צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית    
 

מניה ורטנפלד לבית גולדהבר - עדות

עדות זו היא חלק מעדות שהוקלטה ע"י מרטה גורן ומירי גרשוני. קטע זה הוקרא בטקס לזכר יהודי צ'ורטקוב, ביום השואה 2008 במרתף השואה בהר ציון ירושלים
 

מניה ורטנפלד נולדה בצ'ורטקוב להוריה פפי ואליהו גולדהבר בשנת 1926.
מניה מספרת:
"זה היה ערב שמחת תורה ב 5 באוקטובר 1942. כל מי שהיה בצ'ורטקוב אז יודע - זה היה ערב האקציה השנייה בצ'ורטקוב.
היודנראט הודיע לכל היהודים בגטו להתייצב לרישום במגרש ליד היודנראט. אבא שלי ואני הלכנו. העמידו אותנו שם שעות ואחר כך הובילו את הטרנספורט לכיוון בית הסוהר. צעדנו בשורות. אבא שלי אמר לי לעמוד בקצה השורה . הייתי נערה בת 16, קטנת גוף ואבי היה איש גבוה. הוא עמד לידי. צעדנו לכיוון הכנסיה.  זה היה ביום ראשון אחרי המיסה, כשכל קהל המתפללים יוצא מהכנסיה, עומד ומסתכל עלינו.  פתאום אבי קולט על מדרגות הכנסיה את טז'ק, גוי צעיר שנהג לקנות אצל אבי בחנות. אבי תמיד נתן לו דברים בהקפה. טז'ק קלט אותנו בין הצועדים והצליב מבט עם אבא.
אבא אמר לו: "טז'ק, יש לי אישה וילדים בגטו"....   המשכנו עוד כמה צעדים ואבי דחף אותי לעבר המדרכה. נפלתי על שפת המדרכה, רציתי לחזור לשורה ליד אבא, אבל ראיתי את אבא שלי מתרחק ועושה לי סימן להישאר במקום לא לבוא. נשארתי לשבת על שפת המדרכה המומה. אני לא מבינה איך הגויים לא עשו לי שום דבר ולא דחפו אותי בחזרה לטרנספורט.
השיירה עברה ואני קמתי וחזרתי לגטו.
הגטו היה ריק. חזרתי לדירה שלנו ונשכבתי מתחת למיטה, גם אמא ואחי הקטן שכבו שם. האקציה נמשכה.
פתאום שמענו צעדים עולים במדרגות. מישהו נכנס לדירה, לחדר, ניגש לארון, ואני שוכבת קפואה מתחת למיטה, רואה את נעליו... הוא פשפש בארון, חיפש לקחת משהו והלך.... לו היה מוריד את עיניו לרצפה- היה רואה אותי...
האקציה נגמרה. את אבא לקחו ברכבת למחנה עבודה בינובסקה ומשם לא חזר. 
נשארנו בגטו אמא, אחי הקטן ואני. אחרי כמה ימים הופיע טז'ק בדירתנו בגטו והיציע עזרה. הוא אמר שהוא לא ישן כבר כמה ימים ותמונת אבא עומדת לפניו ואומרת: "טז'ק יש לי אשה וילדים בגטו"   ואמא אמרה: "תסדר לנו מחבוא..."
זמן קצר לפני חיסול הגטו יצאנו בלילה אמא אחי ואני לכפר שנקרא קורצ'ונק, שם גר חמו של טז'ק.
למחרת בבוקר התלבשתי בבגדי איכרה אוקראינית עם מטפחת על הראש וחזרתי לצ'ורטקוב, כדי להביא גם את דודתי שנשארה בגטו עם בתה בת הארבע, אלינו למחבוא.  בדרך פתאום ראיתי שוטרים אוקראינים.  הם זיהו אותי ואני מהר שמתי את האופסקה על ידי מבלי שהבחינו. הם עצרו אותי. אמרתי שיש לי תעודות ושמותר לי לצאת מהגטו לעבודה... ושיש לי תעודות בגטו...  הם אמרו לי תתייצבי בגסטפו עם התעודות..
 הגעתי לצ'ורטקוב ובסכנת נפשות חזרתי לכפר עם דודתי ובתה בת הארבע. הסתתרנו בעליית גג שבאסם. היינו שם מתחילת יוני עד דצמבר כשהגוי מביא לנו פעם ביום אוכל.
יום אחד כשאנחנו מסתתרים בגג האסם הוצת האסם, פרצה אש ושרפה את הקש מסביב  ולחיינו נשקפה סכנה ממשית תוך שניות. קפצנו לכל כיוון אימי ואני בצד אחד ואחי דודתי ובתה לצד שני. מסביב כבר כל השכנים היו בחוץ. והשכנים צעקו: יהודים בורחים...יהודים בורחים. גילו אותנו.  
שמענו יריות ... חשבנו שרצחו את דודתי ובתה. ברחנו יחפים לכפר אחר לגוי שהיו לו דברים שלנו שנתנו לו לשמור לנו. הופענו אצלו והוא מאד נבהל למראנו.
הוא אמר: "רק הלילה תישארו פה".
למחרת עזבנו וחזרנו לכפר ממנו באנו. האסם כולו שרוף אך הבית עמד על תילו. טיפסנו לעלית הגג ושם הסתתרנו. בלי בגדים, בלי אוכל, בלי מים, המים בבאר קפאו, זה היה בקור של דצמבר עשרים וארבע מעלות מתחת לאפס.

בעלית הגג שבאסם נשארנו עד סוף המלחמה.

 

בחזרה לדף הבית