי עבודתם לעבור לגור במחנה זה. בהתחלה שרר לכאורה חופש תנועה במחנה. הכניסה והיציאה היו חופשיים, אך גם זו הייתה תחבולה. לאט לאט הועברו כל בעלי המלאכה ונראה היה כאלו לאנשים הנמצאים תחת כנפיו לא צפוי כל רע. החלה ריצה והשתדלויות להתקבל למחנה ע"י שוחד................
................
.......................................  שורות מחוקות.
רק בפברואר 1943 השתמשו הגרמנים בתחבולה הבאה: נאסרו כמאתיים יהודים והובאו לבית הסוהר . כבר נחפרו הקברים- אבל לפנות בקר- אחרי שהאסירים הוחזקו לילה שלם בבית הסוהר, שוחררו לפתע כולם ונשלחו חזרה לרובע היהודי. המטרה הייתה להכניס באופן כזה לתוך הגטו את הכינים ששרצו בבית הסוהר כמובילים טיפוס הבהרות, כידוע. כעדות חיה לכך, שבית הסוהר היה מזוהם יש להזכיר, שמפקד הגסטפו והקריפו פלדה חלה בסתיו 1942 בטיפוס הבהרות ומת. גם איש אס אס אחר ריכטר, מפקד של בית הסוהר חלה גם הוא, אך הבריא.
המצב האיום נמשך כל האביב ואז התחילו האקציות והמחלות בערי השדה.
עיר אחרי עירנעשתה יודנריין. ראשונה נעשתה בוצ'ץ. חלק מיהודיה הוגלה לטלוסטה ולקופוצינצה. יהודים שהכינו לעצמם מחבואים אצל מכרים נוצרים התחילו לברוח ולהסתתר.
ב- 18.6.1943  באה האקציה המחסלת של שרידי יהדות צ'ורטקוב, שעדיין היו בגטו המצומצם.
ב-  23.6.1943 בא החיסול של מחנה הכפייה של תומנק ויחד עם שרידים אלה הושמדו הרופאים האחרונים, שהאמינו וחשבו שלא יקרה להם כל רע, היות ועבדו בקופת חולים או בבית החולים.

כותב שורות אלה (ד"ר ישראל שור) נעלם ב-  6.6.1943 עם כל משפחתו והסתתר אצל שכנו הנפח יעקובובסקי.
בימים אחרונים אלה סיפר לי השכן על הנעשה ביהודים ועל המחבואים המתגלים על פי המקרה או על פי הלשנה. ביום   30.6.1943 הוכרזה גליציה כ"יודנריין" ע"י גנרל אס אס קצמן י"ש, וקיים דו"ח שלו בשני כרכים.
משכני יעקובוסקי שמעתי באחד הימים של חודש אוגוסט שהגרמנים ברחו על נפשם ועזבו את העיר. הזהרתי אותו שלא איאמין שום דבר מכיוון שזה קרה על פי איזו טעות היות והחזית הייתה אז בסטלינגרד. הגרמנים חזרו כעבור יומיים. הפחד נפל עליהם בגלל התקדמותו של גדוד הפרטיזנים בראשותו של מצביא רוסי קובפק.
החיים במחבואים באזור שלנו נמשכו עשרה חודשים. הרבה יהודים שהסתתרו ביערות התגלו בגלל השלג שנמס על מחבואם, ואחרים נתגלו ע"י הלשנות הנוצרים. ידעו לספר גם שמות המלשינים היהודים, אך בלי הוכחה ברורה- אין להזכיר את שמם.
הצבא הרוסי נכנס לראשונה העירה ביום 23.3.44 ואחרי עשרה ימים היה עליו לסגת. הגרמנים חזרו והגיעו עד פרברי העיר. אחרי קרבות קשים שנמשכו עשרה ימים נכבשת העיר סופית ע"י הרוסים. פני הרוסים המשחררים לא היו כתמול שלשום. הכירו בהם סימנים גלויים של אנטישמיות. בהתחלה היו אף מקרים שהרוסים ירו ביהודים כאשר רק יצאו ממחבואיהם ביערות או שנמצאו בדרכם העיר, בטענה שאם כל היהודים הושמדו ואלה הנשארים , סימן שהם עזרו לשלטון של היטלר יימח שמו, אחרת היו מושמדים גם אלה...
לאט לאט התבררו העניינים. הוכרז גיוס צבאי. מ- 80 נפשות שנצלו, מתו בימים הראשונים אחרי השחרור כמה נפשות יקרות, כמה גברים צעירים נלקחו לצבא ולא חזרו עוד. הם נפלו בשדה הקרב בהגיעם לברלין.
הרוצחים האוקראינים, אנשי בנדרה הסתובבו חופשיים והגזל והביזה נשארה בידם. מסיבות אלה לא התקיים אף משפט או חקירה. לאט לאט התחילו לחזור אי אלו אנשים שהוגלו בזמנו לסיביר או שגויסו לצבא הרוסי עוד ב- 1941 .


ההמשך העדות בקרוב.... מירי גרשוני

חזרה לדף הבית