צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית    

תמונות   מכתבים   מסמכים  יומן מסע   אילן יוחסין   לזכרם
 

רינה גבעון - יומן מסע שורשים לצ'ורטקוב 2008

יצאתי למסע זה לראות איפה נולדה אמי ואיפה עברו עליה ימי נעוריה.

אמי, פרומה אלרואי לבית שניטליך נולדה בצ'ורטקוב ועלתה לישראל בשנת 1933. 
חלוצה אמיתית שבאה לבנות ולהבנות.
במחקר שערכתי כחודש לפני הנסיעה, גיליתי את שם הרחוב ומספר הבית שבו נולדה: "מיובה 6" שם הרחוב שונה.

ניגשתי ל"דפי העד" שביד ושם ומצאתי את שם אחיה- אברהם, אשתו אנדזה, וילדתם ציפורה בת השש, שנטבחו. את אחותה רוזה בת העשרים שנרצחה באושוויץ. כולם נספו
ולנו - לבנותיה, סיפרה מעט מאד.
מכיוון שנושא השואה מעסיק אותי, מיד התחברתי לרעיון הנסיעה לצ'ורטקוב ובלעתי כל מילה.

פרומה לבית שניטליך ובעלה אשר בלינדמן אלרואי
 

בצידי הדרך לצ'ורטקוב יערות סבוכים, כפרים, ערוגות ירקות ופירות, בארות מים ליד כל בית, ואני חושבת על פרטיזנים יהודים מסתתרים בזמן המלחמה

לפתע שלט- צ'ורטקוב- לשלט זה חיכיתי הרבה שנים!!!
ירדנו כל הקבוצה מהמכונית ורצנו כאחוזי אמוק ומתחת לשלט התחבקנו והצטלמנו.

נכנסנו לעיר כשאנחנו עוברים דרך בתיה של שיניקובה, שהיה כפר בכניסה לצ'ורטקוב והיום הוא חלק מצ'ורטקוב . דרכם עברו המשאיות שהובילו את היהודים לבורות הירי ביער השחור. ואני שואלת בלבי: מי ראה... מי שמע...

נסענו למלון שהכול היה חסר בו. הפכנו את העניין לנושא לצחוקים. האוכל שהגישו לנו היה ורניקס, פרוגי, שמנת, לטקס את כולם הכרנו מבית ההורים.
למחרת הצטרף אלינו סרגי- מדריך ושומר בטחון והתחלנו את סיורנו בעיר וסביבותיה.
עלינו ל"גורנה ווגננקה" ההר שממנו רואים את כל העיר. זה המקום אליו נסו יהודים כדי להינצל בזמן האקציות או לחפש מסתור אצל גויים עם חיסול הגטו. לאורך נהר הסרט שאני סיפרה לי עליו הוקם הגטו. הילדים היהודים היו עומדים וזורקים בגדים לילדים הפולנים והללו היו נותנים תמורתם במזון. הנה אנחנו עומדים כאן. הנה נהר הסרט שאמי ספרה, ושבו שטה בסירה עם חברותיה בצעירותה.
הכול מתערבב.

אנחנו בסערת רגשות מאד גדולה. עומדים על צלע ההר שממנו רואים את העיר את השבר הגיאולוגי "הטשנקה", הקיר, מקום רומנטי לצעירים. אולי אמא הלכה לשם עם חבר?
 
תחנת אוטובוס מרכזית של העיר כמו בשנות החמישים אצלנו.

בית הכנסת של הרבי מצ'ורטקוב. הוא משמש עכשיו בית ספר לאמנויות לילדי העיר.
אנחנו עומדים במתחם ה"ארמון של האדמו"ר פרידמן. פה בחצר שאנו עומדים העזובה גדולה וכאן היה גן שושנים ענק שאנשים טיילו בו. מירי סיפרה שבט"ו בשבט האדמו"ר פרידמן היה עורך שולחן חג ענק עם פירות הגן ומזמין את מאמיניו לסעודה ענקית. עוד סופר כי נינתו של האדמו"ר תרמה ספר תורה מצ'ורטקוב  לבית כנסת ברחלים להנצחת ארז גרשטיין שנהרג בלבנון.
 
אנו יורדים ברחוב ג'לונה. זה הכביש ששימש את ילדי העיר להחלקה בשלג או על הקרח.
 
הגענו לחצר בית הסוהר. מרטה מספרת ש- 800 איש נרצחו כאן בתקופה שבין נסיגת הרוסים בקיץ 41 לבין כניסת הצבא הגרמני.. במקום זה מתחילה שואת יהודי צ'ורטקוב. התעללות רבה הייתה כאן. מכאן אבא של מרטה נלקח והוצא להורג בבור ירי ביער הסמוך עם עוד יהודים.
נרי מדליקה נר זיכרון, מניחה בפינה ומספרת שכאן נרצחו סבא ודוד שלה.

ה"סוקול" - אולם תרבות שהורינו צפו בו בהצגות וקונצרטים. הסתובבנו במבנה והצצנו לחדר התלבושות.
מרטה מספרת שבמרץ 1942 מכאן ולמטה לכיוון רחוב נוסה מתחיל הגטו. מתפרסמות מודעות בעיר שעל היהודים לעבור ולהתגורר ברחובות מסוימים ולקחת דברים חשובים. המוני יהודים הולכים לכיוון מה שהיה הגטו של צ'ורטקוב. מתוך עדות של פולני ניתן להבין שכולם ראו ואיש לא פצה פה.
אנו רואים את בית סוקלסקי. בתקופת הגטו, בבית זה התגוררו הרבה מאד משפחות יהודיות בצפיפות רב. גם משפחתה של מרטה ומירי התגוררו כאן.
 
אנו צועדים ורואים בית שחלונותיו כחולים הוא האחרון בשורת הבתים שבתחום הגטו.
 
מגיעים לכנסיה הגדולה. לב העיר.
 
רחוב השוק - הרינק
 
ליד הבזאר התרחשו הסלקציות. מחזות זוועה במקום.
עדויות...
מי שיש לו רישיון עבודה- ניצל, לפחות זמנית.
מכאן נשלחו היהודים ברכבות לבלזץ. מבלזץ נצלו רק שני אנשים. מי שניסה לברוח נורה ונהרג. בודדים הצליחו לקפוץ מהרכבות ולהנצל.
 
רחוב קוליובה
אנחנו הולכים בדרך שהיהודים הלכו לרכבת המוות לבלזץ. הרגשה קשה. עוברים את הגשר על נהר הסרט. בחורף היו מחליקים כאן על המים שקפאו.  בדרך נעצרים ונכנסים לבית של אבא של מירי: בית יפה מאד. מירי מספרת על משפחתה. מרגש אותי ודמעות כבר בדרך.
 
עוברים כנסיה מהמאה ה-17.
 
אנחנו בתחנת הרכבת. על הרציף שממנו נשלחו למחנות המוות. לפתע עוברת רכבת. צופרת. כל אחד עם מחשבותיו הקשות.
הולכים ברחוב נדז'צנה ומחפשים את הבית של בתיה. בית משפחת גרוסר בוק.
מחפשים את בית אביה של זהבה ישעיהו מיצל. לא בדיוק מוצאים. אכזבה גדולה.
דני שמחפש מישהו לדבר איתו מוצא עובד במלון שסבתו הסתירה יהודים בתקופת המלחמה וקבלה את אות "חסידת אומות עולם"  
בערב, אחרי יום העמוס בחוויות אנחנו אוכלים לטקס במלון וצוחקים והכול מתערבב לנו.
בבקר מעירים אותנו בדפיקות על הדלת. (מעלה חיוך)
נוסעים לאנדרטה ביער השחור. בדרך אספנו קשישה שבילדותה גרה בבית שגבל ביער והיא ראתה דרך החלון את היהודים מובלים לבורות הירי. אנחנו המומים.
נכנסנו ליער והגענו למקום בו היא הצביעה כעל מקום בורות הירי. כאן כנראה נרצח אביה של מרטה. לאחר המלחמה מרטה פגשה את ד"ר שור, רופא שהשתתף בוועדה הרוסית לתיעוד פשעי הנאצים ושפתחה את קברי האחים בצ'ורטקוב, שסיפר, שבדק את גופת אביה ולא היה בו פצע ירייה. מת כנראה מחנק בבור המוות. הוא זיהה אותו על פי החליפה שלבש ומסמכים שהיו בכיסו.
ערכנו טקס ליד האנדרטה.  הקראנו עדויות.
דני בתפילת "אל מלא רחמים" שהרטיט את לבנו.

חוזרים לעיר והולכים יחד לחפש את בית אמי. הייתה לי כתובת מדויקת. מרטה שאלה אנשים שהסתובבו ליד אם גרו כאן יהודים, ומיד שני אוקראינים אמרו שכן ושנסעו לישראל לפני המלחמה. לי זה הספיק. וכבר אני ליד הבית.
ישר צעקתי: "אמא הבטחתי לבוא ובאתי!!!"
צילמתי מכל הכיוונים, בכיתי והראתי לקבוצה תמונה של הורי כשהיו צעירים ולאחר מכן הקראתי מכתב שכתבתי בארץ לאמא שלי.
רובם הזילו דמעות ודני אמר לי: "הפעם אלוהים אתך".
זה הדבר שלשמו יצאתי למסע הזה.
הכול יצא ממני . התרוקנתי לגמרי.

בבית מס' 36 גרה משפחתה של אולקה שטרן., דודה של גדעון חנס. בת דודה ניצלה והיגרה לדרום אמריקה.
 
מלון בריסטול ברינק.
קבלת שבת אנו עורכים במסעדה שהוריה של נרי נשאו בה בשנת 1930.
אנחנו שרים שירי שבת, ברכות. נחמד.
הקבוצה מאד מגובשת. לא פלא שלכולם אותה מטרה.
 
יצאנו מחוץ לצ'ורטקוב. כפרים. הכול ירוק, חיות בית מסתובבות בחצרות ובכביש איש לא נוגע בהם. כאן, במקומות האלו הרגו אוקראינים את היהודים באכזריות. נוסעים למחנות העבודה אליהם נשלחו אנשי צ'ורטקוב והסביבה. מחנות עבודה קשים שהביאו רבים מאד למוות בעבודה קשה, ברעב ובמחלות.
הגענו לשבידובה, מוחבקה.
זהבה מספרת על דודתה שהתחבאה עם אחיה הקטן במחנה שבידובה בעוד אמם יצאה כל בקר לעבודה קשה בשדות. בזמן אחת האקציות במחנה הם נכנסו למחראה והסתתרו בה כשהם מתכוננים לקפוץ לחרא בכל רגע שינסו לפרוץ את הדלת.  הם הסתתרו ונצלו.
 
יז'ז'נה
אנחנו בחווה של משפחת שולץ. זו משפחה פולנית שנאלצה לעזוב את החווה ועברה לוורשה כשהם מציעים לאמא של מרטה עזרה לכשתזדקק כשהמצב יחמיר. אחרי גלי האקציות ולקראת חיסול גטו צ'ורטקוב אמא של מרטה מבינה שאין ברירה אלא לשלוח את מרטה לורשה למשפחת שולץ. ליטקה בת המשפחה באה לצ'ורטקוב ולוקחת את מרטה לביתם שם מרטה עוברת את תקופת המלחמה בעזרתה וחסותה של צ'פלינסקה- עוזרת המשפחה.
כאן ביערות דמבינה שמסביב ליז'ז'נה מתארגנות קבוצות פרטיזנים. 

צ'רבוני ברוד
נוסעים. עוברים ליד עמק מדהים ביופיו, שבו ממוקם מנזר וקבוצת בתים קטנה. במנזר מבודד זה, שרכב אינו יכול להגיע אליו הסתתרו יהודים.

בית הקברות היהודי בטלוסטה. בתמונה- אנדרטה לזכר הנספים בשואה.
אנו מוצאים את קברו של משה שוורץ. מדליקים נר זיכרון. בספר שקראתי של ד"ר מילך מסופר עליו. ספר קשה.

מחנה שבידובה
לכאן הגיעו אנשים מצ'ורטקוב לעבודה. בחורף כשאין עבודה מתרוקן המחנה. אותו הדבר במוחבקה. מספר בנות הצליחו לחפור בור בשדה חיטה והסתתרו. פעם בשבוע אחת מהן הייתה יוצאת בחשאי לאיזו בקתה של אישה שנתנה להם קצת מזון. יום אחד הופיע קצין שסיפר להן שהמלחמה נגמרה והבנות לא ידעו. הקצין לא האמין שכך אפשר לחיות. נתן להם מזון והביאן חזרה לצ'ורטקוב ולחיים חדשים. הן שרדו.
 
אולשקובצה
נערה בשם גיזה רז לבית גולדשטיין חזרה אחרי המלחמה לכפר הולדתה. בכפר חיו לפני המלחמה 60 משפחות. היא כתבה ביומנה שכשנכנסה לביתם לא מצאה דבר. את הכול בזזו השכנים. היא ביקשה איזו מפה רקומה שאמא שלה רקמה, והשכנים גרשוה.
אנחנו הולכים למבנים שהיו מחנה עבודה באולשקובצה. המקום הוסב לרפת. הכול שומם והרוס.
 
הרעב משתלט עלינו ומכיוון שאין מסעדה אנו עורכים פיקניק ביער.
 
שדות יגלניצה שדה התעופה.
באמצע שום מקום, בגיא ההריגה הנורא בו חוסלה סופית יהדות צ'ורטקוב, בתוך שדה חיטה גבוה אני וזהבה מדליקות נר זיכרון לזכר המשפחה. הזכרנו את הנספים. קראנו פרק תהילים ושרנו "אלי, אלי"...
 
בישיבה על מדרגות המלון מרטה מספרת לדני על הישרדותה בארץ בהיותה נערה. בחושה הבריא הבינה שרק היא יכולה לעזור לעצמה. היא מוצאת את עצמה בפנימייה בשבתות נהנית מהמים, החשמל ומהחופש. בבגרותה נלחמת להיכנס לבית ספר לאחיות בלי לימודי תיכון.  עובדת בניקיון ולוקחת את החיים בצד החיובי ולא שלא מתגעגעת למשפחה שאיננה.
 
גטו צ'ורטקוב מתחסל ב-  23.6.43 לאחר שהיהודים מצליחים להחזיק מעמד 10 ימים.
הגרמנים פורצים לבית החולים ולוקחים את הרופאים ומשפחותיהם שעוד הסתתרו שם. אישה מתנפלת על קצין גרמני וכמובן שיורים בה.
 
בוצץ- בית הקברות הקתולי
קברן פולני עוזר ומאפשר ליהודים להסתתר במבני הקבורה הפזורים בבית הקברות. הקברן נתפס עונה ולא פצה פה.
לקראת סוף המלחמה מגיעים לגרמנים לבית הקברות ומגלים את מקום המסתור. אם המשפחה מבקשת מבניה לברוח ולהשאירה מכיוון שהיא חולה וזקנה. גיבורה אמיתית.
בבוצ'ץ אנו מבקרים במוזיאון העירוני בו אגף לזכרו של חתן פרס נובל לספרות יליד העיר ש"י עגנון.
בבוצ'ץ הצליחו להעביר ספרי קודש לכנסיות למשמר עבור כסף שישולם אחרי המלחמה. הניצולים העבירו את הספרים לאן שהוא ועד היום לא יודעים היכן הם. מרטה מבקשת שאולי מישהו ינסה לחקור היכן הספרים.

נוסעים לנוו וור
בויצ'חובקה. לכאן הגיעו יהודים מכל האזור והתושבים המקומיים עזרו להם כפי יכולתם והשאירו את דלתות ביתם פתוחות. כך ביקש הכומר בדרשתו בכנסיה והצליח להשפיע על לבבות הכפריים. כשחוסל גטו צ'ורטקוב יוצאת משפחת גריפל עם שתי בנות מהגטו והם הגיעו לכפר ובקשו עזרה ומזון מספר ימים ארחו אותם. ספרו שבכפר הזה מצילים יהודים. (פגשנו נשים זקנות שיצאו מהכנסייה וספרו שזה נכון).
 
חזרנו לצ'ורטקוב. רחוב בנדרה היה פעם מיצקביצה. היו בו הרבה בתים של יהודים.
סיור אחרון בעיר.
 
הזמק
מבצר עתיק שאחד משליטיו היה הגרף פוטוצקי. אצלנו בבית הסתובבה אימרה: "את לא הבת של הגרף פוטוצקי ולכן אין כסף לנעליים חדשות..."
 
עוברים ליד בית ספר עממי. מירי אומרת שכאן אבא שלה למד
 
הגימנסיה העברית
עד שנת 1936 למדו היהודים יחד עם הפולנים בגמנסיה סלובצקי. לגימנסיה הזו לא התקבלו כולם אלא בודדים מי שהיו להם ציונים טובים ומי שהיו לו "קשרים" או שהוריו היו רופאים, עו"ד וכ"ו. כך קרה שלעשרים תלמידים לא היה היכן ללמוד . אבא של מרטה וד"ר שור פתחו גימנסיה יהודית שהלכה ופרחה וקבלה הכרה מצד הממשלה הפולנית. במסגרת הגימנסיה היהודית למדו גם היסטוריה יהודית. זה עשה טוב גם למורים יהודים שלא היה להם עבודה. בתקופת הרוסית למדו שם רוסית והלימודים היו מגמתיים והגימנסיה תפקדה על כרעי תרנגולת . עם כניסת הגרמנים נסגרה הגימנסיה.
 

עוברים ליד בית אמי ואני נפרדת ממנו (מרגש אותי שוב)

 
אנדרטת הכמרים.
בתקופת הדמדומים של 1941. הרוסים נסוגו והגרמנים טרם נכנסו לעיר נרצחו 4 כמרים בכירים ע"י אנשי הא.נ.ק.וו.ד. את האירוע ראה מטאטא רחובות. למחרת נרצחו ארבעה נזירים במיטותיהם.
 
בית המרקחת בו עבדה אמא של מרטה.
מרטה הסתתרה במרתף של בית המרקחת. אני מנסה למצוא איזה דמעה בעיני מרטה ורק כאן בבית המרקחת אני רואה עיניים נוצצות. היא סיפרה איך נסעה ברכבת לוורשה, איך הסתגלה למשפחה, לילדים שם. אנחנו דמענו. מרטה בשם כולנו: מותר להזיל דמעה.

כשמונים איש חזרו לצ'ורטקוב אחרי המלחמה. הם חזרו לחפש את בני משפחתם שאולי נשארו בחיים ולחכות לחיילים שגויסו לצבא האדום ואמורים לשוב. כולם במוקדם או במאוחר עזבו את העיר דרך פולין גרמניה מחנות העקורים בדרכם לישראל ולארה"ב.
 
שיחת סיכום במלון
 
פה אני מסיימת את היומן.
 
כתבה: רינה גבעון בת פרומה אלרואי לבית שניטליך