צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית    

נושה שטיזל לבית מיצל - עדות

נושה שטיזל לבית מיצל נולדה בשנת  1930.היא הייתה בת שלוש עשרה כשאמה רגינה
 ואחיה בוניו בן החמש הועברו ממחנה עבודה טלוסטה למחנה עבודה ליסובצה.

עדות זו היא קטע מתוך הקלטה שבוצעה ע"י מרטה גורן ומירי גרשוני שיפריס.
עדות נוספת מפורטת נמצאת בספר צ'ורטקוב


"כל בוקר אמא הלכה לעבודה ובוניו- אחי ואני הסתתרנו בברק הגדול. היה אסור לנו להסתובב בחוץ שמא מישהו יראה אותנו, ילשין ויחסלו אותנו. אסור היה לילדים לחיות במקום הזה. היינו מסתתרים בעלית גג ומתחת למיטות. כך במשך שנתיים.
אמא הייתה חוזרת מהעבודה ומביאה לנו קצת אוכל..
יום אחד בקיץ 43 הודיעו לנו ששוב תהייה אקציה במחנה. .
ברחנו מהמחנה לכיוון היער. מסביבנו כמעט ולא היו יהודים. היינו בודדים. לא היה אתנו מזון אלא קובית חמאה.  עברו שעות.. אחי התחיל לבכות שהוא רוצה לשתות. אמרתי לאמא: שקט עכשיו בואי נחזור בחזרה, ירדנו בחזרה והגענו לברק שלנו ושוב פעם עוברות שמועות שאקציה תתקיים ואנחנו שהתחלנו לשמוע יריות רצנו לכיוון שדה החיטה. ליד שדה החיטה היה בית קברות. אמרנו שבמקרה הכי גרוע נקפוץ לאחד הקברים הריקים ושמה נסתתר. הגענו לשדה החיטה ושמה הסתתרנו.. שכבנו על האדמה. שמענו צעקות של גרמנים ואוקראינים שמתקרבים ומחפשים אותנו. . פתאום אני שומעת שמשהן מתקרב לכיוון שלי. אני מתרוממת כדי לברוח ונופלת מעוצמת הירייה שפגעה בי. אני חשה את הכאב המפלח את רגלי ממששת ותופסת את רגלי מעוצמת הכאב...
ממרחק לא רב אני שומעת את בכיו של אחי.
הגרמני שירה בי ראה את אחי, ילד בן חמש, ילד יפה עומד לו בשדה החיטה ובוכה, אמר לו הגרמני:  "בלי זו היר".אתה תישאר כאן..  אמא שכבה לידו ללא סימני חיים. בוניו בכה אבל שום דבר לא קרה לו. הגרמני הלך.
לפתע עבר אוקראיני עם תיק, ליד המקום בו שכבנו. לו היה הולך טיפה שמאלה היה מגלה אותנו, אבל הוא היה שקוע בארנק ובתיק שסחב ולא היפנה את ראשו אלינו, למזלנו.
נשארנו בשדה עד שהאקציה נגמרה. כשנהיה שקט אמא שעשתה עצמה כמתה התרוממה כמעה היגיעה אלי ועזרה לי לחבוש את הפצע המדמם שברגלי. התחלנו לחזור למחנה כשאני קופצת ומדדה ונושכת שפתיים מעוצמת הכאב.
הגרמני שניהל את החווה התווכח עם הרוצחים ואמר להם שהוא צריך את היהודים לעבודה, ובלי היהודים הוא לא יכול לנהל את החווה. זה היה עניין כלכלי. כך ניצלו הרבה יהודים במחנה.
ושוב הייתה אקציה ואמרנו שנברח. באותו חדר שלנו שכבה אישה צעירה חולה שלא יכלה לברוח ולידה החבר שלה. בעוד אנחנו בורחים אני רואה שהאוקראיני נכנס לברק שלנו ואני רואה אותו במרחק חמישים מטר ממני ואני שומעת שתי יריות...... . בזמן שהאוקראיני שהוא נכנס לברק אנחנו ברחנו לכיוון השירותים שהיה בור ספיגה, וסגרנו את עצמנו. אמרנו שאם מישהו ירצה לפתוח את הדלת נקפוץ לתוך הבור. אמא אחי ואני היינו כל הזמן ביחד. פתאום שמענו והרגשנו שמישהו רוצה להיכנס, רוצה לפתוח את הדלת, מטלטל אותה, מנסה לפרוץ פנימה. ואנחנו לא מוציאים הגה. ראה האוקראיני שלא נפתח התייאש והלך. נשמנו לרווחה. ככה נשארנו עד סוף היום. באיזה שהוא שלב שמענו קולות של אנשים שחזרו מהמחבואים שלהם וגם אנחנו פתחנו לאט לאט את דלת השירותים. ראינו עגלה במרכז החצר, על העגלה היו גוויות. ביניהם הייתה אחת שלימדה אותי לסרוג. גם היא הייתה חולה ושמעתי שהוציאו אותה וירו בה.
מתרגלים לכל מצב. בוודאי שלא ישנתי בימים הראשונים. כולם לא ישנו אבל אחרי האקציה שוב חזרו כולם לעבוד בחווה, עד שהיגיעה הנסיגה של הגרמנים . פתאום הופיעו קוזקים רוסיים על גבי סוסים. הם נכנסו לחווה ועם חרב שלופה ניסו להרוג מי שהזדמן להם בחצר. מכיר שלנו הם חתכו בכמה מקומות אבל הוא נשאר בחיים. אחרי הנסיגה כולם התחילו לברוח לכל מקום אפשרי. אנחנו חזרנו לטלוסטה לזלשצ'יקי ואח"כ לצ'ורטקוב. בצ'ורטקוב חיכינו לדעת מה עלה בגורלו של אבא שגויס לצבא הרוסי  וחיכינו שיחזור. בינתיים אמא פתחה חנות קטנה ואחי ואני התחלנו ללמוד בבית ספר...  

 

 

בחזרה לדף הבית