צ'ורטקוב  
לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה
 
 
בחזרה לדף הבית    

ד"ר יעקב כהן - יום הולדת ביום השואה

תמונות    מכתבים   מסמכים   עצי משפחה   לזכרם

טקס יום השואה 2008 במרתף השואה בהר ציון ירושליים
 

יום הולדתי השנה חל ביום השואה. חשוב לי, ביום זה, לשתף אתכם באמצעות הסיפור האישי שלי במה שאירע להורי ולי בשנים 1941 – 1944, אך גם למה שקרה לניצולים כמוני ששרדו ושאחרי שחרורם ע"י הצבא האדום, חוו נדידה ברחבי אירופה תוך כדי ואחרי המלחמה, עלייה ארצה ולחימה יחד עם אנשי הישוב היהודי בארץ נגד צבאות ערב וערביי ארץ ישראל במלחמת הקוממיות. חשוב גם לספר מה עשו אותם הניצולים עם חייהם מאז, במהלך כל שנות קיום המדינה.

 הדיווחים בתקשורת מתייחסים בעיקר לגורל הנזקקים מבין ניצולי השואה. וטוב שכך, שהרי הצורך לסייע להם לסיים את חייהם בכבוד ובלי מחסור זוכה לקונסנסוס מקיר אל קיר. מדינת ישראל חייבת רבות לניצולים אלה וצריכה לעשות הרבה יותר למענם.

 פחות בולט בתקשורת תיאור חלקם של אלו מבין הניצולים שהגיעו ארצה כילדים, לחמו והקימו כאן דור שני ושלישי החי היום בקרבנו, דור אשר "לא ידע את יוסף".  חשוב על כן לציין את התרומה של אלו מבין הניצולים שלא טענו לאחר שהגיעו ארצה ש"מגיע להם" ושהם "מקופחים",  של אלו שראו בהישרדותם ובהישארותם בחיים מעין נס המחייב אותם להפשילו שרוולים, לעבוד קשה ולתרום את חלקם להקמת מדינת ישראל ושגשוגה למען הדורות הבאים.

 נולדתי ב-1 במאי 1930  בצ'ורטקוב כקונרד קוהן.  אבי, יעקב וסבי גדליהו, אף הם ילידי צ'ורטקוב. אמי, סוניה לבית נוישטטר, נולדה במונקץ  - אז צ'כוסלובקיה והיום מונקצ'בו-אוקראינה. הם העניקו לי את השם הפרטי קונרד והכינוי שלי בבית היה קובה. את השם הפרטי החלפתי ליעקב כשהגעתי ארצה לזכר אבי שנהרג יחד עם אמי בליל חורף ה-8 בדצמבר 1943 בכפר חלובוצ'ק. החלפת השם עם בואי ארצה משמעותה הייתה אז ניתוק מן העבר.

 במהלך השנים הדחקתי את תקופת הילדות, כבן יחיד של הורים אמידים. כמו כן, הדחקתי מזיכרוני את אשר אירע במחנות העבודה בהם שהינו, כגון יגלניצה, שם עבדתי בתור ילד בן 12 יחד עם הורי בקו היצור של בית חרושת לטבק אשר ייצר סיגריות עבור הצבא הגרמני. זכורים לי היטב רגעי החרדה בעת הופעותיו של הצורר פאול טומנק במחנה העבודה יגלניצה.  אני זוכר כיצד הוא הוציא מבין המתפקדים בעת מסדר הזיהוי זוג מבוגר בשם, כך נדמה לי, רוזנברג והרג אותם ביריות אקדח לעיני השאר ולעיני כילד אשר הרצח ההוא נצרב בזיכרוני. לימים העדתי נגד הרוצח פאול טומנק במשפטו שהתקיים ב-31 באוקטובר 1960 בעיר האגן במערב גרמניה. בית המשפט הגרמני דן אותו למאסר עולם עם עבודת פרך. אני מניח שהוא מת בשיבה טובה בגרמניה, לא כמו קורבנותיו.

 לאחר פרוק מחנה העבודה חלובוצ'ק התחבאנו, אבי, אמי ואני אצל האיכרים בסביבה. את הלילה ההוא של ה-8 בדצמבר 1943, לילה קר כשכל השדות היו מכוסים שלג כבד, לא אשכח לעולם. הסתתרנו אבי, אמי ואני הקטן בגורן באחד השדות של הכפר חלובוצ'ק. כתוצאה מהלשנה הגיעו למקום המסתור שלנו גרמני, איש אס.אס ואוקראיני בלווי המלשין. האוקראיני ציווה על כולנו להתפשט ולהניח את בגדינו בצד. הגרמני ירה לכל אחד מהורי כדור אחד בראש. אני הילד הערום בשלג המקפיא ראיתי מה שקרה. עלי היה להם כנראה חבל לבזבז כדור ולכן הגרמני והאוקראיני דקרו אותי בכידון שהצמידו לרובים שלהם. עבורם זה היה אמון כאילו דקרו דחליל או שק חבטות מלא קש לצורך שעשוע. דקרו אותי 7 פעמים בכל חלקי גופי והשאירו אותי שוכב בשלג, כנראה חשבו שמתתי או שאני עומד למות. הם פנו לבדוק את כיסי הבגדים של הורי ושלי כדי למצוא כסף או תכשיטים. עשיתי עצמי כמת ושכבתי בלי נוע עד שהפורעים הסתלקו. אבי ואמי שכבו ללא רוח חיים. השלג היה אדום מהדם שלנו.

 לאחר שהסתלקו ולאחר שעבר זמן שנדמה היה לי כנצח, קמתי זב דם וזחלתי, הלכתי ומעדתי לכוון בו ידעתי שמתחבאים דודי אברהם (בוצ'ו) כהן ואשתו אירנה (לבית גרובר).  בוצ'ו ורנה התחבאו בבונקר מתחת למחסן תבואה. הם רחצו את הפצעים שלי בשלג וחבשו אותי עד כמה שיכלו בכותונת והלבישו אותי במה שנשאר להם מהלבוש.

לאחר מכן, בימים הקרים של דצמבר 1943 וינואר 1944 שרדנו לחילופין ביער, בבונקר מתחת לערמות תבואה בשדות המושלגים, שם היה חם יחסית לעומת הקור המקפיא מסביב. ניזונו דודי, דודתי ואני משאריות מזון שהאיכרים נתנו לכלבים ולחזירים בתמורה לתכשיטים וכסף שנותרו ברשות דודי. מי שלא היה רעב לא יבין את התחושה של רעב של אלו ששבועות וחודשים לא אכלו אוכל בכלל ואוכל חם בפרט וגם לא שתו משהו חם    --  באותם חודשים של חורף 1943/44.

 בפברואר 1943 האיכרים ספרו לדודי שהצבא האדום מתקרב. ברקע שמענו רעמי תותחים. ואמנם הצבא האדום הגיע לחלובוצ'ק במארס 1944, אבל נאלץ לסגת משם לאחר זמן מה; הגרמנים חזרו ושוב נהדפו מפני הצבא האדום. חלק מהיהודים שחזרו לבתיהם אחרי השחרור נהרגו ע"י פורעים פולנים ואוקראינים שחמדו את רכושם או ע"י הגרמנים בעת נסיגתם.

 ניסיון טראומטי זה של אלה שחזרו והומתו על ידי שכניהם הניע את דודי ודודתי לברוח מערבה יחד עם גל הפולנים שנצטוו ע"י סטאלין לעזוב את מערב אוקראינה (גליציה לשעבר) ולתפוס את בתי הגרמנים שגורשו מבתיהם במזרח פרוסיה, דנציג (גדנסק היום), שלזיה ועוד.  היה זה טרנספר של מיליוני אנשים שנצטוו לנטוש הכול ולעזוב.  אנחנו עברנו דרך העיר גליביץ (היום גליביצה)  לאזור בנות הברית באוסטריה ומשם לגרמניה למחנות העקורים. זה כבר היה אחרי המלחמה בשנים 1946-1947.

 אז נפרדתי מהדודים שלי כדי לעלות ארצה: לא ראיתי את עתידי בקרב הגויים באשר הם. עליתי ארצה באונית יתומים. הייתי אז בן 17. נתנו לי רובה צ'כי ואחרי אמון קצר מצאנו את עצמנו, אני ועוד ניצולים, רובם יתומים, נלחמים נגד צבאות ערב שפלשו ארצה והכנופיות הערביות שפעלו נגד הישוב היהודי. רבים מהיתומים הניצולים נפלו אז בקרבות ברחבי הארץ, לרבות כאן בירושלים.

 דוד ודודתי עלו ארצה ב-1949 , אחרי תום מלחמה השחרור. בו'צו כהן קיבל משרה כשכיר בחברת "דן", שם עבד עד שפרש לגמלאות. רנה לא עבדה והמשיכה לדבר עם חברותיה בפולנית. לעומת זאת ניהלה משק בית למופת באמצעים שעמדו לרשותם, ארחה את קרוביה הרחוקים שנותרו בחיים והצטיינה בבישול שאני מתגעגע אליו היום.

לימים עברתי קורס מכ"ים ולאחר מכן קורס קצינים. הכול במסגרת חי"ר קרבי. השתחררתי מצה"ל כמפקד פלוגת חי"ר. בפעם האחרונה שלבשתי מדי קצין היה במבצע קדש (ב-1956), במסגרת חטיבת הנגב (מילואים) בפיקודו של דדו. אז הסתערנו כדי לכבוש את עזה, בה חיו אז כ-100.000 פלשתינאים בלבד.

 את תעודת הבגרות עשיתי בשיעורי ערב בבית ספר לאקסטרנים במתחם סמינר לוינסקי בתל-אביב. התחלתי ללמוד אחרי שעות העבודה בבית הספר לכלכלה ומשפט במימון עצמי. את ה-ב.א. סיימתי במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, בה אני מרצה היום. את ה-מ.א. והדוקטורט סיימתי בחו"ל ואז גם התחלתי את דרכי המקצועית במשרד החוץ. בין התפקידים שמלאתי במשרד היו: מזכיר ראשון ויועץ  כלכלי בשגרירות ישראל בהאג; ציר  וסגן ראש המשלחת ליד הקהילייה האירופית בבריסל; ראש נציגות ישראל באנקרה; שגריר בנצואלה,  בטוקיו  ובסאול. תפקידי האחרון במשרד החוץ לפני הפרישה לגמלאות היה שגריר ישראל בספרד.

בארץ מלאתי תפקיד ראש מינהל סחר חוץ במשרד התעשייה והמסחר וסגן מנהל כללי לכלכלה במשרד החוץ.

האוניברסיטה העברית הזמינה אותי ללמד בחוג למזרח אסיה החל מ-1989, אחרי שובי מיפן ואני ממשיך ללמד בה גם היום  --  משתדל להעביר מהידע והניסיון שרכשתי לדור הצעיר.

 בחיי המקצועיים לא חסרו רגעים מרגשים הקשורים בתולדות עמנו או בשואה. הגשתי כתב האמנה כשגריר ישראל למלך ספרד, חואן קרלוס, במארס 1992, באותו חודש  --  500 שנה אחרי גרוש יהודי ספרד ע"י המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה ב-31 במארס 1492. הרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה כשתזמורת של צבא ספרד ניגנה את "התקווה" ואני, ניצול שואה, מגיש כתב האמנה כשגריר המדינה היהודית הריבונית למלך ספרד. בהמשך שירותי במדריד היה לי חשוב לשכנע את הקורטז (הפרלמנט) הספרדי לחוקק חוק נגד גזענות ואנטישמיות. החוק נחקק באותה ספרד אשר מאז הגרוש ממשיכה וקיימת בה אנטישמיות שורשית, באותה ספרד שהייתה שותפה של מדינות הציר בעת מלחמת העולם השנייה ושנתנה מקלט לפושעים נאצים לאחר המלחמה.  החוק שהתקבל מאפשר עמדתה לדין של אותם הפושעים הנאצים שמצאו בה מקלט והוציא מחוץ לחוק פרסומים אנטישמיים שהיו עד אז מופצים מספרד לכל הארצות דוברות הספרדית. נתלוויתי לביקור ראשון של מלכי ספרד בישראל ב-1993 ובמסגרת זו לטקס שנערך בהשתתפותם ב"יד ושם".

 מאמרי נגד האנטישמיות והיודיאופוביה פורסמו בספרדית בעיתונים החשובים של ספרד, כמו "אל-פאיס". הם זכו להד נרחב, אך גם לתגובות נרגזות של האנטישמים ושל חוגים פרו פלשתינאים מתוך האקדמיה הספרדית. במהלך כהונתי בספרד הוקם איגוד של ערים ששיקמו ושחזרו את הרובעים היהודיים העתיקים בהם. היום איגוד זה כולל 21 ערים, הוקמו בהן מרכזי תרבות שבין היתר מתקיימות בהם הרצאות ותערוכות על העבר היהודי של ספרד וכן על ישראל. בנוסף, ממשלת ספרד ביטלה במהלך כהונתי במדריד את הצורך בויזות לתיירים מישראל. זאת, בניגוד לעמדת משרד החוץ הספרדי שהתקשה להשלים עם המצב הקיים היום של ביטול הויזות לאזרחי ישראל לעומת חובת הויזות לגבי אזרחים ממדינות ערב וממדינות מוסלמיות.

 את פולין בה נולדתי ואת מחנות ההשמדה שעל אדמתה ביקרתי לרגל חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לפולין ב-1990. הכנתי אז, בתור סגן מנהל כללי של משרד החוץ את ההסכמים הכלכליים בין שתי המדינות לחתימת שר החוץ שהיה אז מישה ארנס. אז גם ראיתי את כבשני הגז באושוויץ בהם הומתו סבתי ושתי בנותיה (אחיותיה של אמי). בהמשך ביקרתי בטרזיינשטט בה נהרגו דודותיה של אשתי רחל, ילידת ברלין,

 ניסיוני למצוא את מקום קבורת הורי שגופותיהם הערומים פוזרו לכל עבר ע"י חיות בר בחורף 1943  בחלובוצ'ק, לא עלו יפה. לא מצאתי זכר לקבר במקום בו נהרגו כשביקרתי במקום בשנת 2000. לכן, הקמתי לזכר הורי מצבה בבית העלמין בחולון, יחד עם קבר דודי בוצ'ו ודודתי רנה, יהיה זכרם ברוך.

 במהלך הביקור בצ'ורטקוב גם לא הצלחתי למצוא את הבית בו גרה משפחתי עד שהוכרחה לכנס לגטו.  אמנם ביקרנו בשני בתי קברות יהודים לשעבר, אך המצבות בהם היו שבורות ומנותצות ולא מצאתי זכר למישהו מבני משפחתי שנקברו בהם מזה דורות.

לעומת זאת, כן ראיתי את תחנת הקמח ההרוסה ליד הנהר סרט אשר לפי המסופר היו שייכים למשפחתי אך לא זכר למחסני התבואה שאבי ניהל.  היהודים הבודדים שגרים במקום הראו לנו בור ביער השחור מחוץ לצ'ורטקוב, שם לדבריהם רצחו הנאצים את העלית האינטלקטואלית של צ'ורטקוב בגל הרציחות הראשון מיד עם כניסת הוורמכט לצ'ורטקוב.

 במסגרת ביקור זה בשנת 2000 הגעתי גם למונקץ' עיר הולדתה של אמי, סוניה לבית נוישטטר. מישהו מהקהילה במקום הראה לנו את בית משפחתה העומד על תילו עד היום, ברחוב מרכזי נאה ביותר. הבית שמור ומשופץ וזרים גרים בו. סבתי ודודותי, שתי אחיות של אמי, נלקחו מבית זה לאושוויץ כחודש לפני סיום המלחמה, בטרנספורט שאורגן ע"י הגרמנים ושותפיהם ההונגרים במטרה לחסל את שארית יהדות הונגריה. ביקרתי בבית הספר בו למדה אמי שהיה בית ספר יהודי והיום משמש את כלל האוכלוסייה. גם ראיתי את שרידי בית הכנסת שם התפלל סבי והיום הוא סופרמרקט. היות וסבי מצד אמי נפטר בוינה, בעת ביקורו במקום, לפני האנשלוס, יכולתי לאתר את קברו ולומר קדיש. זהו הקבר היחיד שנשאר משתי המשפחות, נוישטטר וקוהן על אדמת אירופה.

 זכר השואה לא עזב אותי ואני מניח שלא יעזוב אותי לעולם. תמיד אזכור את הורי, את הדודים והדודות שלי וקרובי המשפחה שלא שרדו וזכרם מלווה אותי כאן והיום וילווה אותי במשך כל חיי ולעולמי עד. העצבות בעיניים מאז שהורי נהרגו תלווה אותי כנראה תמיד. קנאתי באנשים שקל היה להם וקל להם היום לחייך. לא בקשתי ולא אבקש אזרחות פולנית. כאן מקומי וכאן אקבר באחת הגבעות המשקיפות על ירושלים, עיר חלומותיי כילד בשואה שהיא גם עיר המציאות הלא פשוטה בה אני פועל וחי מאז שהגעתי אליה לפני כחמישים שנה.

 ד"ר יעקב כהן

מרצה באוניברסיטה העברית

לשעבר שגריר ישראל ביפן ובספרד

 

A HOLOCAUST SURVIVOR’S BIRTHDAY

 This year, my birthday coincides with Holocaust Remembrance Day. On this day, it is important to me to recall a chapter in my personal life story. I would like not only to share with you what happened to my family – my parents and me – during the years 1941 to 1944, but also to describe the arduous path followed by survivors like myself since the war: Liberation by the Red Army, wandering throughout Europe, aliyah in a ship of orphans joining the Yishuv in the War of Independence. I also find it significant to tell you what those survivors have done with their lives since then, throughout the sixty-year period since the establishment of the State of Israel.

Current media reports focus primarily on the fate of needy Holocaust survivors. This is important and necessary, as everyone supports their right to spend the rest of their lives respectably and comfortably. The State of Israel owes much to these survivors and must invest and allocate many more efforts to ensure their wellbeing.

Much less media coverage is accorded to the survivors who came here as children, fought in Israel’s wars and battles while raising a second and third generation that is with us today, a generation that “did not know Joseph.” It is important to mention the contribution of survivors who did not claim that Israel owed them anything, nor did they complain of discrimination. They perceived their survival and their staying alive as a kind of miracle that behooves them to roll up their sleeves, work hard and do their part in building a strong and prosperous State for the sake of future generations.

I was born on May 1, 1930 in Czortkow, as Konrad Kohn, where my father Jakob and my grandfather Gedalja were born as well. My mother, Sonja, née Neustadter, was born in Munkacs – then part of Czechoslovakia and now called Munkachevo, Ukraine. My parents named me Konrad, but at home I was known by my nickname, Kuba. I changed my first name to Yaacov when I came to Israel in memory of my father, who was killed together with my mother on that wintry night of December 8, 1943, in the village of Globoczek. The change of my first and family name also signified my departure from the past at that time.

Over the years, I repressed memories of my childhood as the only son of affluent parents. I also repressed recollections of the labor camps in which we were incarcerated, such as Jagielnica, where I worked – as a twelve-year-old boy – together with my parents on the production line of a tobacco factory that made cigarettes for the Wehrmacht. I now remember well those anxious moments when the despised Paul Tomanek came to Jagielnica. I remember how he pulled an older couple – named Rosenberg, I believe – out of the lineup and shot them with his pistol, killing them in front of everyone. I was only a child then and this murder is etched deep in my innermost memory. On October 31, 1960, I testified against the murderous Paul Tomanek at his trial in Hagen, West Germany. A German court sentenced him to life imprisonment at hard labor. I imagine that he died at a ripe old age in Germany, unlike his victims.

After the Globoczek Labor Camp was dismantled, my father, mother and I went into hiding among farmers in the area. I will never forget the night of December 8, 1943, a cold night when all the fields were covered with a heavy layer of snow. We all were hiding in a granary in one of the fields in Globoczek. A German SS officer came to our hiding place, together with a Ukrainian and the informant who revealed our location. The Ukrainian ordered us all to undress and put our clothes on the side. The German shot each of my parents in the head. I, a young boy standing naked in the freezing snow, saw everything! Apparently, they didn’t want to waste a bullet on me, so the German and the Ukrainian stabbed me with the bayonets affixed to their rifles. For them, it was practice, as though they were stabbing a scarecrow or a punching bag filled with straw, just for sport. They stabbed me seven times all over my body and left me lying in the snow. Apparently, they thought I was already dead or about to die. They went through the pockets of our clothes, looking for money or jewelry. I remained prone, without moving, playing dead until the murderers left. My father and mother were lying there, lifeless, our blood reddening the snow.

After they left and some time had passed – it felt like an eternity to me – I picked my bleeding self up and crawled, walked and stumbled towards the place where my uncle Avraham (Buczo) Cohen and his wife Irena (née Gruber) were hiding – a bunker beneath a grain storage shed. They washed my wounds with snow, bandaged me as best as they could with material from a shirt and dressed me in whatever they had left of their clothing.

 During the cold days of December 1943 and January 1944, we survived in the forest, the bunker and even under sheaves of grain in the snow-covered fields, where it was relatively warm despite the freezing weather. We lived on scraps of food that the farmers ordinarily gave to their dogs and pigs, in exchange for whatever jewelry and money my uncle still had. Anyone who has never been hungry cannot understand the starvation felt by people who have eaten almost nothing for weeks and months and never tasted hot food or drink throughout the winter of 1943-44.

In February, the farmers told my uncle that the Red Army was approaching. We could hear the cannons roar in the distance. Soviet troops entered Globoczek in March, but then retreated; the Germans returned but eventually were repulsed by the Russians. Some of the Jews who returned to their homes after Liberation were killed by marauding Poles and Ukrainians who coveted their property, or by the Germans as they withdrew.

During the post-war years of 1946 and 1947, the traumatic experience of people who returned home, only to be killed by their neighbors,  motivated my uncle and aunt to flee to the West, together with a large group of Poles whom Stalin ordered to leave Western Ukraine (the former Galicia) and seize the homes of Germans who were expelled from their Homes in Eastern Prussia, Danzig (now Gdansk), Silesia and other areas. The millions of people involved in this transfer were instructed to leave everything behind and go. We passed through the city of Gleiwitz (now Gliwice) to the Allied Zone in Austria and from there to Germany, to the DP camps.

 It was then that I parted from my aunt and uncle to proceed to Eretz Israel. I could not envisage any kind of future for myself in Antisemitic Europe. At the age of 17, I boarded a ship carrying orphans. Upon arrival, the Haganah gave me a Czech rifle and after a brief training period, I and the other survivors, most of them orphans, found ourselves fighting the invading Arab armies and Palestinian bands battling the Yishuv. Many of these orphans fell in battle throughout the country, including here in Jerusalem.

My aunt and uncle came to Israel in 1949, after the War of Independence. Buczo got a job as an employee with the Dan Bus Cooperative, where he worked until his retirement. Rena stayed at home and continued to speak Polish with her friends, although she managed an exemplary household, considering the means available to her. She hosted the survivors among her distant relatives and was well known for her cooking, that I miss to this day.

Some time later, I passed the NCO course and Officers’ School of the IDF, serving in the combat infantry. The last time I wore an officer’s uniform was in the Sinai Campaign of 1956, as a reserve officer in the Negev Brigade under the command of the late David (Dado) Elazar. At the time we stormed and conquered Gaza, there were only about 100,000 Palestinians living there. Today, there are a million and a half.

I earned my matriculation diploma in evening courses at the Levinsky Teachers’ Compound (now Levinsky College) in Tel Aviv. I then began studying, after working hours, at the School of Economics and Law (later part of Tel Aviv University), paying full tuition with no financial assistance. I completed my B.A. at the Hebrew University of Jerusalem. Then obtained my master’s degree and doctorate at the University of Vienna and simultaneously worked as a local employee at Israeli Embassy. This while serving as Secretary General of Jewish Students in Austria. Among the positions I held after joining Ministry of Foreign Affairs were: First Secretary and Counselor at the Israeli Embassy in the Hague; Minister, DCM to the European Community in Brussels; Head of the Israeli Legation in Ankara; Ambassador to Venezuela, to South Korea and Japan, and finally Israel's Ambassador in Spain – my last position before retirement from the Ministry.

In Israel, I served as head of the Foreign Trade Administration of the Ministry of Industry and Trade and Deputy Director­‑General (Economy) at the Foreign Ministry.

In 1989, after I returned from Japan, the Hebrew University invited me to lecture in the East Asian Studies Department, where I continue to teach to this day, aiming to share my knowledge and experience with the younger generation.

 In my professional life, there was no lack of emotional moments related to Jewish history and the annals of the Holocaust. I submitted my credentials as Ambassador of Israel to King Juan Carlos of Spain in March 1992. That same month marked 500 years since the expulsion of the Jews from Spain by the Catholic monarchs Ferdinand and Isabella on March 31, 1492. I felt the wings of history as a Spanish military band played Hatikva and I, a Holocaust survivor, presented my credentials as Ambassador of the sovereign Jewish State to the King of Spain. During my service in Madrid, it was important to me to persuade the Cortes (Parliament) to pass a law against racism and Antisemitism. The law was enacted in the very same Spain that continues to maintain deep-rooted Antisemitism long after the Expulsion, that same Spain that was a partner to the Axis nations and harbored Nazi criminals after the war. The law enables the authorities to try Nazi criminals and outlaws the Antisemitic publications that had been distributed from Spain to all Spanish‑speaking countries. The first visit by a Spanish Monarch to Israel occurred in 1993, during my term of office in Spain. I attended the official ceremony during the Royal Visit to Yad Vashem.

My articles condemning Antisemitism and Judæophobia were published in major Spanish newspapers, such as El País. They were widely acclaimed but also drew angry responses from Antisemites and pro-Palestinian circles in the Spanish academic world. During my term in Spain, the Spanish Jewish Sites Network was conceived and established to renovate and reconstruct ancient Jewish Quarters in various Spanish cities. Today, this network comprises 21 cities that have set up cultural centers offering lectures and exhibits on Spain’s Jewish past and its contribution to Jewish history. In addition, during my service as Israeli Ambassador, the Spanish government declared that tourists from Israel will no longer require visas, despite opposition by the Spanish Foreign Ministry that could not reconcile itself to a situation in which Israelis did not need visas but citizens of Arab states and Islamic countries did require them.

 After the disintegration of the Eastern Bloc, I visited Poland – the land of my birth – and the death camps upon its soil. My only visit took place on the occasion of restoration of diplomatic relations between Israel and Poland in 1990. At that time, in my capacity as the Foreign Ministry’s Deputy Director­‑General for Economic Affairs, I drafted the economic agreements between the two countries to be signed by then Foreign Minister Misha Arens. Among other sites, I visited Auschwitz, where my grandmother and her two daughters – my mother’s sisters – died in the gas chambers. Subsequently, I visited Theresienstadt with a delegation headed by then Foreign Minister David Levy, where my wife’s aunts, all born in Berlin, had been put to death.

I was unable to find the place where my parents were buried. Their naked bodies were no doubt torn to pieces and strewn about by animals during that icy winter of 1943 in Globoczek. In the year 2000, I could not find any sign of a grave at the place they were slaughtered. I then decided to set up a memorial to my parents at the Holon Cemetery, near the graves of my Uncle Buczo and Aunt Rena, may their memories be blessed.

Nor could I find my family’s home in Czortkow, where they lived until forced to enter the ghetto. We visited the sites of two old Jewish cemeteries, but the gravestones were shattered and no sign could be found of any of my relatives who had been buried there for generations, as the town lacks conventional historical documentation of community life, such as records of the names of the departed and their final resting place.

 In contrast, I did see the destroyed flour mill on the riverbank that belonged to my family, so I was told, but no sign of the grain warehouses that my father managed. The few Jews who live in Czortkow showed us a pit in the black forest where the Nazis killed the town’s intellectual elite during the first cycle of murders, that occurred immediately after the Wehrmacht’s invasion.

During that same trip, I also went to Munkacs where my mother Sonja – née Neustadter – was born. A local resident showed us her family home, that still stands today on a lovely main street. The house has been renovated and is well preserved, inhabited by strangers. My grandmother and aunts – my mother’s two sisters – were taken from this house to Auschwitz about a month before the end of the war in a Transport, arranged by the Germans and their Hungarian collaborators, with the goal of eradicating the final remnant of Hungarian Jewry.

I visited the school my mother attended. It was once a Jewish school but now serves the general population. I also saw the foundations of the synagogue where my grandfather prayed. Today, the site is a supermarket. My maternal grandfather died in Vienna, a city he visited before the Anschluss. I was able to find his grave and recite Kaddish. It is the only gravesite remaining from both our families, Neustadter and Kohn, on European soil.

The memory of the Holocaust has not left me and I assume it never will. I will always remember my parents, my uncles and aunts and other relatives who did not survive. Their memories accompany me here and now and will continue to do so forever, throughout my life. The sadness in my eyes, evident since my parents were killed, will apparently be with me always. I envied people who found it easy to smile. I did not and will not request Polish citizenship. My place is here, where I lived for the last 50 years. This is where I will be buried – on one of the hills overlooking the eternal city of Jerusalem that I love so dearly, the city of my dreams during the Holocaust and the focus of today’s complex realities.

Dr. Yaacov Cohen

Lecturer: The Hebrew University of Jerusalem

Former Israeli Ambassador to Japan and Spain