צ'ורטקוב
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
חזרה לדף הבית

זיכרונות מן החורבן / יצחק שטרנשוס   
תורגם מאידיש
 

בהתקפת הגרמנים על רוסיה ביוני 41 לא הורו הסובייטים להעביר את כל האסירים לרוסיה, בין האסירים שנותרו היה מספר לא מבוטל של יהודים. אלה שנותרו בבתי הכלא נורו ע"י הרוסים וערמות של הרוגים נותרו במרתפי הכלא.
כשרק נכנסו הגרמנים אספו האוקראינים בבניין הדו-קומתי של בית המשפט המחוזי המוני גברים ונשים בתואנה, שהיהודים אשמים ברצח שבוצע ע"י הרוסים.
האוקראינים והגרמנים הסתדרו משני צידי המדרגות עם אלות, מקלות וברזלים בידיהם ובברד של מכות נוראות ואכזריות היכו ביהודים, שנאלצו לרוץ הלוך ושוב על אותן המדרגות. הם רצו כך עד שרוב רובם נפלו מתים או התאלפו. אלה שנותרו בחיים ובקושי החזיקו מעמד על רגליהם, נאלצו במו ידיהם לחפור את הבורות ולקבור את המתים בתוכם.
אחד מהקבוצה, שקבר את המתים סיפר לי, שיידל זלצינגר, סוחר בהלבשה, זעק: מדוע אתם קוברים אותי? אני הלא חי עדיין! הוא גם סיפר לי שכפו על הקוברים בשעת עבודתם ללעוס את האדמה.
כמה ימים מאוחר יותר, לפנות ערב, תפסו שוב האוקראינים עשרים וכמה יהודים באמתלה, שהם ירו על חיילים גרמנים, והם הומתו על ידם. בבתים השכנים למקום ההוצאה לפועל של הרצח שמעו את מוישה'לה שלייכר זועק: "שמע ישראל".
לאחר מכן, כשתקופת הבהלה הראשונה חלפה, הגסטפו פקד על ד"ר קרוה עבנער ופעלדמאן לארגן את המוסד הכי מפורסם, היודנראט.
לעת עתה אמור היה תפקידו היחיד של היודנראט, לספק לגסטפו את מספר העובדים היומי, המבוקש על ידו.

ב- 1939 השליכו הסובייטים אותי ואת משפחתי מדירתנו ומאז גרנו מחוץ לעיר אצל איכר אחד. היינו שם במידה מסויימת מוגנים מפני הגרמנים. ביום אחד קיבל חתני, ישראל וינטר, מכתב מעליב ופוגע מד"ר קרוה. הוא כתב לו, שהיות והוא יושב בין האיכרים, הרי משקיף הוא באדישות מלאה על צרות היהודים. הוא דרש ממנו להתייצב לפני היודנראט, שהוקם זה עתה. באותו היום נערכה 'אקציה פראית', שכך כונתה אז. כשחזר חתני מהיודנראט נחטף גם הוא. באותו היום נתפסו ע"י הגרמנים מעל מאה איש ולמחרת הוצאו במשאיות וכל מאמץ להיוודע מה עלה בגורלם היה לשווא.

רק ב- 1944 כשהסובייטים כבשו מחדש את צורטקוב, סיפרו התושבים של צ'רני-לס (היער השחור), שאת האנשים מאותה אקציה פראית, המיתו באותו היער. הם גם סיפרו שבאותו יום נשמעו מצ'רני לס קולות זוועה של אנשים. בחיפושים שנערכו לאחר מכן, מצאו באמת שלושה בורות עם הרוגים. וועדה פתחה בור אחד וקבעה נחרצות, שבאף אחד מהמומתים לא נמצאו פצעים מכדורים. המסקנה הייתה ברורה. זה הוכיח שחיות האדם קברו אותם בעודם בחיים. מייד לאחר מכן, אסר הגסטפו את שלושת מייסדי היודנראט. לאחר שישבו בבית הסוהר במשך מספר ימים, ירו הגרמנים בד"ר קרוה ושיחררו את השניים האחרים. עבנאר קיבל את התואר זקן היהודים.
לכל אחד היה ברור, שהרוצחים הנאצים הבהירו לאסירים הנ"ל מה צריך להיות תפקידם מהיום והלאה. ד"ר קרוה סירב לקבל עליו את השליחות הזאת ועבנאר ימ"ש לקח על עצמו בנכונות מלאה למלא את מבוקשם. ד"ר קרוה, שהיה מרוחק מאד מכל חיי החברה היהודית, מסר את נפשו המאירה והיפה בשבילנו. באותו הזמן, עבנער ימ"ש, הציוני הכללי, שהיה פעיל ורעש בכל החתונות, הוציא לפועל על הצד הטוב ביותר את כל המשאלות החייתיות שלהם.

לאחר כמה שבועות פרסמו בכרזות, שכל בעלי המקצועות החופשיים חייבים להתייצב במקום מסוים. מכיוון שלא כולם התייצבו, הגסטפו לפי רשימה, שהוכנה מראש, וסופקה להם ע"י עבנער ימ"ש, מצאו כל בעלי המקצועות הנ"ל. הגסטפו הפשיטו את כולם ערומים כביום היוולדם וירו בהם באותו היער. קולות האימה שלהם הגיעו עד לעיר.
כמה ימים לפני פסח 1942 כלאו החיות הנאציות את היהודים בגטו. בתקופה הראשונה של הגטו התרחשו סצנות מחרידות כמעט יום-יום והיהודים התרגלו להם לאט לאט.
ב- 
25.8.1942  בשעה 12 בלילה התרחשה האקציה הראשונה. באותו הלילה הנורא רצחו הנאצים בירייה כ- 600 איש ואספו כאלפיים איש בכיכר הכנסים. את גויות ההרוגים ציוו החיות הנאציות לסדר לפני האטליזים מול ביתו של מענדל'ה מארגולעס. האיכר שאצלו התחבאנו סיפר, שדם הנרצחים ניגר בחוצות.
את אלפי היהודים שנתפסו חילקו הנאצים לקבוצות של מאתיים איש ודחסו אותם בלי מים ואוכל בקרונות רכבת ושילחו אותם למחנה השמדה בבעלזשעץ. לפי עדות שנמסרה מתו מחציתם בדרך. מספר אנשים העזו לקפוץ מהרכבת הנוסעת וביניהם הייתה הבת של פאליק, שלפי מה שנמסר, חיה כיום בישראל.
באקציה תפסו גם את הרב מיאזלוביץ. ברגע האחרון כשהיה כבר בקרון ורצו לשחררו, אבל הוא סירב לקבל את שחרורו בטענה, שכאשר יהודים כה רבים הולכים לשחיטה, אינו רוצה בהצלתו.
לדאבוני, דמויות כה מאירות היו מעטות.
בכל אקציה נאלצו חברי היודנראט להצטרף לגסטפו ולסייע במציאת האנשים, המבוקשים על ידם. רק אחד מהם הערשל שוכער, לא היה יכול להשלים עם תפקיד כה משפיל ושילם על כך בחייו הצעירים.
באופן כללי שררה בגטו דעת קהל של מפולת מוסרית. בני אדם, שנותרו אברים בודדים ממשפחות שניצודו, המשיכו למחרת בחייהם הנורמליים כאילו לא קרה כלום.
הנני מכיר מקרה, שמשפחה לא רצתה להכניס לבונקר את נכדם בן השנתיים מחשש שמא בכיו של הילד יסגיר אותם. האם של הילד נשארה בחוץ ואביו של הילד הותיר את שניהם בחוץ ונכנס לבונקר. באותו לילה תפסו את האם עם הילד. כמה ימים לאחר מכן ראיתי את אבי הילד, בעלה של האישה וכל משפחתו והם התנהגו כאנשים נורמליים לגמרי.

את הרופאים והרוקחים השאירו בחיים עד לרגע האחרון. אני מכיר מקרה עם דנטיסטית, שבנה היחיד נחטף ע"י הנאצים . למחרת, בלכתה לעבודה, ראתה את בנה, עומד בין כל הילדים שנתפסו. הילד הזה ניסה להגיע בכל כוחו אליה תוך השמעת קולות נוראיים, אבל האם הפנתה את ראשה והמשיכה ללכת בדרכה. כל המקרים הללו לא הפריעו לאנשים, שלהם קרו האסונות האלה, להמשיך בחייהם הנורמליים. היה רק מקרה אחד, שבו מאריאש, מחנות הממתקים והמעדנים, התאבד כשראה את אשתו ובנו מובלים…   גם התופרת יורמאן שאותה רצו הגרמנים לשחרר, סירבה לקבל את שחרורה ויחד עם בנה הלכו אל המוות.
האנשים בגטו הפכו לפראים (בהמיים?) ערכו חתונות, ארגנו מסיבות ערב, רקדו ופלירטטו.
כנראה, האדם חדל להיות בן אדם כשהוא רואה את עצמו עומד פנים אל פנים עם מלאך המוות.
ההתנהגות של עבנער הייתה נוראה. בלי שום נקיפות מצפון היה שולח אנשים לשחיטה. מאלה שנשארו בחיים היה מוציא את פת לחמם מהפה. הוא היה מתהלך ברחוב יחד עם אנשי הגסטפו ומכים יהודים בלי כל סיבה.

באקציה השניה, בחול המועד סוכות 1942, תפסו כ- 600 יהודים ובתנאים מחפירים נשלחו למחנה המוות בבעלזשיץ. אחרי האקציה תפסו בכל פעם אנשים, שנשלחו בדרך ליגעלניצע, במקום ששם הוכנו מבעוד מועד בורות כך כשהם נורו בנשק אוטומטי הם נפלו בעצמם לתוך הבורות. כשרק שמעו את הבשורות הנוראות על חפירת בורות בדרך ליגעלניצע פרצה בגטו פאניקה.
כל אלה שהסתתרו בבונקרים בגטו נתגלו במוקדם או במאוחר ובאוגוסט  43  כבר הייתה צורטקוב יודענריין. ברוב המקרים הרסו את בתי הגטו מכיוון שהם חיפשו כספים שהוטמנו. במרתף של בית כזה שנהרס, מצאו את זוסיה האבר יושב זקוף (שטייף) ומת.
מספר רב של איכרים רצחו את היהודים, שהסתתרו אצלם, ולקחו מהם את כספם. החתן של האיכר, שאצלו הסתתרנו 8 אנשים, סיפר לנו אחר כך שבשכנות אלינו גילו את היהודים, שהסתתרו בבונקר אצל איכר אחד. האיכר שלנו נבהל וחשש שיחפשו גם אצלו ורצה לסמם אותנו. למזלנו, לא השיג באף בית מרקחת שום סם. 


מכל האנשים, שהסתתרו בבונקרים אצל האיכרים, רק 84 מהם זכו לראות במרץ 1944 את השמש המאירה, אבל היה מזעזע עד מאד להתבונן בהם.

 

חזרה לדף הבית