צ'ורטקוב

 

לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה

 
בחזרה לדף הבית   העולם היהודי שהיה
 

אדמו"רי צ'ורטקוב: דוד משה פרידמן ובנו ישראל

הערה: הטקסט הנ"ל בתהליך כתיבה אשמח לקבל הערות תיקונים ותוספות . פרטים בדף הבית
 
דוד משה פרידמן (נ' 1826) הוא האדמו"ר הראשון של צ'ורטקוב. הוא צאצא למשפחת אדמור"ים בגליציה המזרחית. אביו- ישראל פרידמן מרוז'ין הוא נין למגיד ממזריץ', שהיה מתלמידיו וממשיכי דרכו של הבעל- שם- טוב מייסד החסידות. רבי ישראל פרידמן הקים את חצרו בעיר רוז'ין וממנה הופצה רוח החסידות הייחודית לאזור.
לאדמו"ר ישראל פרידמן עשרה צאצאים , שהמשיכו את דרכו של אביהם:
רבי שלום יוסף פרידמן מסדיגורא
הרבנית חיה מלכה, אשת רבי יצחק מסקווירא
רבי אברהם יעקב מסדחגורא (הראשון)
רבי דב בר מליוואה
הרבנית גיטלה, אשת רבי יוסף מונזוהן
רבי מנחם נחום משטפנשט
רבנית מרים, אשת מנחם מנדל מויז'ניץ

האדמו"ר דוד משה פרידמן
רבי דוד משה מצ'ורטקוב
הרבנית לאה, אשת רבי דוד הלפרין
רבי מרדכי פייביש מהוסיאטין


אבי השושלת, רבי ישראל מרוז'ין נפטר בשנת 1850.
אחד מבניו של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין- דוד משה הקים את חצרו בצ'ורטקוב בשנת 1865. אדמו"ר דוד משה וחסידיו רכשו את הארמון המפורסם, בו התגוררו הוא ואנשי חצרו, מידי הגרפה הרונימה בורובסקה  וסביבו התקיימה פעילות תורנית חברתית תרבותית. . מספרים, שחצר הרבי הייתה עיר בתוך עיר. "כל הימים הייתה תנועה רבתי בעיירה,  מעולם לא נשתררה אווירה של שעמום על חיי העיירה. מי שראה את ריקודי החסידים ב"חצר" לפני חלונות הרבי בחג שמחת תורה, את הריקודים שהיו רוקדים בתוך העיר, בדרכם מהאכסניות השונות לבית הכנסת של הרבי, חזה בביטוי האמיתי שמחה שנבעה ממעמקי הלב שהביעה את האמונה הבלתי מעורערת ברבי מצ'ורטקוב".
 

 


משמאל הרב הרש אברבך

ארמון הרבי וחצרו. הארמון נהרס במלחמת העולם הראשונה

 

קברו של הרבי דוד משה פרידמן בבית הקברות העתיק של צ'ורטקוב ברחוב שפיטלנה
בית הכנסת - הקלויז, וכל הבניינים מסביב הקנו לחצר הרבי מוניטין של "חצר מלכות". גם הגויים התייחסו לרבי בכבוד רב בגלל מעלותיו ומידותיו התרומיות.  שמעו של האדמו"ר דוד משה מצ'ורטקוב עבר מפה לאוזן ורבים מיהודי צ'ורטקוב והסביבה נהרו להתייעץ עמו בענייני חול וקדושה. חסידות רוז'ין שנודעה בגינוני הפאר וההדר, באותה תקופה, השפיעה גם על אופייה של החצר בצ'ורטקוב, וזו נראתה כמו "חצר מלכות". המושג "דרך מלכות" שיקף אורח חיים מפואר וראוותני שלא אפיין את כלל החצרות החסידיים. מראהו של הארמון השפיע גם על ההתנהלות בו. מסביב לרבי התקיים מנגנון של קבלת קהל, אירוח וניהול משק בית גדול למספר רב של אנשים שזכו להתגורר בחצר הרבי. מספרים שהרבי היה נוסע בכרכרה מפוארת, נועל נעלי זהב...אך האב, ר' ישראל פרידמן מרוז'ין לימד את בניו גם: לנעול נעלי לכה מבריקות מלמעלה, אך נטולות סוליה מלמטה...

האדמו"ר הראשון של צ'ורטקוב, דוד משה נפטר בשנת 1903 ואת מקומו ירש בנו רבי ישראל פרידמן (השני בשושלת) שכיהן כרבי של צ'ורטקוב בצ'ורטקוב כעשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז עבר ישראל פרידמן להתגורר בוינה. באותה עת רבים מאדמו"רי בית פרידמן עזבו את חצרותיהם בעיירות ועברו להתגורר בוינה. בתקופה הזו, שבין שתי מלחמות עולם, היה נוהג ר' ישראל פרידמן להגיע לצ'ורטקוב בחגים. נסיעותיו הפכו "למסעות של מלכים". בדרכו מוינה לצ'ורטקוב היה עובר דרך ערים ועיירות בפולין בהם היו מצטופפים אלפי יהודים בתחנות הרכבת שהיו בדרכו של הרבי. הגעתו לעיירות הייתה מלווה בהתעוררות רוחנית. כך גם בצ'ורטקוב. כששהה הרבי בצ'ורטקוב, היגיעו לעיר יהודים מכל עיירות הסביבה, כשהם שוכרים חדרים בבתי היהודים בעיר ומסתופפים תחת כנפי חוכמתו ותורתו של הרבי. רבים היו עולים לבקש בקשה לפרנסה ובריאות או לשאול שאלה גורלית. חוכמתו של הרבי נודעה ברבים, גם בקרב הגויים שכיבדו והוקירו אותו.
  האדמו"ר ישראל פרידמן מצ'ורטקוב
 

רבי ישראל פרידמן הצטיין באהבתו לארץ ישראל ובכוח השפעתו עלו כמה מאות מחסידיו לישראל. עקיבא נהיר (קובה ויסמן) מספר שכנער צעיר רצה לעלות לישראל. הוריו שבנם הבכור כבר עזב את צ'ורטקוב לפריז לשם לימודי רפואה, לא התלהבו מרצונו לעזבם ולהותירם בבדידותם. הריב במשפחה היה גדול והאם גמלה בליבה לשמוע בעצת הרבי "מה שיחליט הרבי- אקבל". היא הכינה ,פתק" עם השאלה וצנצנת ריבה שהרבי מאד אהב ועמדה בתור הארוך שהשתרך ברחוב. הרבי פסק: "הנער יעלה לישראל" . עקיבא עלה לישראל ואין מה לדבר עד כמה הייתה החלטה זו גורלית לגבי עתידו של הנער, כשהשואה  עתידה להתרחש.
רבי ישראל פרידמן הוא זה שהקים את הסתדרות החרדים, שהשתלבה אח"כ ב"אגודת ישראל".
האדמו"ר ישראל פרידמן (השני בשושלת) נפטר בוינה ב- 1934 כשהוא מותיר אחריו שלושה בנים.
הבכור אהרון נפטר סמוך מאד למות אביו. נותרו שני בנים: נוחם מרדכי ודב בער.
נוחם מרדכי נאות לקבל על עצמו את המשך השושלת בלחץ ובמצוות האם, כשהוא מתנה את קבלת ירושת האב בעזרתו של אחיו דב בער בהנהגה.
רבי נוחם מרדכי הנהיג את הקהילה בוינה עד 1939. בשנה זו , ערב המלחמה, הם עוזבים את וינה ועולים לישראל עם בנו ואשתו. הם מתגוררים בתל- אביב ברחוב אחד העם כשבית הכנסת נמצא בדירה סמוכה לדירתם, שם מתקבצים חסידי צ'ורטקוב לתפילה.
בנו יחידו של דב בער פרידמן- דוד משה פרידמן, נתפס ע"י הגרמנים בוינה ועונה. כששוחרר, ערב המלחמה, היגר לאנגליה. בנו ישראל פרידמן מכהן כרב בקהילת חסידי צ'ורטקוב מנצ'סטר. ישראל פרידמן ממנצ'סטר כתב וערך ספר "שושלת זהב" על קורותיה של השושלת לבית ישראל פרידמן שתחילתה ברוז'ין.

נוחם מרדכי נפטר ב..י"ח אדר  תש"ו  1946 והוא קבור בחלקת הצדיקים בהר הזתים.
בנו- שלמה פרידמן (דור רביעי ואחרון לשושלת) המשיך את תפקיד אביו כאדמו"ר חסידי צ'ורטקוב עד יום פטירתו ממחלה קשה ב- 1957. הוא נטמן בחלקת הצדיקים בבית העלמין נחלת יצחק בגבעתיים. אמו ואשתו קבורים בסמוך.
לאחר פטירתו של רבי שלמה, כיהן חתנו רבי צבי אריה טברסקי מזלוטופולי כאדמו"ר מצ'ורטקוב עד פטירתו בחודש אב 1967 . ממשיכו היום הוא הרב חיים מיכאל  ביברפלד.
ר' שלמה הותיר בת שתיבדל לחיים ארוכים ונכדה.  אחרי פטירתו הסתיימה בישראל שושלת האדמו"רים מצ'ורטקוב.
בארץ ובעולם ישנם מספר בתי כנסת וקהילות הממשיכות את שושלת צ'ורטקוב:
הרב חיים מיכאל ביברפלד נכדו של   בטוטנהאם בלונדון .
והרב דב, אחיו של הרב ישראל פרידמן
- באנטוורפן.
בארץ קיימים ספר בתי כנסת של חסידי צ'ורטקוב: בצפת ובירושליים במאה שערים.

מספרים ש...
מספר גדעון גזית מקיבוץ תל קציר, שבחצר הארמון היה בוסתן עצי פרי המכונים "חמישושר", אלו הם פירות שהיו מוגשים לשולחן החג ב- ט"ו בשבט. הרבי היה נוהג לערוך שולחן ולהזמין לסעודת החג בה נאכלו מפרות ארץ ישראל ומפרות הגן. בסעודה היו נאמרים דברי תורה ושבח המפארים ומהללים את סגולותיה ארץ ישראל ובה מחדשים את הקשר לארץ ישראל. בחג זה היה הרבי לובש לבן כבחג כנאמר: "כי האדם עץ השדה". חג זה קשור בתרומות ומעשרות שהיו אוספים ושולחים למען הישוב בארץ. ידוע שהרבי דוד משה פרידמן שלח כספים לשם בניית הבית כנסת שבצפת הנקרא עד היום צ'ורטקוב.

מספרים ש...
רבי ישראל פרידמן נחשב כהוגה הרעיון "הדף היומי" כשאת יישומו ביצע ר' מאיר שפירא מחסידי הרבי מצ'ורטקוב ומממשיכי דרכו. ר' מאיר שפירא הקים את ישיבת חכמי לובלין והיה איש ציבור מוכר, רב חשוב וחבר הסיים הפולני. רבי ישראל פרידמן שאף שרעיון "הדף היומי" לא יישאר בגבולות צ'ורטקוב בלבד ולכו סמך את ידי ר' מאיר שפירא לבצעו בישיבת חכמי לובלין. ואכן מאז מידי יום בכל מקום בעולם חוברים יהודים ללימוד בצוותא, בחברותא את אותו דף תלמוד או גמרא. ייחודו של הלימוד הוא בהעמקה ובפלפול בתלמוד. ישנם 2711 דפי תלמוד וכל סבב לימודים נמשך שבע וחצי שנים.

מספרים ש...
לאחר פטירתו הותיר הצדיק מרוז'ין זוג תפילין שעבר אליו בירושה מסב-סבו, המגיד ממזריטש. שישה בנים היו לו,   ועיני כולם היו נשואות לתפילין הקדושות.   נמנו וגמרו ביניהם למסור את ההחלטה בידי שמים. הטילו גורל ועלה שמו של  רבי דוד-משה, לימים הרבי מצ'ורטקוב.
לפני הסתלקותו של רבי דוד-משה מסר את התפילין לבנו רבי ישראל, כשהוא מזהירו להשגיח עליהן כעל בבת-עינו. רבי ישראל, איש קדוש ומורם מעם, שלאחר פטירת אביו הנהיג את עדת חסידי צ'ורטקוב, לא ראה את עצמו, בענוותנותו, ראוי להניח תפילין קדושות אלו בכל יום. רק פעמיים בשנה התעטר בהן בפורים ובערב יום-הכיפורים.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה שהה רבי ישראל מחוץ לעירו. צבא הקוזקים התקרב אל העיר, ובני ביתו המבוהלים ארזו בחופזה מעט בגדים ומזון ונמלטו על נפשם. רבי ישראל הצטרף אליהם בדרך. כל העת היו מוחו  וליבו נתונים לתפילין הקדושות. כשהתברר לו כי בני המשפחה לא נטלון עמהם התקשה להכיל את צערו. רבי ישראל ומשפחתו מצאו מקלט בעיר למברג, בתקווה שהצבא האוסטרי יצליח להדוף את הכובש הרוסי והם יוכלו לשוב לעירם. אבל הרוסים נחלו ניצחון אחרי ניצחון. בכל מקום שאליו הגיעו, היו היהודים ראשונים להיפגע רבי ישראל ומשפחתו נאלצו לסגת עוד ועוד עד שהגיעו לווינה.
שנים חלפו עד שגורשו הרוסים מגליציה ובכלל זה מצ'ורטקוב. רבי ישראל חשש לעבור שוב את כל מסכת הנדודים, הפעם מווינה לצ'ורטקוב. הגיעו לידיעתו השמועות על ההרס והחורבן שזרעו שם הקוזקים.הכול נחרב והועלה באש, סיפרו האנשים. רגשות אשם מילאו את ליבו על שלא שמר כראוי על התפילין הקדושות. ואף-על-פי-כן, בתוך ליבו עדיין בער ניצוץ של תקווה כי יזכה לראותן שוב ואף להניחן על ראשו וזרועו.  זמן-מה לאחר המלחמה התייצב בביתו של רבי ישראל בווינה חייל יהודי, לבוש מדים מרופטים של הצבא הרוסי. הוא היה שבוי מלחמה שזה עתה שוחרר משביו בעסקת חילופי-השבויים שנערכה בין המדינות היריבות.. "באתי לקיים מצוות השבת אבידה", אמר בפשטות והניח על השולחן שקית ובה זוג תפילין. רבי ישראל הביט בשקית המוּכרת לו כל-כך ורגשותיו עלו על גדותיהם. דמעות גיל הציפו את עיניו והוא אחז בתפילין, חיבקן ונשקן בכל כוחו, כאם האוספת בזרועותיה בן אהוב שחזר בשלום משדה-הקרב. משתומם הביט בו החייל, תוהה על פשר התרגשותו העצומה.
לאחר שנרגע קמעה סיפר רבי ישראל לחייל על טיב ה'אבדה' הקדושה והמיוחסת שזכה להציל מאובדן, וביקשוֹ לספר לו כיצד התגלגלו התפילין לידיו סיפר החייל: "הגדוד שלי השתתף בכמה קרבות עזים מול הצבא האוסטרי.  בשלב מסוים תוגברנו על-ידי כוחות נוספים, ויחדיו הצלחנו להביס את הצבא האוסטרי, שנסוג לאחור. כשהגענו לעיר צ'ורטקוב התברר לנו כי כבר כבשהּ גדוד רוסי אחר. קוזקים השתוללו ברחובות; בזזו מכל הבא ליד ואת מה שהותירו  העלו באש. "פתאום נזכרתי כי בהיותי ילד פעם אחת לקחני אבי להתברך מפי צדיק שהתגורר בעיר זו. לנגד עיניי צפו ועלו מראות ביתו המלכותי של הצדיק ובית-המדרש הגדול והמרשים הצמוד לו. עתה אני מתהלך ברחובות ההרוסים והעשנים וליבי נחמץ למראה החורבן הנורא. "לפתע ראיתי חיילים נכנסים ויוצאים מתוך בית שהוחרב בחלקו, ובידיהם חפצי-ערך. הרבה מהפאר וההדר שאפיינו את בית הצדיק לא נשאר, ובכל-זאת הצלחתי לזהותו. נכנסתי פנימה, עובר בין שרידי החדרים, עד שהגעתי לאותו חדר שבו זכיתי לברכת הצדיק. חרדת-קודש אפפה אותי.
 "התחלתי לחפש בין השברים ולפתע גיליתי את התפילין האלה. מיהרתי להסתירן בבגדיי ויצאתי מהבית. בליבי גמלה החלטה לשמור עליהן מכל משמר ולנסות להשיבן לבעליהן לאחר המלחמה. ואמנם כך עשיתי; שמרתי על התפילין באש ובמים. למען האמת, אני משוכנע כי יותר מששמרתי עליהן שמרו הן עליי. כדורים שרקו לידי, פגזים התפוצצו בקרבתי ואני אפילו לא נשרטתי". רבי ישראל הקשיב לדברים אחוז התפעלות ממסירותו של החייל היהודי ומנפלאות ההשגחה העליונה. "בני חביבי", פנה אל החייל. "להודות לך כראוי על מעשך הנאצל, אין בכוחי. ולמעשה, איני צריך, שהרי קיימת מצווה ועל מצוות משלם הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואולם זאת אבקשך היֵה אורחי לכמה ימים. אכול ושתה, כדי שכוחותיך ישובו אליך בטרם תחזור לארצך ולחיק משפחתך. יש לנו גם קרן מיוחדת שמכספה תוכל לקנות לעצמך בגדים חדשים ואף להצטייד בצידה לדרך".
רבי ישראל פנה לחדר הסמוך, כדי לשתף את בני-ביתו בבשורה הנפלאה על השבת התפילין הקדושות, וכדי להנחותם בכל הקשור לאירוח החייל. כעבור רגע שב לחדרו, אך לתדהמתו החייל לא היה שם. חיפש בכל חלקי הבית ואף מחוצה לו, אולם זה, כאילו בלעתו האדמה.

מי היה החייל האלמוני ומדוע נעלם באורח מסתורי כזה השאלות האלה נותרו ללא מענה.
 

אדמו''ר ישראל פרידמן מהוסיאטין

המידע באדיבות אתר  http://www.mytzadik.com

אביו: ר' מרדכי שרגא-פייבוש.
אמו: מרת דינה.
אשתו: הרבנית נחמה ניטל.
בתו: מרת חיה שרה רחל.
סבא: אדמו"ר ישראל מרוז'ין (מצד אביו).
סבתא: הרבנית מלכה (מצד אביו).

נולד בעיירה הוסיאטין (גאליציה) ביום ט"ז כסלו ה'תרי"ח. נקרא בשם 'ישראל' על שם סבו הרוז'ינר. בגיל צעיר השתדך עם מרת נחמה ניטל ממשפחת האדמו"ר מסדיגורא.
ביום כ"ב אייר ה'תרנ"ד לאחר הסתלקות אביו החל למלא את מקומו כאדמו"ר. כמנהג בית רוזין נהג במלכותיות ובביתו היו כלים מצוחצחים ומפוארים. נהג להרבות בשתיקה, דיבורו היה שקול ומדוד ותמיד התנהג בנימוס ורוגע. כל יום ערך טיול בליווי בני משפחה או שמשים, בטיול כמעט ולא דיבר ומעת לעת הביע את התפעלותו מיופי הבריאה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בווינה (אוסטריה). אלפי חסידים התרכזו סביבו אך כאשר חש בשואה המתקרבת יעץ לחסידיו 'לברוח אפילו עם הגרביים' ולעלות לארץ ישראל. על אף שהאדמו"ר מבעלזא כינהו 'צדיק יסוד עולם'
השתדל להסתיר את הנהגותיו בקודש.
השתתף בכינוסים של אגודת ישראל בווינה והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל אולם לאחר שבאחד הכינוסים דיברו נגד יישוב ארץ ישראל, קם ועזב. בשנת ה'תרצ"ז עלה לארץ ישראל וטען כי העלייה לארץ ישראל הינה בעלת משמעות כללית לאומית. הקים את ביתו ואת החצר החסידית בתל אביב היות ולדבריו 'בעיר יהודית זו אין צריחי כנסיות ולא נשמעים בה פעמוניהן' ושכר בדמי מפתח בניין ברחוב ביאליק שכלל אולם תפילה גדול, חדרים נלווים לבית הכנסת ואת דירתו הפרטית הצנועה.
נהג לעלות לירושלים בקיץ ולשהות בה עד ג' במרחשוון - יום ה'יארצייט' של סבו (אדמו"ר ישראל מרוז'ין), הלך אל הכותל המערבי והשתטח בהר הזיתים על קברו של
ר' חיים בן עטר (בעל "אור החיים" הקדוש).
לא השתייך למסגרת מפלגתית - עודד את כל הפועלים למען לימוד התורה, החינוך היהודי ומצוות יישוב הארץ, תמך בזרם הציוני-דתי ועל הסתייגותם של אדמו"רים אחדים מדרכו השיב 'אנו חיים כאן לא מעט בזכותם'. לאחר הקמת מדינת ישראל אמר כי היא 'אתחלתא דגאולה'. אחדות עם ישראל הייתה מאוד חשובה בעיניו וכאשר ביקשו את הסכמתו להקמת 'עדה חרדית' נפרדת בכדי להיבדל מכלל הציבור ומהנהגתו הרבנית, רעד כולו ובדמעות אמר: 'שאנחנו נחתום שאלו יהודים ואלו אינם יהודים? מבקשים שאני אסכים לכך ואחתום על זה? ומה יגידו על זה בשמים?'
בצוואתו ביקש שיקברוהו בהר הזיתים אך אם אי אפשר שיקברוהו בצפת או בטבריה.
ביום שישי, נר חמישי של חנוכה ה'תש"ט החזיר את נשמתו ליוצרה. היות והר הזיתים היה בשלטון הירדנים לא ניתן היה לקברו שם ולא ניתן היה להספיק לסדר מקום עבורו בצפת על כן קברוהו בחלקת תלמידי הבעל שם טוב בטבריה.
לאחר הסתלקותו המשיך חתנו (ר' יעקב פרידמן) להנהיג את חצרו.
על שמו נקרא בית הכנסת במעלה רחוב ביאליק בתל אביב.

 

 

בחזרה לדף הבית